בננות - בלוגים / / רם. פרק ב.
קראתי ראיתי
  • דן לחמן

    הייתי שותף לעריכת המגזינים של אגודת הלהט"בים.   עבדתי עם עמוס גוטמן על התסריטים לסרטיו הקצרים "מקום  בטוח" ו - " נגוע" הקצר (שאינו דומה לנגוע הארוך). ב"מקום בטוח" הופעתי לרגע. עבדתי עם רון אסולין על תסריט הסרט "צל אחר". פעילותי החברתית האחרונה, מחוץ למסגרת האגודה, הייתה הקמת "מרכז הסיוע לנפגעי תקיפה מינית".   אני סוקר תרבות. אני כותב גם פרוזה משלי. אינני רואה את עצמי כמבקר, לא מנתח, לא מסביר. רק עוזר לתת טעימה של ספר, הצגה או מה שאני כותב עליו.

רם. פרק ב.

ישו לא חשב באמת שהוא הולך למות. לכל היותר להיענש. הוא היה בטוח באלוהיו שיבוא ויעשה את הגדול בניסיו ואז כולם יחזרו להאמין באלוהים ולא בבעל הנס. 
רק כשראה שהוא הולך וגוסס ככולם, ששום נס אינו הולך לקרות, לא למענו לא למען עמו ולא לכבוד הפסח, הסתבר לו שהוא הולך לגסוס בייסורים גדולים וארוכים שם במרומי הצלב, שם נתגלתה לו האמת המרה. אין אלוהים. החיים הם האלוהי. כל עוד הם נמשכים. 
וכשגסס ידע שאלוהים עוזב אותו. בהבזק אחרון, מבעד לכאבים לשאלות ולצפיות נתגלתה לו האמת. כל זמן שאתה חי אתה יכול לעשות ולהרגיש אלוהים ומלא וכל יכול ואז זה נגמר ואתה מת ואין אלוהים. והוא קורא במרי ויאוש " אלי למה עזבתני" והפשט, החיים, למה אתם נוטפים ממני בטיפות דם.
 מה היה קורא לו היו מצילים אותו באותו רגע. ההיה ממשיך להאמין בנס האלוהים, אחרי שידע וזעק את האמת החדשה שלו. 

                                 ************** 
הדברים יכולים להמשך ולהמשך. מחר לא אזכור כלום ממילא. לא, לא מחר, בעוד רבע שעה לא אדע יותר על מה חשבתי. לא מה הריץ אותי לכאן. אינני זוכר יותר. השכחה הולכת ומשתלטת עלי מרגע לרגע ואני שוכח ושכוח כמו לוח חלק. הוא חושב לעצמו. 
מאוחר. צריך למצוא מקום לישון. מי מידידיו עדיין בירושלים. הוא פותח את פנקס הכתובות. מדפדף מצד לצד ושוב, הלוך וחזור אין איש שהוא רוצה לראות הערב בירושלים. למעשה בשום מקום. 
הוא מרגיש שהיה יכול להתקיים בלי אנשים בכלל. קצת לחצים לרגע, אך בסופו של דבר, קל, הרבה יותר קל. 
משולחן ההיפים מנפנפים לו. מישהו קורא אליו, היי בן אדם, זה רק כינוי הוא יודע, אבל הוא מרים אליהם מבט. "אתה בצרות?" שואל צעיר מגודל. " צרות, אולי, כן. אפשר לקרוא לזה גם כך. צרות של חוסר תשובות. זה מספיק טוב בשבילך." 
למה הוא קצת אלים אליו, הרי התכוון להיות חביב. כן, קצת, בעיקר מעורפל.
 " שב אתנו קצת, אולי." " תודה אני צריך למצוא תשובה. תודה." 
" מה, היא ברחה", הוא שואל, "זה אתה שרוצה לברוח. אתה רוצה לעזוב אותה" " לא, לא." 
מוזר איך ביטניק כזה, היפי קטן רק דבר אחד עולה במוחו. אוהב לא אוהב. בוגד לא בוגד. עוזב עוזבת. השאלות החמורות העולות במוחו. והוא כל כך בטוח שזאת היא. לא עולה בדעתו שזה יכול להיות הוא. שבורח מבריח עוזב מעזיב. 
כן, לעזוב אותו. והוא לא יסבך אותם בשאלה אם לעזוב אותו זה לעזוב את עצמך ולאן יכול אדם ללכת מעצמו עד שירגיש רחוק מספיק. גם אם זה הוא מהוא. ממנו. 
הוא נכנס למכוניתו, אך עדיין אינו מתניע אותה בינתיים. מנסה לברר לאן הוא רוצה לחזור, לניר, לא, ודאי שלא. נימי שיציע לו מיטה נפרדת וישוחח אתו ארוכות לתוך הלילה, שיקווה שאולי במצבו זה יגיע למיטתו שלו ולא לזו הנפרדת. 
אולי אפרים יקבל אותו בהבנה. אפרים אוהב אותו בדרכו המרקסיסטית המיוחדת. הם יוכלו לשכב יחד חבוקים להתלחש ולרגוז על אותם דברים ישנים ומוכרים, כשמעבר לזה מחכה גל של חום. אלא שבזמן האחרון גם אפרים מחפש חיזוקים בהפגנת רצון מצדו, בעיקר גופניים, כאילו גמרו כבר לדוש בכל המזור הנפשי רוחני שהיו מסוגלים להעניק אחד לשני. כעת זה הפך לשעשוע מדכדך. 
רם צוחק מחדשותיו הפוליטיות של אפרים והוא לועג לחוסר הבחנתו הרחבה את הדברים, קורא לרם בוגד מחשבתי. הוא מתחמק מלדבר על דברים אנושיים פשוטים כמו מה אתה מרגיש. מה אני מרגיש. ובעוד רבע שעה כבר ינסה לחבק ולהיצמד. החיבוק המנחם שבא במקום המלים, ופחות ממה שהיה רוצה ולא מעז להמשיך ולהרחיק בידיו מכיוון שיודע שיעצור בו, רם. 
העובדה היחידה שאפרים הוא היחידי שיקבל אותו בשמחה בכל שעה. אפרים, הוא החליט. כן אפרים הוא הרע במיעוטו.
 בחשכה הוא נוסע לכיוון תל אביב. מחשבות בלתי נתפסות מתערבלות בראשו. הוא נוהג אוטומטית. הוא עייף. אולי אפרים יניח לו לישון. לנוח. הוא מגיע לרחוב. מחנה את המכונית. מטפס את שלושת הקומות. מצלצל בדלת. אין תשובה. רצה כבר לפנות ולרדת, הדלת נפתחת כדי סדק, הו, זה אתה, אני מצטער איני לבד הלילה. בוא מחר, זה הרי לא חשוב. לא. זה לא חשוב. עקרון החופש המיני נשמר בינם לבין עצמם. שניהם הרי רחבי נפש ובעלי שאר רוח. 
אתה אינך כמו כולם, אמר לו פעם אפרים. אינך גבר שוביניסט ומוזר היה לשמוע את הקומוניסט הקטן מדבר בשפת ליגת שוויון הנשים. איני שוביניסט גברי, אני נותן לו ללטף אותי לעיתים ומפיק מזה חום ומרגוע. 
הלילה לא. הוא יעניק למישהו אחר. לכן אישן במכונית ואשתדל לא לבכות ולא לצחוק. 

                                    **************** 

הוא מחליט לעשות עוד סיבוב בדיזנגוף, לראות מה קורה. עוד מוקדם מדי לחנות באיזה רחוב צדדי ולישון. הרחוב די סואן עדיין. בתי קפה מלאים, לא כל כך מאוחר. 
הוא מחליט להיכנס ל "המוזג" בפינת גורדון לחטוף מנת קיום כמו שקראו למרק הגולש הסמיך, שהיה הדבר הזול והמשביע ביותר ברחוב. 
אחרי שחנה הוא עובר ליד כסית. פסודובלה מנפנפת לו ביד. בלי חשק הוא ניגש. לא בא לו להיות לבד. 
מסביב לשולחן יושבים כמה מכרים שלו. המלכה כריסטינה, לולה הקטנה. הם צוחקים בקול רם. הוא יודע שלא חשוב על מה, הוא יוכל להצטרף כאילו בילה אתם מתחילת הערב. 
פסודובלה, שהוא יענקלה בשעות אחרות מושיב אותו ומציג אותו בפני איתן. פנים חדשות בחברה. שיער ארוך מאוד. פה חושני, עיניים שובבות. 
הוא מדבר בלשון זכר עדיין. הם מחליפים מבטים. איתן עושה כמה תרגילים כדי לקרב את הכיסאות. הוא רואה ולא מגיב. הוא מנסה לחשב מי יכול להלין אותו ואין לו ממי לבקש, למרות שכמה יסכימו. איתן הגיע עד אליו. הוא מסתכל לתוך עיניו. " למה אתה לא מתחיל איתי", הוא שואל. " כי ראיתי שאתה עומד להתחיל איתי" צוחק רם. 
" ואם לא הייתי מתחיל." " תראה, זה לא הערב הטוב שלי" אומר רם.
" אין לי לאן לקחת אותך, אני לא רוצה לחזור הביתה." 
" יש לך בית ובתוכו חבר" קובע איתן. רם מנענע בראשו. " אז אולי נלך למלון. גם אני צריך לישון באיזה מקום. אני ירושלמי." רם מגחך, רק עכשיו חזרתי מסיבוב אבוד בירושלים. 
הם יושבים עוד קצת ורם מחליט לקחת את איתן למלון. הוא מכיר מלון קטן ולא יקר ליד שדרות רוטשילד. אם לא בשביל הסקס לפחות לא לישון לבד הלילה. 
                              *******************
 את ניר פגש לראשונה במלון הזה. לא הייה עדיין תל אביבי והצטרך להעביר לילה בעיר. עמד ליד הדלפק הקטן בכניסה כשהופיעו שניים, גבר, כנראה אמריקאי ובחור צעיר, עדין אך מאוד ישראלי למראה. האמריקאי ביקש חדר והישראלי התנדנד על רגליו. לפתע הבין כנראה לאן הביאו אותו ובשביל מה והתחיל לגלות סימני התנגדות. היה משהו כנוע בהתנגדות, אך בכל זאת אפשר היה לזהות. 
רם הביט בצעיר בעודו מוריק ומתנדנד. "לקחת אותך הביתה," שאל והצעיר נענע ראש בחיוב. הם נכנסו למכונית והצעיר, ניר, הדריך אותו בזיגזג ברחובות העיר עד שהגיעו לבית. 
למחרת בבוקר ניר לא זכר מי זה הישן על מזרון מולו. הוא לא זכר כלום מהלילה הקודם. שרק לא יחשוב שניצלתי הזדמנות חשב רם. ניר הסתכל ברם ושאל, "אתה יודע לעשות קפה? כי אם דפקת אותי אתמול אתה צריך לעשות לי קפה בבוקר" רם נחרד לרגע מהביטוי. "אני לא" אמר," ובכל זאת אני מוכן לעשות לך קפה. אני ג'נטלמן" 
"מה זאת אומרת לא, שאל ניר, אם לא, אז למה כואב לי התחת" " נפלת עליו כשעזבתי אותך לרגע לפתוח את הדלת." ניר חייך חיוך מעולף. "אז נפלתי גם לך מהידיים. ואיפה מצאת אותי, או להפך, אני אותך" 
רם לא ידע באותו רגע שזאת התחלת יום די רגילה לניר. מוזר איך הילד הזה שתה עד שלא זכר כלום, חשב. בהמשך היום אחרי התבהרות חלקית, רם הוזמן להישאר. והסכים. הוא ממילא מצא עבודה בתל אביב והיה אמור לעבור אליה ביומיים הבאים. וזאת הייתה הפעם האחרונה ששמע את ניר מדבר כאחד האדם. 
הפיה נולדה כמה שעות אחרי, כשחזר.
 
                                     ************** 

באוהל הסיירים במדבר היו שוכבים רם ואלי די צמודים אחד לשני, אך לא ממש נוגעים. לעתים קרובות היו משחקים משחק של טיול בדיזנגוף. הסתבר שהם מסתובבים שם די הרבה אך עדיין לא נתקלו אחד בשני.
 הם דיברו על אוכל ובירה " אתה אוכל מנת קיום לפעמים" שאל רם, אלי לא הכיר את המונח." מרק גולש בהמוזג בפינת גורדון. כמובן. מרק גולש וכוס בירה." " ועוף בקראו?" " עוד לא" אמר אלי. התנור הענקי עליו הסתובבו משופדים עופות היה החידוש הקולינארי הגדול של תל אביב. 
"נעשה את זה יחד בחופש, אמר אלי. תביא מישהי. אלי לא ידע שכל המישהי שרם דיבר עליהן היו גברים. "כן נאכל יחד איזה עוף עם בירה בקראו. נסתובב בדיזנגוף. נתפוס בנות בכסית" " אני אוהב את ההמבורגרים בקליפורניה" אמר רם. אני אוהב את האווירה שם. לא ממש זול כמו במוזג. אבל טעים. 
                               ***************** 
רינה קראה לדיזנגוף רחוב הטווסים. כולם באים לנפח זנב ולהראות מה יש להם. אם לא עברת ביום ששי סימן שקיצצו לך את הזנב.
היא כתבה ספר. על האנשים, על הרחוב. דווקאים היא קראה לנו. הדווקאים מרחוב הטווסים. דווקאים שנולדו להלחם בכל מי שמולם. פסודובלה ושרל'ה מיקו וטוטי.
 פסדובלה ושרלה היו גברים. מיקו וטוטי היו נשים. אלי לא הכיר את ההווי הזה. והדווקאים מילאו את רחוב הטווסים והיו שקופים למי שלא רצה לדעת, אך לא לכולם. היו גם כאלה שקראו אחריהם קריאות גנאי. לילה אחד מאוחר מאוד רם עובר ברחוב המתרוקן. על ספסל הוא רואה מרחוק את אחד מחבורת הפושטים האלימים. הוא מתרחק לקצה המדרכה כשהוא מתקרב. 
בוא הנה, קורא הבחור. רם מפחד קצת, ניגש אך לא קרוב עד למגע יד. אתה בעניין גברים, שואל קובע הבחור. אתה יודע שכן, עונה רם. אני רוצה לנסות פעם. וכך הם מתחילים ללכת לעבר חדרו של רם. מה תעשה לי, שואל הבחור. מה אתה רוצה שואל רם. אין לי ניסיון אז אתה תצטרך לעשות הכל. רק תהיה בשקט ששותפי לדירה לא יתעורר ויראה אותך. והבחור נשכב, יתכן שהיה שתוי קצת או מסומם או שניהם ונתן לרם לפעול עליו. כשנרגעו הוא לחש תודה, בעודו מתלבש.
אני לא חושב שזה באמת מושך אותי, אמר, לא יודע למה חשבתי. למחרת ברחוב נענע הבחור שלום לרם המופתע. 
                             ***************** 
להיות גרמני צעיר היום. גרמני צעיר בישראל מדוכדכת. הנס המסכן והמוכה. אני לא מבין איך אתם יכולים לחיות ככה, אתם לא מבינים שכל זה יכול חזור על עצמו. העולם התרגל. בכל פעם יקרה משהו גרוע יותר במקום אחר. השמדה הדדית בקנה מידה כזה היא הדבר האנושי החדש ביותר שיצר האדם. אמר הנס, שבא מהנס הכלכלי הגרמני להתנדב כאן בקיבוץ.
הם ראו אותו, סוג של נסיך עם לסת מרובעת שיער זהב ארוך, ממש כאילו יצא מסרט אגדה מצויר. 
מזל שניר לא ראה אותו, חשב רם. הוא היה מתעלף ברחוב ואונס אותו אחר כך לאנוס אותו. 
הוא עמד בפינת רחוב ומסביבו אנשים. ניגש אליו אמר דני, נראה מה העניין. הנס, שאז עוד לא ידעו את שמו, עמד וכלבלב קטן קשור בחוט למרגלותיו. הסתבר שהיו מוכנים לקבל את הנס לקיבוץ, אבל כלבים היו להם מספיק משלהם והם רצו להרוג את הכלבון. הנס בא לעיר להציל את הכלב. תיקח אותו, אמר רם לדני, אני שונא כלבים. אבל לא תשנא את הבחור, צחק רם. וכך הגיעו הנס והכלבלב שממילא יעלם בעוד יומיים לביתו של דני.
 איך אתם יכולים להידבק כל שעה לרדיו, לעצור את החיים לדקה ולחכות לשמוע כמה נהרגו שם בתעלה. זאת לא צורה לחיות. כל המתים האלה ביום והמסיבות המטורפות בלילה. מלוויה למסיבה. לא ראיתי עולם כזה. 
תמים היה הנס. הוא בא לכאן לכפר על עוונות עמו ומצא כאן עם החי חיים מעוותים בעיניו. אני מה שהם קוראים גרמני אחר.  אני החדש, הטוב, המכפר. 
הוא רצה לדבר רק על נאצים יהודים גרמנים ואשמה. כשהיה מעושן לחלוטין, אמר לו דני, תן לנו לזיין אותך, כולנו, זה ירפא לך את רגשי האשמה. זאת תהיה כפרתך. וחיקה טלטול תרנגול סמלי מעל ראשו של הנס שלא הבין את הטקס. 
והנס לא אמר לא. אני ישועי אמר. אני מושיט לחי. והוא לא התכוון בפנים, כנראה. אולי הוא התכוון אבל הם לקחו לו לחי אחרת.

5 תגובות

  1. דן, לא קראתי את פרק א', אבל מה שקראתי כאן חזק מאוד וקשה. הניכור והאסוציאטביות כביכול של הסיפור (כי הרי הוא בעצם כן ערוך, מאורגן ומעוגן) משתלבים יפה עם ההוויה הארעית עירונית שהטקסט הזה מזמן, המתארת בראש ובראשונה אהבת גברים או יותר נכון יחסי מין בין גברים, כשדוק של עצבות קיומית עובר כחוט השני בתוך הכתוב. אהבתי. האם תוכל להסביר מהם בדיוק הרצפים האלה שאתה כותב בהמשכים תחת שמות פרטיים: גיל, רם וכו'? רני.

    • תודה על ההתיחסות רן.
      הסיפור הוא כזה.
      באמצע שנות השבעים ניסיתי לכתוב רומן שחלקו תאור והנצחת אווירת החיים לפני ובזמן המלחמות.
      הייתי צעיר ופחדן ובכל סיפור הפכתי את אחד הגברים לדמות נשית, כמו שנהגו כה רבים מהסופרים באותם ימים. אבל לא הייתי שלם, טעזבתי.
      אני חושב שאחרי ספרו של יותם ראובני ( אולי אני מבלבל) החלטתי לשנות את הכתוב למה שהיה אמור להיות מלכתחילה.
      וכל הנשים חזרו להיות גברים.
      אלא שבינתיים התנתקתי מהכתיבה. והדמויות קצת התבלבלו, וכך הפכו לדמויות שונות. החלטתי לאסוף את מה שנשאר ולהפוך אותם לסיפורים קצרים קשורים אחד לשני.
      כשהעיר, הקהילה המתהווה, הם רקע לכל הסיפורים, וכמובן הדמויות.
      ושוב עזבתי ועשחזרתי לשכתב אחרי שנים כבר הייתי מנותק לגמרי מהספר. ושוב נעשה איזה שינוי שלא לטובת החטיבות, אבל נדמה לי שהסיפורים הבודדים זכו לאיזה עיבור שונה.
      תקרא את הסיפורים הבאים.
      לצערי הדריכו אותי שלא לכתוב פוסטים בחטיבה אחת. הסיפורים כמו שהם כתובים צריכים להיות נקראים כחטיבה אחת בלי הפסקות ופסקאות. עריכה העכשוית מנתקת את קצב השפה שגם בה עשיתי נסיונות.
      אבל מכיוון שאני כבר כל כך רחוק אני מקבל את הדרישה. חבל לי שה SPELL אם הצלחתי ליצור אותו נעלם..

      • דני, תודה שענית לי. כן, זה ניכר. מצד אחד המלחמה, מצד שני איזה חיים עירוניים בוהמייניים מיניים של ההוויה המקומית. אתה ודאי מתכוון ל"בעד ההזיה" (קובץ סיפורים) של יותם ראובני. אני חושב שראובני יותר פיוטי, יותר וידויי אורנמנטי מהטקסט הישיר שקראתי כאן, וגם ראובני בבסיסו, אומנם מתאר יחסי גברים בעיר ויש ניכור, אבל הוא סופר רומנטי דרמטי ובמידה רבה מעין סופר משפחה שכזה כמו פרוסט. למשל הוא מספר ב"בעד ההזיה" על דודתו, אמו, אביו – המון. כאן הדברים ממש ישירים. אני חושב שזה שהדמויות גברים, גם גברים-נשים, זה מאוד עוצמתי. יותם עלה לי בראש בזמן הקריאה, עם זאת, חשבתי כל הזמן הזה על ז'אן ז'נה הגדול עם "המדונה של הפרחים". יום נפלא, רני.

        • אן התכוונתי לבעד ההזיה.
          לא הושפעתי מסגנונו של יותם.
          החידוש בשבילי היה ההיתר והאפשרות לכתוב רומן על גברים באופן גלוי. ובסגנוני שלי.

      • אקרא את הפרקים הבאים. לי זה לא כל כך משנה שזה מובא בפרגמנטים. רני

© כל הזכויות שמורות לדן לחמן