בננות - בלוגים / / הייתה מלחמה – פתיחה
קראתי ראיתי
  • דן לחמן

    הייתי שותף לעריכת המגזינים של אגודת הלהט"בים.   עבדתי עם עמוס גוטמן על התסריטים לסרטיו הקצרים "מקום  בטוח" ו - " נגוע" הקצר (שאינו דומה לנגוע הארוך). ב"מקום בטוח" הופעתי לרגע. עבדתי עם רון אסולין על תסריט הסרט "צל אחר". פעילותי החברתית האחרונה, מחוץ למסגרת האגודה, הייתה הקמת "מרכז הסיוע לנפגעי תקיפה מינית".   אני סוקר תרבות. אני כותב גם פרוזה משלי. אינני רואה את עצמי כמבקר, לא מנתח, לא מסביר. רק עוזר לתת טעימה של ספר, הצגה או מה שאני כותב עליו.

הייתה מלחמה – פתיחה

Egon שלי האחד 
המלחמה נגמרה. כה רבים הדברים שרציתי, שאני רוצה, שאני צריך לכתוב לך עליהם. עליך, עלי עלינו. סיכום של תקופה. של יחסים. של מלחמה ואנשים. והתוצאות. 
לקחת על עצמך תפקיד, אז, בזמנו. משימה. להחזיר אותי לכאן. לארצי שלי. אל עברי. למקומות שלא רציתי לחזור אליהם. החזרת אותי לחיות בין אנשים שלא רציתי לחיות אתם. לא רציתי לשוב, אתה יודע. ידעת שזה הסוף, לא? הסוף שלי אתך, סופנו, שנינו. אחד לשני וכל אחד לחוד.
 מוזר, לא בגלל שאהבת אותי פחות, אני יודע. לא בגלל שאהבתי אליך פחתה. גם את זה אני יודע. למה לקחת על עצמך לשחק את תפקיד הגורל. לחתוך גורלות. להיות אלוהים קטן. 
מה חשבת? הרגשת חשבת שאתה מקריב את עצמך למען דבר שיהיה טוב יותר בשבילי? מה זה היה, מצפון? הכרה?. לא רציתי לחזור. לא רציתי לעזוב אותך. אינני מצטער שעשיתי זאת. 
לחשוב שהחיים רצו שניפגש, הדחף הזה ששלח אותך לעזוב את קופנהגן ואותי את תל אביב. איך נפגש מלאך בלונדי נורדי בישראלי מחוספס כמוני. 
דרום החלומות. ים. נהר. שמש. עיר קטנה ציורית. שני זרים יחידים כמעט. שני גברים המסובבים ראש בעירה אנונימית אחד אחרי השני. והיית יכול הרי ליפול לידיו של איזה איטלקי. או אני. היינו יכולים שלא לעבור באותו רחוב, לחפש אותה מסעדה. לפספס אחד את השני בשעה. אבל נפגשנו. ונעשינו כל כך קרובים.צמודים. דבוקים.
לו רק ידעת כמה רחוק אני היום. רחוק ממך. רחוק מהדברים שקרו, ורחוק מעצמי. בעיקר מעצמי, רחוק מאוד. 
אינני רוצה לפגוע בך, אבל בחרת. ידעת שכך יהיה. לקחת על עצמך לעמוד בתוצאות. האם אתה מצליח? עומד בהן?. מה אתה מרגיש היום.
 אלו כנראה המלים האחרונות שאנו מחליפים. אני הולך וניתק. עכשיו, כשהכל נגמר כאן יתכן ששוב אצא. אחזור לשוטט בעולם. אחזור שוב לחפש. לחפש ולא לדעת מה. לצאת לדרכים הארוכות כל כך. 
מה בעצם לכתוב לך שהשתניתי, שאינני מבין? שאני מנסה לזכור ולהבין. 
כן. השתניתי ואני מנסה לזכור, הרבה, אותך, את הזמן שהיינו יחד. לשחזר ולהבין. 
אני תקוף אימה. אימה נוראה וחסרת שם. ואולי אימים. השתניתי. אני אחר. שונה. בלתי נסבל. לא תאהב אותי כעת, בצורתי זו החדשה. לא היית מתאהב בי לו פגשת בי לראשונה כעת. 
אני מצליח לעורר נגדי רק איבה . אני גס. אלים במקצת בתגובותיי. עצבני. אני בודד יותר, בזה אני חש. אני לבד. 
הפסקתי לצייר. ניסיתי לצייר שוב, קצת לפני המלחמה וקצת לאחריה. לא הצלחתי. גם הציור מסתבר היה רק העמדת פנים. אין לי מה להגיד. התייבשתי לחלוטין.
 התאמין לי שבכל השנה הזאת לא הייתי עם אף אחד. לא בגלל נאמנות לך, שטויות. לא היה לי צורך. מה היה לי?. אני מאונן. גם ממש, אבל לא רק, לא גופנית. נפשית בעיקר, רוחנית. אתה מבין? אני, כיצד אני. מי אני. ישנן כמובן כל העובדות האמיתיות. היובש. הבדידות. האימה חסרת השם. האטימות. המלחמה לזכור. הניסיונות לא להיזכר. מתי קרה מה ובאיזה סדר. לא תמיד אני בטוח בזה היום. ישנה גם החזית החיצונית . העמדת הפנים, כל המבנה הקדמי, הזיוף, החיוך, העוקצנות. חיזור חברתי אנוס. 
ובתוך כל זה לשמור על גבולות מסוימים, בתוכי. לא לגלוש לקצוות. לשמור על רצף החיים. להיאחז בקטנות במעשי היום יום. לא לאבד את שווי המשקל הרופף שלי. לנעוץ ציפורניים בכל מעשה. ברחצה בבוקר. בהלכה סתמית. בעיתון. בקולנוע. להתרכז, לא לשכוח את עצמי בתוך ההמולה שאני עצמי מקיים בתוכי ומסביבי. אני נלחם בטחנות רוח שאינן בנמצא כלל.
 שלחת אותי למלחמה, אגון. תיארת לעצמך שתהייה מלחמה, אז, כשאמרת לי, קום, סע, זקוקים לך שם. התכוונת ממש? 
עשיתי את חובתי. רצתי עם כולם, לחמתי עם כולם. אך לא הייתי משלהם. הייתי אחד נבדל. האחד בכל המדינה הקטנה הזאת שלא חש השתייכות לימים הגדולים. לאנשים ההרואיים. 
לא הייתה זאת שעתי הגדולה ביותר. אנשים מתו סביבי, ואני לא ממש היה אכפת לי. הייתי אטום לחיים ולמוות ולמתרחש. 
ולא, הם לא זקוקים לי כאן. לא עכשיו. לא כשהכל נגמר. לא יותר. הייתי במלחמה, אתה יודע. הייתי במלחמה ואולי בגללך. 
כיצד אתאר לך את המלחמה. וכי אינך מתאר לעצמך לבד. מלחמה, של ממש, לא של קולנוע. גם אם הייתה קצרה. הרבה רעש ודם. זיקוקי דינור של ממש. הרבה אש ועשן. וריחות. אין סוף של ריחות חדשים. פחד, זיעה, עשן, שמן מכונות מתכות נשרפות. וגופות חרוכים. 
ידעת שלמלחמה יש ריח מאוד מוגדר. הוא זה שממשיך ללוות אותך הרבה אחרי. מכל מה שמלווה את הזיכרון, הריחות הם הקשים ביותר והבלתי נשכחים. אי אפשר להשתחרר מהם. 
אולי אסור לתאר מלחמה. לעשות איתה חסד ולתאר אותה יפה. את הריחות האמיתיים אי אפשר להעלות בכתב. אסור לגעת בנושא שאינך יכול להשתחרר מריחו. גיליתי איך כל רגש יש לו את הריח שלו. הפחד. חוסר השינה. 
אומרים שכלבים מזהים רגשות לפי הריח. גם גברים במלחמה אם כך, כן, הם הופכים לכלבים
כשגויסתי, מסרתי את שמך וכתובתך כמקבל ההודעה במקרה שאיהרג במלחמה. עונש. הרגעים שחשבתי על מוות ועליך. איזה איחוד בתוכי שהיה חי מאוד. 
חשתי שהייתי רוצה למות ולהיות על ידך כשתקבל את ההודעה. היית מזדעזע? אני הופך ילדותי וקטנוני כשאני חושב עליך. 
חמדוני, מה היו הדברים שרציתי לכתוב לך עליהם? אינני יודע יותר. על כל פנים לא אלו שכתבתי. רציתי לכתוב על דברים אחרים, להיפרד בנועם מסוים, עד כמה שהדבר אפשרי ממרחק זמן כזה. עודי כואב אותך. 
אני רואה את התמיהה בעיניך כשאתה קורא את המכתב. אני מלא געגועים וערגה רחוקה. ואתה? מה אתה? 
אינני מתגעגע אליך בדרך כלל. אני חושב עליך רק לפעמים. אחרי הכל אין כאן כלום משותף לנו. 
אתה יודע שאין לי שום תמונה שלך?. מוזר. איך אתה נראה? אני זוכר בך דברים אחרים אך לא איך אתה נראה. לא, אינני מתגעגע, אני רק חושב עליך לפעמים.
 לא אעשה עם עצמי כלום. אתה מבין, כלום. אקסום לילדים קטנים בכדי להפיג את הקסם בכאב, שלהם, ושלי. 
המלחמה נגמרה ואני נגמרתי. לאו דווקא בגללה. אבל אתה יחד. התחזית למות צעיר די סבירה אצלנו, אז אולי זה יקרה לי. אתה יודע, מילואים כל שנה נותנים סיכוי מסוים. ואינני רוצה למות אפילו. 
אני חוזר ומזכיר לעצמי שלא תמיד כשנדמה שהשמים נופלים עליך זה סימן שזה הסוף. אחר כך מגלים שבכל זאת ממשיכים הלאה. גירויים מעוררים ישנם בסופו של דבר. משהו יפעל גם עלי.
 מה עוד לכתוב לך על חיי. האם להמשיך? יש בי עוד הרגשות שונות. ומוטב לא להוסיף. 
היה רק מאושר בדרכך שלך, וככל יכולתך. ודרך אגב, הרי ידעתי מלכתחילה שאין לי כתובת לאן לשלוח לך את המכתב. הרי וודאי לי שהמשכת למקום אחר. אז מה, כל זה היה רק שעשוע ביני לבין עצמי? דרך לבעוט בך מתוכי. אוהב אותך מאוד.

5 תגובות

  1. אהוד פדרמן

    האם לא ראוי להקדים פרטים כמו, מה אנחנו קוראים ומי כתב ?

  2. לפעמים זה פשוט בלתי נתפס איך זה יתכן שאפשר לאהוב מישהו כל כך ובעוצמה ובכליון ושזה לא הדדי.
    לא עובר את סף ההגיון.

  3. לפעמים זה פשוט בלתי נתפס איך זה יתכן שאפשר לאהוב מישהו כל כך ובעוצמה ובכליון ושזה לא הדדי.
    לא עובר את סף ההגיון.

  4. נוגע ללב המכתב ללא כתובת הזה
    יוצא ממך ואליך הוא חוזר
    וכמה בדידות
    אפשר ממש לגעת בה
    סמיכה וקשה

© כל הזכויות שמורות לדן לחמן