רם פרק א.

 את הנס האחד הגדול הוא לא עשה. הוא לא הציל את עצמו. ישו מת כיוון שהבין שהפך לסמל של דבר. הוא לא רצה להיות סמל. הוא רצה להחזיר את בני האדם לאמונה באלוהים. לא הייתה לו כוונה להיות בן האלוהים. אך הם התחילו להאמין בו ובאגדה המתפשטת שהוא מחולל נסים וכך נשכח במידה מקומו של האל ונכנסה במקומו אגדת ישוע. 
זאת הסיבה שהסכים ללכת לצליבה. לכן, שלח את יהודה להסגיר אותו. יהודה, הנאמן והטוב בתלמידיו. האיש שלקח על עצמו את כל האשמה לעולם והפך לשם נרדף לבוגדנות. הוא לא חשב במושגים של "לעולם" אבל בסיפור הזה, כל זמן שימשך, ידע שתפקידו יהיה האיש הרע וישוע מילא אותו כוח לעמוד בזה. 
הם לא חשבו באותו לילה שיהודה ירצח בגלל הסכמתו לשרת את רבו עד הרגע האחרון בהחלטה הנמהרת הזאת. 

רם סבב במכוניתו מסביב לעיר העתיקה בעיר המזרחית. הוא ראה שקיעה. כנסיות עם בצלים רוסיים מעליהן, עם כיפות וצלבים מתנוססים. לא, וודאי שלא לזה התכוונו שני אלה, הידידים. הרב ותלמידו.
 רם חש עצמו קרוע באיזה אמצע. הוא חש שישו קורא אליו מאי שם לחזור לאמונה הישנה, להיות יהודי בנוסח הישן. אלמלא סילפו והפרידו את ישו מאמונתו. 
אלא שבבדיקה שניה הוא ידע שאיננו מאמין בכלל. אולי באישיות המגנטית של ישו אם היה קיים בכלל, אבל ברור שלא באלוהים הדורש פולחן של מלמול מלים סתומות שלוש פעמים ביום ומנהל הנהלת חשבונות אישית.
 הוא בוגד במובן מסוים, רק שאיננו יודע במה ומאמין באותה מידה בלי לדעת במה. הוא הולך ומיטלטל בין שתי תחושות והן רחוקות זו מזו כימי חייו.
                   *********************
 הכל החל עם תכניותיו של יוסף לשנות את גורלו ולנסות לרדת מצרימה. כיצד יצאה השמועה לעיר אין לדעת. מפי אחד מידידיו להם סיפר, מפי אחת מנשותיהם ששמעה על הכרית בלילה את הסיפור וחזרה עליו למחרת בשוק. 
לא עברו ימים ולשונות רעות החלו לרנן אחריו. היו שאמרו שהוא נס מאימת הרומאים, שמא חשוד הוא עליהם. שאולי מצאו בו פנים לא כשרות. 
אחר כך כשהחל הריונה של מרים ניכר לעין החלו הרינונים שלא לו הריונה, והיו כאלה שידעו להצביע מיהו החיל הרומאי העתיד להיות אב לילוד. 
הוא ניסה לשנות את גורלו יוסף, וסופו ששינה את גורל בנו וגורל העולם. 
מרים הכחישה כמובן כל עניין עם רומאי או כל גבר אחר. למרות אמונו של יוסף, החשד עלה בו לעתים בגלל הסיפורים. הוא הכיר סיפורי אונס שכאלה. ידע על טרגדיות של נשים נאנסות. הוא לא רצה לפגוע או לסבך את מרים. 
מאהבתו, סלח והתעלם. אך בתוכו כסס החשד ורחש הכעס.
 
                      *****************************
 כשקם לפנות ערב והתניע את מכוניתו בתל אביב לא התכוון להגיע לשום מקום מלבד סיבוב מהיר ומרגיע מסביב לעיר. פורקן לאיזה מתח חסר פשר. להגיע מאוחר יותר לשתות כוסית באחד הברים החדשים האופנתיים. לצנוח באיזה בית תה. לראות שהכל כמו תמיד. שהוא לא השתנה ושכולם כמוהו, כמו אתמול. עדיין יעמוד מישהו וינסה לתפוס את מבטו במראה מעל הבר. עדיין מישהו יחייך אליו מהעבר השני של הפרסה. ידע שהוא עדיין מעורר תקוות בלבבות של אחרים. 
אלא שהוא הגיע אל חומה של עיר עתיקה והשמש שקעה ואין עוד אור כמעט, אלא הרעשים של עיר הננעלת בתוך עצמה בין החושך היורד וקריאות הערבים הנחפזים משערי החומה לביתם. 
עיר המשנה את איפור היום לאיפור הלילה, מעיר שחיה את חייה למען תיירי היום בשוק לעיר המתבוננת מול הראי ומתהדרת לקראת אורחי הלילה שלה. עיר החיה למען עצמה בדמדומי יום. 
הוא היה רוצה למצוא איזה מלון ערבי, קטן, שלא נכנע לתכתיבי התיירות של המאה העשרים, אך אין לו את מי לשאול. הוא זר בעיר הזאת תמיד רק תייר. פעם לחפש מציאות אחרי המלחמה, פעם להראות כנסיות וקצת מקומות חשובים לאורחים זרים מחו"ל. 
מוזר, הוא חשב בפתאום, מעולם לא התעניינתי במסגדים. הם נמחקים לי מהעין. והערבים הם רק רישום פחם על הקנבס הצבעוני. אבל אף פעם לא אחד מהם לעצמו. הם נוכחים נפקדים. ישנם ואינם באותו זמן.
 הוא משוטט הלוך וחזור ברחובות קטנים ובאחת הפעמים נדמה לו שהוא מעורר חשד בעיני כמה יושבים בבית קפה קטן עם שולחנות וכסאות קש על המדרכה, מעשנים את הנרגילות שלהם ועוקבים אחריו מבעד לעיניהם המושפלות מעורפלות. אפנדים. ומפני שעמד ולא יכול היה בנפשו לאן להמשיך הלאה הפכו המבטים לעוינים, נדמה לו. 
פרשנות המבט תמיד בידי המפרש. העיניים, אין בהם אהבה או דם. הן מעורפלות. ולא הוא איננו מחפש סמים ואם ישאלו, האם יאמינו לו. הוא היה רוצה לשבת רגע. לשאול אותם. לנהל שיחה פתוחה מלב אל לב על שנאה ואהבה מולדת ואמונה. אבל הוא יודע שאין זה אפשרי לו. הרי הוא עצמו אין לו עמדות קבועות בנושאים הללו והוא נע ונד בין תחושות יותר מאשר בין מחשבות מוגדרות או קביעות חד משמעיות.
 
הוא הולך סובב ומגיע לעיר העברית וככל שהוא חודר לתוכה כך הולכת ונעלמת לה אווירת הייחוד שליוותה אותו עד כה. זה לא שהעיר פחות יפה עד כמה שהוא יכול לראות. 
השמש שקעה מכבר. את האור המיוחד לשקיעה מול החומות ומעל לעיר הפסיד כבר. כעת הוא בעיר כמו כל הערים. קצת חשוכה קצת מוארת. חלונות ראווה נוצצים, אלמלא השלטים בעברית זאת הייתה יכולה להיות רומא. ועוד מעט יצאו תושביה לבילוי ערבם.
 רצה לחזור הביתה לניר אבל ידע שהוא עוד לא התעורר משיכרונו. סבב והתקרב שוב אל החומות. חנה וסגר את המכונית ונדחק ברגל אל העיר העתיקה. כנגד כיוון ההליכה של האחרים. 
השוק היה הולך ונסגר. ריחות שונים התקיפו אותו מכל עבר. אור קטן מבעד לדלת סגורה למחצה. הציץ פנימה . מסעדה. כמה אנשים עוד ישבו מבלי לשים לב לראשו מציץ. 
עבר לדבר ערבית ושאל אם עדיין מגישים. המלצר פינה לו כיסא. אתה מדבר ערבית שאל, מעט, ענה לו, מזמן. יותר טוב מאנגלית. מה פתאום אנגלית. 
הייתה בו מבוכה של פולש למקום לא לו והמשיך באנגלית. המלצר לא התרשם ולא נראה מאמין ופנה אליו בעברית מתקבלת על הדעת. וודאי חושב אותי לעוד איזה שב"כניק. 
בפינה ישבו כמה ביטניקים. היפים. זרוקים. שמות תואר רבים, מוכרים. צריך היה רק לזכור שכולם כמוהו יצאו לחפש משהו. אור. הארה. משמעות. עלו על מטוס בארצם, כשם שהוא עלה למכוניתו ליד ביתו. מה שקרה להם בדרך זה עניין אחר. 
לו זה לא יקרה גם אם יגיע לאיזו פינה בנפאל או סתם לנואיבה. הבורגנות טבועה בו עמוק מדי. רק הקצוות שלו מתפרמים מעט לעיתים. הוא תופר אותם חזרה. יש בו גרעין מרובע חזק מדי. 
צריך שתהיה גדר כדי שאפשר יהיה לפרוץ אותה. לפרוץ מכלום לכלום הופך להיות כלום, רק קצת מלוכלך יותר. צריך לו לשמור על צלם האדם שבתוכו. על ניקיון. 
החיפוש היה בפינות הפנימי שלו ובוודאי יגיע יום בו יהיה עגול יותר. המעגל הסגור המוחלט. השלמות הצורנית הזאת. מרובע כבר לא יהיה. 
דברים לא ידהימו אותו לעולם. הוא יהיה סלחני לעולם. לא יבוז לאלו שהתמסדו, המסתפקים בחייהם הקטנים. הסגורים. אל לו לזלזל בביטחון היחסי הזה. ולא, הוא לא יתחבר עד הסוף לכל הזרוקים בצורה כזאת או אחרת, שהם רוב ידידיו בימים אלו. ואלו שאינם זרוקים באמת, הם חברי כת סודית כאילו. כת הטווסים. 
עכשיו הוא יושב מול החבורה הזו. חיות צעירות. גורי אדם במסע חיפוש מוטעה. הוא יודע והם לא. חיות מגודלות שיער, זקנים ועיניים מזוגגות. 
הוא ער למשיכה הפיזית שלהם. לכוח החייתי הלא ממוסגר. סוג של פראים אציליים כאלה, דמויות מספרות רומנטית של אנשים לא נקיים. מדובללים. האם הם באמת מאושרים יותר? היש אושר איזה שהוא בסמים שנשגב מבינת ניסיונו.
 לא. הוא לא מאמין בהם. בסמים. הוא ניסה את רובם, וגילה את השקר החברתי שיש בהם. התחושה שאיש מתוך דמיונו הפרטי נדמה לו שהוא מבין בדיוק כל כוונה של כל מבט עין ממול. זה השקר. זה הבמקום. תחושת היחד המשותף, המזויף והמאכזב מכל, השקרי. הרי הוא יודע שכל אחד שקוע בעולם החוויות הפרטיות, אין שום שיתוף והחיוכים המטופשים יותר משהם מאחדים משאירים כל אחד בעולמו הפנימי הדל, הנצבע לרגע בצבעים אחרים. והבדידות המאכלת מבפנים, מאכלת אך באלחוש.
 אבל, מה האמת שכולם מחפשים אותה. מה הוא הדבר שאין לו תחליף. שאיננו במקום הדבר האמיתי, אלא הדבר עצמו. האם הדבר עצמו גורם לאושר או רק לחיפוש נוסף ותהיה אחרת. מתי נגמרות השאלות ותם המסע. 
לא, לא אושר. הוא יסתפק בשלווה. בשלווה יש אושר מספיק ואם החיפוש עצמו הוא העיקר, הוא מוותר. מספיק לו מה שיש לו. מה שהוא כבר יודע ומה שכבר מצא. 
 
                         ************************
 ישו היה הראשון שגילה את מהות הבדידות. הראשון שהבחין שהבדידות איננה מצב חברתי אלא מצב נפשי מתמשך.
 לכן גם מצא את הדרך אם לא לפתור את בעיית בדידותו לפחות להקל עליה. 
אלא שהוא הלך בדרך הקשה. הוא ידע שלא יוכל לחצות את הנהר לצד השני, אל הלא בודדים ושההתחברות עם הבודדים האחרים על המכנה המשותף של צרתם לא יביא לו מזור. הוא עשה דבר מופלא, העביר את כל הבודדים את הנהר אל הצד שלו.
 את בעיית עצמו לא פתר בעצם, אבל דבקותו , היאחזותו באלוהים מלאה אותו תוכן חדש, ואחר כך, כמוליך את מחנה הבודדים אחריו גם הרגשת יעוד ואולי אפילו סיפוק. 
הוא מצא דרך לחבר את כל נושאי הבדידות להתאחדות חדשה לא מוכרת עם האחד. האלוהים. 
בדידותו שלו נשארה חסרת הקלה עד יומו האחרון, הוא ידע שכל הבודדים יעזבוהו ברגע שיהיה בצרה, אין אחוות בודדים, לכן היה יכול מתוך מה שהוא חשב שזאת הארה שלו להתנבא שתלמידיו ינטשוהו בשעת משבר. 
היחידי שסמך עליו היה אלוהיו. גם הוא נזקק להיטמע טוטלית, וכמעט הצליח. אלא, שברגעיו האחרונים הגיע לדרגת ייאוש כזאת עד להרגשה הנוראה שגם אלוהים שלו זנח אותו בבדידותו על הצלב.
 
                    **************************
 הוא חש כיצד חלל עמוק הולך ומפריד בין שני חלקי ישותו. באופן פשטני יכול היה לומר שהחדר הזה מסמל את תחושת הפיצול שלו. ממול חבורת היפים מלוכלכים ונראים מאוחדים ומאושרים בשקר הגדול שלהם בתחושת היחד המזויפת, הדמיונית. 
הם כל כך אחרים ממנו והוא מרגיש שבכל זאת רגל אחת שלו הייתה צריכה להיות ביניהם. 
אבל הוא, מראהו חנוט בבגדי עבודה של פקיד משכבת הביניים, נקי, שערו ארוך רק עד למידת האופנה ומטופח והוא בכלל לא מרגיש כמו שהוא נראה. 
אבל עכשיו איננו יודע כלל איך הוא מרגיש. משהו בדומה לסימן שאלה בודד בלי שום משפט שאלה לפניו.
 מפני מה אני בורח, שאל את עצמו. מפני ניר, נכון. הוא הפך לרטנני. קולו מלא טענות ומענות. אין בו שום רגע של שקט. רגע בלי דרישות. בלי טענות. הוא מבלבל במוח. לא סותם את פיו לרגע. לא נגדו, בכלל לא. אותו הוא דווקא אוהב עדיין. ככל יכולתו. זה העולם המחורבן. היום הקר מדי. היום החם מדי. המכולת שהייתה ריקה מדי או מלאה מדי עד שלא ידע מה לבחור. הכתמים על השטיח שאינם נמחים מעצמם בעוד הוא ישוב שקוע שוב ושוב בספרי תומאס מאן שלו. 
מה יש בו ביוסף ואחיו שכל כך קוסם לו, לניר. הוא לא טיפש. הוא יודע דברים הוא רק לא משתלט עליהם ואז הוא מוזג לעצמו כוס בירה, כי הרי הבטיח לחדול מהוודקה. לא לשתות יותר אלכוהול, ובירה הרי לא נחשבת חמוד. 
אפילו כשתפס אותו מחביא בקבוק וודקה כדי לערב בבירה לא כעס עליו. אולי נמלא קצת בחילה או רחמים על השקר הקטן. אבל זה הכל. אפילו לא חש צורך לסטור לו או לריב אתו, 
ועכשיו הוא בירושלים. אולי ייהרג באחת הסמטאות, איזו סכין מהירה. משהו כזה. 
ועוד הוא יושב שם מול החיות היפות הפראיות אך כנוסות בתוך עצמן הוא יודע שהוא גמר הכל. כלום לא יקרה לו. לא הארה לא תגלית. לא אמונה. 
אולי חזרה בתשובה, איזה אור נר קטן בישיבה נידחת, הוא לעצמו לומד את אלפי השאלות שנשאלו לפני דורות ומיליוני התשובות המוכנות לכולם על כל דבר. 
בגלל זה ירושלים? האם מוצרט הוא מוצרט בגלל שנסע לאיטליה לשמש ולחיים הפורחים במקום לאנגליה המעורפלת, כמו היידן. 
אבל רם כבר פגש את האין אלוהים שלו. הוא לא יכול לחזור לחפש בתוך האין. 
העניין הוא בזה שניר היה נהנה מהפלפול הזה. ניר, לגביו כל זה היה שעשוע סמוי, משחק בעולם. אבל הוא, רם, הרי רציני כל כך, כבד ראש. הוא לא שיחק ולא השתעשע מעולם. 
הוא לא קינא בניר על יכולתו, לא. זה נראה בעיניו אווילי בלבד. אבל לניר נראה כאילו זה עוזר. הוא מאמין במשחק שלו. משחק לשם משחק. להיטמע בתוך משחק עד כדי אמונה שאלו חייו האמיתיים. להשאיר כדור בדולח אחד מתנדנד באוויר ומאיים ליפול ולהישבר. סוג של קסם לא מתקיים.
 ניר נהנה ולו רק משטויות, והוא לא, משום דבר, גם לא מניר כבר. הצרה הייתה במשחק של ניר. המשחק שהוא לא היה יכול להפסיק אף פעם. הדרך שלו להתמכר למשחק עד הסוף, עד לאמונה שזאת המציאות, כולל השדים והפיות שראה. הדרך לנתק את רם.
 להתרחק ממנו מתוך משחק, להפוך אותו לשקוף, ללא קיים. למספק צרכים שלא מדברים עליהם. שפיריות אוכלות בנימוס וברפרוף כנפיים מעודנות. הן לא שואלות מניין האוכל, הוא לפניהן הרי. 
הוא מנתק אותו ומתנתק מהעולם. כסא מטבח מרופט הפך להיות כס מלכות. 
הוא היה אוהב ומתמסר ניר, אם רק היה רם הולך אחריו ליער הפיות. אלא שרם יודע, אין יער ואין פיות. רק תפאורת תאטרון דמיונית לאוברון וטיטניה. אבל למה משחק לכל הרוחות. למה משחקים כל הזמן. ואם לא משחקים, מה כן? 
ניר העמיד אותו מול שאלת קיום נחרצת, מה הוא עולמו שלו והוא לא ידע לנסח, רק לא משחקי במקום, רק לא משחקים. לא היו לו מלים לענות על השאלה ולא תשובה מעורפלת בנוסח שיתקבל על ידי פיה. החידלון החל משתולל בתוכו. 
אני חי בלי שום תמונת עולם בתוכי, חשב. וכעת עלי לצאת ולמלא את התמונה. למלא את החלל שצריך היה להיות מלא בתשובות ולוא רק בחלקי חזון של איזה עולם. במקום זה היה כלום. הייתה גרירה של שעה לתוך השעה הבאה של מיום ליום והוא ריק ומנותק. 
אבל לשחק במשחק, זה לא, כי זה לא אמיתי ואמת אין לו משלו בכלל והוא סימן השאלה. אז קראת את "עדין הוא הלילה" של פיצ'גרלד. ניר דחף לו ליד כי רצה שיראה את החיבור שלו לזלדה. 
רם קרא ספר אחר, כנראה, אותן מלים, אותו סיפור, אבל אחר. פיצ'גרלד נתן לו סימן כיוון ראשון. אגואיזם. ושבוע הלך עם השאלה האם אני אגואיסט ולא יכול להשיב עליה, ולא יכול היה להשיב עליה כי התשובה הייתה, כן, אך לא יותר מאחרים. ואתה אפילו פחות, חשב. לפעמים נוגע בקצה של האלטרואיזם. זה מה שעושה אותו אהוד כל כך. 
אומרים אין דבר כזה, אלטרואיזם, אבל הוא קצת כן כי לו לא חשוב שום דבר, אפילו לא אלו שנראים חשובים, אפילו כשזה נראה על חשבונך. פרייר מרצון.
 אמרו לו פעם שהאדם בוחר בין האפשרויות ולפי הבחירה אפשר לדעת עליו הרבה. מתי עמד באמת לפני שאלה של בחירה. הוא שכולו אינסטינקט חסר כל קונפליקט של בחירה. ובחירה זו שאלה אינטלקט, שלו אין שמץ ממנו. אז מה יש לו כן? למה הוא לא משתתף במשחקים שאנשים משחקים. 
כשניר או נימי או דני מנסים להסביר לך מה הם הבינו מתוך חלקי משפטים של אנשים בחדר. למה הם התכוונו באמת. איזה משחקי כוח ושליטה התרחשו מתחת לאפך. בנוכחותך ואתה לא מרגיש לא מבין. קיבל כל מלה כפי שנאמרה בלי ליחס כל כוונות נסתרות בלי משחקי מי ניצח את מי.
 ועכשיו אני מדבר אל עצמי ואינני יודע מתי אני ואיזה. זה ממש נורא כמה שאינך מיחס זדון לאנשים, אמר לו נימי. שאל פעם את דיטה, והיא הרי אינה מן המשחקים את המשחק בלי סוף. היא נבהלה. 
אתה רוצה להיות אלוהים. לדעת הכל וללחוץ על הכפתורים של כולם מתוך חוסר עניין אישי. 
הרי אינשטיין דיבר על קדימה. ללכת אחורנית זה לחזור להיות אלוהים עם כל שמשתמע מכך. לשחק את הבריאה מחדש. לעכב כל תהליך מתקדם. לשחק בכולם. לא, זה מפחיד מדי. אסור לשאול שאלות כאלה ולא לשחק משחקים כאלה. זה מה שאמר? לזה התכוון. לא ברור לו. שוב משחקים ופירושי משחקים. אז מה אמיתי. לא התכוונתי להיות אלוהים. חשב ולא יסף לחשוב.