רם. פרק אחרון

מרים המגדלית אהבה את ישוע. ישוע לא אהב את מרים. ישוע לא אהב אף אחד. הוא לא היה מסוגל לאהוב. אפילו לא את עצמו. 
יעקוב אהב את מרים. יעקוב לא אהב את ישוע. בהתחלה. הוא נדד אחרי מרים ממקום מקום מסביב לכינרת. מרים תמיד חזרה אל ישוע. 
יעקוב כמעט נמחק מהרשימות ומהזיכרונות. הוא הכיר בגדולתו של אחיו מאוחר מדי ואולי היו אלה התלמידים שהכירו באח ובחשיבותו לצורך המשכיות. יעקב ודאי לא אהב את הרעיון להיות אחיו של ממזרו של אלוהים.
 לגביו הכל התחיל בחזרת משפחתו המאוכזבת מירושלים לנצרת. התכניות לרדת מצרימה לא התממשו.
 מרים כרעה ללדת בדרך, בהיותם בבית לחם. אחר כך חלתה, ואחר כך חלה התינוק.
 יוסף האב החליט לנסות את מזלו בירושלים, עיר הכמיהה והגעגועים הרחוקים אך מזלו המשיך שלא להאיר לו פניו. הוא התאכזב מירושלים, מגורלו, מכל מה שראה בעיר. מסרחון הקורבנות העומד מעליה יום ולילה, מעשן המקדש המכסה את רוב שמיה. כל גילויי השחיתות והפריצות של עיר שנגר עני שבא מן הגליל, אדוק באמונתו, לא יכול היה לתפוס בדעתו. מלחמות הדת הקטנות והחכמניות שהתנהלו בין מפלגות שולטות.
 יוסף לא אהב את הרומאים. איש לא אהב את הרומאים. הם היו הכובש הנאור אך המדכא. הם הרשו לפולחן המקדש להמשיך הרשו חופש דת אך בכל הדברים האחרים שלטו ביד גסה. לא מעודנים היו הרומאים. ברברים מעולם אחר. היהודים לא אהבו להיות נכבשים. שום עם באימפריה לא אהב להיות כבוש. הרבה מרידות קטנות נגד הרומאים התנהלו לאורך השנים. פעולות מסתוריות.
 ליוסף הייתה סיבה נוספת, איבה אישית, נוספת ללאומית. תמיד ישנה גם הסיבה האישית. הוא לא שכח את הרינונים בנצרת אחרי אשתו וירושלים הייתה מלאה בהם, ברומאים. לכל אשר הפנה את מבטו חזר וראה אותם.
 אך החלטתו לשוב לנצרת נדחתה. מרים הרתה שוב ולא רצה לסכן אותה בטלטולי הדרך. נעצרו וחיכו עד שיולד יעקוב בירושלים, ובאביב אחרי הפסח עשו דרכם בשיירה חזרה לנצרת.
 הכל התחיל בגלל חוסר יכולתו של ישוע לאהוב באמת, ובגלל כמיהתו הגדולה לאהבה הזו שרחשה סביבו בעוז כזה. 
לא עברו ימים רבים מאז חזרו וכבר צעק אליו ילד בשוק, ממזר. כשגדל מעט שמע את סיפור הרכילות המתגלגלת סביב אמו ולידתו.
 ישוע לא אהב את נצרת. בזיכרונו העמוס רחשה עוד ירושלים על אלפי צבעיה רעשיה ואנשיה. עמוד העשן מעל המקדש. עולי הרגל. נצרת הייתה שקטה, עיר קטנה חבויה בהרים. זכת אויר. בירושלים הייתה סערה. הייתה אהבה. היה הרעש. 
דק, גבוה, עדין ומעודן. אחר מכל האחרים בגליל. כנער היו לו תמיד רגליו וידיו למכשול. ארך גפיים בין כל חבריו המוצקים. ילדות היו מביטות אחריו, אחר כך נערות ואחר כך נשים. 
הוא לא אהב את צורתו יוצאת הדופן בין אחיו הגברים. הוא לא הבין מה רוצות ממנו הנשים. הוא לא היה ער לרחשי הטבע סביבו ובתוכו. 
הנשים, הן שראו ראשונות את העצב העמוק שהיה טבוע בו ועורר אותן ראשונות לאמץ אותו אל לבן, להיות לו אמהות, אחיות. הן היו סלחניות אחרי כל השנים למשוגות אמו. הרכילות על אביו הרומאי פסקה עם הזמן. הן רצו לגרום לו לחייך, להיות טובות אליו, אל הנער הפגוע, הנער עצוב העיניים והצולע על ירכו, מאז נפילה בילדתו. עת הדרדר מסלע עת עמד לראות שקיעת שמש גלילית מתנוצצת על קסדות גדוד רומאים שועטים במדרונות ההר. 
ישו, אז עדיין ישוע, שנא רומאים. כולם סביבו שנאו את הרומאים, אך בכל פעם שראה אחד לא יכול היה להסיר את עיניו. הוא לא סלח לרומאים את הנפילה והנכות שגרמו לו, בעקיפין. 
בעמקי ליבו ניסה לא להאמין לסיפור חטאה של אמו אך הוא בחן כל רומאי לבדוק איזה דמיון.
 אך אז עמד לראות מגינים וקסדות, נוצות ותימרות אבק מתערבלים ונוצצים לאור השקיעה הגלילית.
 ישוע לא אהב את אביו, הנגר העני. שניהם חלמו בנפרד, על ירושלים העיר. האב ניפץ את סיפורי הברק הזוהר הזהב והצבעים שהתערבלו במוחו של ישו, בסיפורים על הכוהנים הרשעים על המסחר שעשו בדתם על התרפסותם בפני הרומאים. הוא דיבר נגד הדלתות הנעולות שהעיר קבלה בהן את פניו.
 
                              ***************************************

                             *************************************.
 לאט לאט התמלא ישוע סלידה מהחופש אותו נטלו להם האנשים. כל סיפור חדש שהגיע לאוזניו היה מקומם אותו יותר.
הוא קינא בהם, בז להם ומרחם עליהם באותה עת. הוא טיפח את האיבה, והצניע את הקנאה. 
רוצה היה פעם אחת להצטרף למסע תענוגות קצר בטבריה, אך הרעיון להיכנס למרחץ, עירום ועריה, הוא בגופו הצר הארוך, הרופס, חסר השרירים אל בין החיילים הרומיים או הגרמאנים של הורדוס, יחד עם בני העשירים שכולם חסונים  היו. כולם עסקו בהתעמלות התגוששות ופיתוח גופם. לא, הוא לא היה מעיז. 
לאט התקרב אל כמה מצעירי המקום והתיידד אתם. היה בא בבתיהם, הפך להיות השעה הרצינית של חייהם. היה מקשיב בסלחנות לכל סיפורי חטאיהם ותמיד מצא מלה להפיג את האשם שלפעמים היו נתקפים בו, בגללו.
 כשהיו מציעים לו להצטרף אל אחד ממסעותיהם הליליים היה מסרב בהתחמקות. לעתים רחוקות צחק. תמיד רציני ונוגה.
 בדרך שכזו הפך להיות שומר המוסר שלהם. בלי להטיף נגד, מבלי ליצור איבה נגדו
עם הזמן הפך להיות ער יותר לקולות הטבע, בסיוריו בחורשות לבדו. הוא התחיל להכיר עשבי מרפא. להכין שיקויים שהרחיבו דעת. דברים החלו מתרחשים מעצמם. הוא הלך ושקע בהזיות. הטבע האלוהי החל מעסיק אותו. התחיל חולם נסתרות. 
כמה חם היה בירושלים באותו פסח. להט החמסין, היובש. לעמק אליו הוליכו אותו לא הגיע ריח המקדש. הבשר השרוף שם קורבן לאלוהים.
 גם אני הייתי יכול להיות שם, חשב, אלא שאינני יודע עוד אם הוא קיים
 כל הדרך בעת שנשא את הצלב הכבד נטפה זיעה והתייבשה מיד על פניו. אנשים צחקו ממנו. 
בירושלים אפילו הנשים לא שלחו אליו חיוך אחרון. ממילא לא היה רואה. לא זה מה שהעסיק אותו. הוא נפל וקם והמשיך בצעידת המוות שלו. כל הדרך עד לעמק. קשה לצעוד באבק הזה של ירושלים. הזיעה הפכה לבוץ קר על פניו. באחת הנפילות נשלחה יד חומלת וניקתה את פניו. יותר לא זכר כלום, עד לעמק. עד סוף המסע.
 
                                      ***************************
 
כשעבר לגור עם ניר לא ידע מה מצפה לו באמת. הוא היה מאוהב. הוא הכיר את החולשות של ניר בשמן אך מאז אותו לילה ראשון כמעט ולא נזדמן לו לפגוש את ניר שתוי שוב. 
ניר הציג בפניו את דמותו השובבית. הביא אותו לעולם הפיות שלו. פרש לפניו את כנפי השפירית הרמאיים. פיזר סביבו אבקת חלומות מצועפים. סחב אותו פנימה לתוך עולמם של גיבורי ספרים והרחיק אותו מהמציאות.
 רם המוקסם ראה רק מה שהראו לו. לא ניסה לחדור אל מתחת לפני קורי העכביש ונכבש בקסם. הוא האמין במלאכיותו של ניר. הוא האמין לו כשאמר שהוא רואה פיות. הוא העריץ את היכולת המילולית שניר עטף אותו בה.
מהר מאוד עברו לגור יחד. לא היה אכפת לו שניר מבלה את לילותיו מתחת למנורת קריאה. הוא קיבל על עצמו לשמור על הבית ולא הבין איך כל יום כשהוא חוזר מהעבודה הבית נראה כמו מזבלה מחדש. 
הוא אהב את ניר ללא תנאים או ביקורת. וניר, ניר הרשה לו לאהוב. רם לא התייחס בתחילה לכל הידידים שבאו יחד עם ניר כעסקת חבילה. הם שעשעו אותו. הוא לא הבין מה התחלופה. איך בכל יום מישהו נעלם ואחר תופס את מקומו. וניר ממרום כסא נסיכותו משל בהם. בכולם. 
הם העריצו את ניר. הוא שיחק בכולם. לא שידע שהוא משחק. זה היה חלק מטבעו. לפזר בנדיבות את מרכולתו. 
בהתחלה לא היו לרם הבחנות מדויקות כלל. הוא נשאב לתוך העולם הפלאי. רם העצור והמרובע השיל מעצמו עוד ועוד מעצורים. אך כך או אחרת התחיל לשים לב לבעיית השתייה של ניר. התחיל להבחין בשינוי שחל בו בשעות שהוא שותה. איך מפיה זוהרת הוא הופך למסור מתכת חורק. 
שינויי האישיות הללו וחוסר היכולת להידבר עם ניר השתוי הרסו אותו. רק מאוחר יותר הבין שלא רק האלכוהול משנה את אישיותו של ניר. עמוק מלמטה הסתתרה בעיית סמים שרק החלה לתת את אותותיה.
 ניר הפך להיות בלתי נסבל שעות רבות יותר. ורם עדיין אהב. מפעם לפעם ניסה ניר להבטיח הבטחות. שיפסיק לשתות, יפסיק לעשן, יפסיק לבלוע. ההבטחות הופרו בשקרים. 
את בקבוק הוודקה הסתיר ניר מאחורי המרזב בחוץ. את מנת הערב מזג לבקבוק שהיה אמור להכיל תמיסה לניקוי עורו ועמד גלוי על השולחן. 
בכל פעם שרם יצא מהחדר בשליחותו של ניר, ניר בלע במהירות לגימה רם לא הבין בהמשך הערב איך דמותו של ניר משתנה לנגד עיניו ומשנה את עצמה לדמותו השתויה המעצבנת. עד ששמע פעם את פכפוך הנוזל, וכשניר נרדם נוחר על כורסתו הריח את הבקבוק והבין. 
כן. הגיע זמן להחלטות. להמשיך עם ניר ולהיגרר למטה או להיפרד. המונח להציל את עצמו עוד לא עלה בדעתו. ימים אחרי הבין שניצל.
 
                         *************************************
 היו היה רם. היו היה ניר. ישו הפך מזמן להיכלי שיש ואמנות, רחוקים מהאיש עצמו. הנציגים שלו סילפו את דמותו לחלוטין. הרומאים שהרגו את ישו אימצו את הטרוריסט הדתי הזה.
 הייה קיץ ארוך וחם. הלהט והלחות הרחיקו את כולם מכולם. חלקם נסעו לאמריקה. שם ימותו מאידס עוד מעט. חלקם ניצלו. הקשרים נותקו. 
רם שאמו יעדה לו להיות שופט לא התקרב בכלל להיכל המשפט. 
ניר, ניר מת כמובן. סתם. טבע בתוך עצמו, אבל הרבה אחרי.
דיזנגוף התרוקן. אנשים נדדו לרחובות אחרים. אלו שמסתובבים בשינקין כבר לא יודעים כלום על כל המקומות ההם.
 פורטו ריקו הבר הפרוע. בתי תה התמימים עם כל הצעירים השרועים מקשיבים לצעירים אחרים פורטים על גיטרה. סבך השיער הארוך המסתבך של כולם בכולם. השיער הארוך שהתחבר עם פרוות הכבש הערביות. החופש האמיתי, לכמה מהם . 
היו כאלו שהאמינו שהם כאן לשנות את העולם למקום טוב יותר ואחרים, שהיו הרוב שבאו רק ליהנות מפירורי החופש והסמים. שמות של אנשים שלא אומרים כלום לאף אחד. 
התעלה כבר לא בידינו ומלחמת ההתשה ומלחמת הסמים מתרחשת בעולם אחר. וחבל מכל. המתנדבים הנפלאים. ארוכי השיער כבר מתנדבים במקום אחר. לכאן אינם באים. ואנשי שינקין אינם יודעים מה הם מפסידים ואין להם שום געגוע. גלוחי הראש והתסרוקות המגוחכות לא יודעים למי הם חייבים את האפשרות להראות כמו שהם נראים.