בננות - בלוגים / / שלום לך עצלות
קראתי ראיתי
  • דן לחמן

    הייתי שותף לעריכת המגזינים של אגודת הלהט"בים.   עבדתי עם עמוס גוטמן על התסריטים לסרטיו הקצרים "מקום  בטוח" ו - " נגוע" הקצר (שאינו דומה לנגוע הארוך). ב"מקום בטוח" הופעתי לרגע. עבדתי עם רון אסולין על תסריט הסרט "צל אחר". פעילותי החברתית האחרונה, מחוץ למסגרת האגודה, הייתה הקמת "מרכז הסיוע לנפגעי תקיפה מינית".   אני סוקר תרבות. אני כותב גם פרוזה משלי. אינני רואה את עצמי כמבקר, לא מנתח, לא מסביר. רק עוזר לתת טעימה של ספר, הצגה או מה שאני כותב עליו.

שלום לך עצלות

קורין מאייר נולדה בז'נבה. למדה כלכלה, יחסים בינלאומיים ופסיכואנליזה. היא עבדה שנים רבות בחברת החשמל הצרפתית והיום מקדישה את זמנה לכתיבה בענייני פסיכואנליזה. היא מכירה את הארגונים הציבוריים. היא למדה אותם התנסתה בהם ושונאת אותם ואת מה שהם עושים לבני האדם.

אינני יודע מה חשבה כשנתנה לספר את שמו: (b onjour paress) בעברית קשה להעלות אסוציאציות לשם, שלום לך עצבות, אך כל צרפתי מכיר מיד את הפאראפרזה על bonjour tristesse "שלום לך עצבות" הספר שהפך את פרנסואז סאגאן הצעירה למפורסמת בכל העולם בשנת 1954, כשהייתה בת שמונה עשרה הוסרט ונחשב עד היום לאחד הספרים החתרניים והנקראים בצרפתית עד היום. אין שום קשר בין העצבות של אז לעצלנות של היום. שלום לך עצבות היה רומן. העצלנות באה לפרק ארגונים ממוסדים. ולא שאני זוכר אך ייתכן שהעצבות פירקה גם היא איזו אהבה ממוסדת. ואולי מאייר מבינה עד כמה היא חתרנית.

הארגון הוא לא ארגון הומניטארי. נכון שהוא סיפק מקומות עבודה בטוחים, אך הארגון הוא יקום מסתורי. מטרת הספר היא "לרפות את ידי המנהלים" לגרום לאיבוד מוסר העבודה. להשתמש במקום העבודה לתועלתם של העובדים במקום לשרת את הארגון, דבר שעשו עד כה. מאייר מעידה שהספר הוא ציני.

ארגון איננו רוצה בטובתכם. ואינו מכבד את הערכים שהוא מטיף אליהם, לכאורה. הארגון הוא יקום אטום. הפרופסורים שמדברים עליו אף פעם לא עבדו בו. קשה לדמיין את רומיאו ויוליה מדברים על תזרים מזומנים ניהול ועסקאות שצריך לבצע.

הארגון איננו מקום בו נפגשים אנשים שעושים דברים אמיתיים. הוא משעמם מרגיז ולעתים אלים. אין בו מקום להתקדמות. המעלית חסומה. הפנסיות בסכנה והקריירות כבר אינן מובטחות. סקר דעת קהל גילה שרק שלושה אחוז מהמנהלים ( הצרפתיים) שקועים לחלוטין בעבודתם. 17 אחוז לא מרגישים מחויבות. הארגונים עורכים סדנאות מוטיבציה בלתי יעילות.

אי מעורבות פעילה ידחוף אתכם כלפי מעלה. אף מנהל לא יעיז להודות ששמו אתכם בתפקיד לא נכון. כדי להיפטר מכם יעבירו אתכם למחלקה אחרת תוך העלאת הדרגה.

כדי להבין את המקום צריכים להבין את הדרך בה מתנהל הארגון. הארגון הוא טקסט. הוא מדבר, וכותב בלי הצלחה. אומרים שהארגון משיב למקצועות את ערכם. אך לכל עניין צריך למלא טופס בהרבה העתקים, לקבל חוות דעת משישה אנשים כדי להחליט החלטות חסרות ערך.

צריך ללמוד להפריד בין דברי השטות לשקר. כשאומרים לכם "העובדים הם הקלף המנצח שלנו" מבינים שזו אמירה בנאלית בעולם שאיננו קיים. "אצלנו תוכלו להתנסות במקצועות שונים ובהרפתקאות שונות" משפט שהוא מלכודת לטיפשים. מאמירות שכאלה נולד הניהול המודרני. "ניאו מנג'מנט".

הספר אינו מכוון לאינדיבידואליסטים. הארגון לא נועד לכם. העבודה בחברת ענק כובלת באזיקים את היחיד. אינדיבידואליסט יצא נגד הסדר הקיים ויפריע את שלוות הקבוצה. לכל ארגון שפה פנימית שצריך ללמוד. מאייר מביאה ציטוט נפלא מספרו של מישל וולבק, 'הרחבת תחום המאבק':

"לפני שהתמקמתי במשרדי הפקידו כידי דו"ח עב כרס שכותרתו 'סכימה ניהולית של תוכנית המחשוב של משרד החקלאות….. שהוקדש ל 'ניסיון להגדרה מוקדמת של תסריטים ארכיטיפים שתוכננו למהלך המטרה….. 'הרמה האסטרטגית מתבססת על יישום שיטת מידע גלובלית הבנויה על אינטגרציה של תת המערכת ההטרוגנית הקיימת בשוק'.

לשון נבובה. אפס של שפה שהמלים לא מנסות לומר דבר, ואנו נתקלים בה בכל יום כמעט. הארגון חלם חלום על שפת בני אדם שתהייה "כלי" בלבד. דיבור שקוף שאפשר לשלוט בו. שפה שהיא בלתי אישית.
'פותחה תוכנת מידע', 'נערך מאזן', שפה שהאנושי הורחק ממנה. שפה המבטיחה בטחון מלבד סכנת הפיטורים.

ג'ורג' אורוול בספרו 1984 הבין כבר אז שהז'רגון הסובייטי אינו מגוחך ולא מזיק אלא שפה המשיקה לאידיאולוגיה. הוא קלט את השיחדש של ארגון טוטליטארי. העבודה משחררת אמרו הגרמנים
"arbeit macht frei".

שפת ארגון שוללת את הפרט. שום תזכיר אסור שיזכיר את מחברו. הטקסט תמיד מנומס. טקסי. מכבד את השפה הנבובה של המקום. למצב, למקסם, לתאם, לנווט, תעוזה, מומחיות,התאמה ומצוינות. מלים המעניקות חשיבות משל עצמן ומנותקות מהמלים הרגילות. .

השיחדש הוליד מכת שפה חדשה. ראשי תיבות. כל ארגון וראשי התיבות שלו. שפה זרה אחת לשנייה. אין טעם לשנן את הנוטריקונים הללו. הם משתנים ממילא בזמן קצר.

גם בארץ שונאת זרים ושפות זרות כמו צרפת אי אפשר להסתדר בלי המלים החדשות שהגיעו מהאנגלית. הצרפתים מודים שהאמריקאים הם אדוני הקפיטליזם. ש-הרווארד היא ערש הכסף. ואם הם משתמשים בשפה חדשה על האחרים להתיישר. עכשיו גם בצרפת כבר משתמשים בפולואפ, פידבק, מרג'ינג, צ'קינג, ראנג'ינרינג וקואצ'ינג.

כולם עובדים בשביל כסף, אך לא מזכירים אותו. זה נחשב וולגרי. תקבול, הוצאה, משכורת, הכנסה, תקציב פרמיה, חיסכון. מלים עוקפות. רק מחשב כף היד שלכם, הסלולארי, המכונית, הם העדות למה שמסתירים בשפה.

אם אתה פקידונון, תישאר פקידונון לנצח. אלו שהגיעו לדרגת ניהול באו מבתי ספר למנהל. כשמעליהם מועצות מנהלים הכפופים למונופול של גופים גדולים. רשת שאי אפשר לעקוף אותה. רשת הנטווית על ידי "דרגים מכריעים של החיים הפוליטיים" לפקידונים נותרה רק העמדת הפנים.

המנהלים הזוטרים משחקים גם הם את המשחק. הם צריכים להראות בהתאם לקוד "המראה" צריך להקרין נינוחות חברתית, בריאות, גבריות משוחררת, (בימינו גם נשיות משוחררת) שאפתנות, אופטימיות ותקשורתיות. רצוי שכולם ילבשו חליפות.

במשחק הורדת הידיים שביניכם לארגון, הארגון תמיד מנצח, כמו שהאריה תמיד מנצח את האנטילופה. הארגון משתמש בחוקי העבודה כדי לעקוף אותם. הוא מעסיק עובדים זמניים ועובדי קבלן,
המכרסמים בתנאים הסוציאליים שהושגו במאבק במשך מאה שנים לערך. כך שומר הארגון את ידיו "חופשיות" ולא להתחייב לעובד לטווח ארוך ותנאים.

עובדי קבלן, ועובדים בחוזה אישי, משכורותיהם נמוכות בהרבה. הם אינם מקבלים מהארגון הטבות כמו חופשות, תנאים סוציאליים, וקרנות השתלמות. הם מוגדרים ככוח עזר אך למעשה עושים את כל העבודה שדרג הביניים מתחמק מלעשות. המצב אינו עומד להשתנות. תמיד היו אדונים ומשרתים ולא חשוב איך מכנים זאת בשפה של הרגע. את האושר אפשר למדוד מול העוני של האחר.

רוב האנשים אינם זוכים בכבוד המגיע להם. כמו המזכירה שמתייחסים אליה כמו שטיח רגליים או הפקיד שלא מפסיקים לתחמן אותו. חוסר הנחת הקיומי הוא בסיסי במצב הזה. מקום העבודה הוא מקום אלים. הקבוצה מחפשת קורבן שישמור על לכידותה. הבוס הוא פרחח, השכיר הוא טישיו.

הדיפלומות שצברתם אינן עוזרות יותר. יותר מדי דיפלומות מסתובבות בשוק. אפשר לעשות מהן טיסני ניר. חנה ארנדט אמרה "הקפיטליזם יוצר עודף. בראש ובראשונה אנחנו הופכים למיותרים. אנחנו חיים בעולם של יותר מדי.מ יותר מדי קפה, יותר מדי גבינות, יותר מדי דגמי מכוניות. יותר מדי זה… יותר מדי".

 הדרך הטובה היא ללמוד לקבל את הבינוניות. הבינוניות תשמור את מקום העבודה. הארגון מכריז שהאדם הוא הנכס הראשון במעלה, איננו מתכוון לכלום. הארגון לוקח וזורק, בהתאם לצרכיו.

אם פעם ציבור המובטלים היה מורכב מצעירים ונטולי הכשרה מקצועית, כעת מצטרפים לשורת המובטלים מנהלי עבודה, טכנאים ומנהלים. הניידות כלפי מעלה נבלמה. היום העובד לומד להתעמת עם הניידות כלפי מטה. הארגון, גם כשאין מה לצפות ממנו , יש בכל זאת משהו שצריך לחשוש מפניו.

כדי להימנע מאבטלה העובד צריך לטפח את "היכולת להיות שימושי" להיות לא מוגדר דיו ומתניע בין המחלקות. כשאפשר להחליף כל מנהל בכל אחד אחר דרג הביניים מנסה להתבלט. היום מגייסים אנשים בעלי "יכולות יחסיות" או "כישורי תקשורת" אנשים הופכים להיות סוכני המכירות של עצמם. האישיות הפכה להיות מטבע עובר לסוחר.

התפוגה המהירה של העובד איננה רק של העובדים הזוטרים. גם המנהלים בדרגות הביניים נתונים ללחץ התפוגה שלהם. הם נלחמו לעלות בסולם עד גיל 30 לערך, ובגיל 45 מתחילה השקיעה. צעד אחד החוצה של מנהל משאבי אנוש צעיר יותר.

שדה המוקשים החדש שהגיע לארגון היא התרבות. תרבות ארגונית. והרי אין דבר שהארגון מתעב יותר מתרבות. תרבות הארגון יוצרת חיבור בין שתי מלים שאין קשר בניהן ומשמשת את ההנהלה כשהכל בסדר. היא יוצרת באופן מלאכותי רגש הזדהות ושייכות. ונחשבת אנכרוניסטית כשהדברים מתקלקלים. למעשה אין בה אלה גיבוש הטמטום של קבוצת אנשים.

הארגון, בדומה לחברה כולה מאוים על ידי אלה הקוראים לפירוקו. השאלה המהותית שנשאלת ברמת הקהילה, ברמה הלאומית וברמת החברה היא כיצד לחיות ביחד.

מאמריקה הגיעה התקינות האקולוגית. הארגון לא היה יכול שלא לפזר הבטחות בנושא. רצון טוב ונחשולי צדקה. הארגון אימץ את האתיקה החדשה. מוצר שהוא תחליף למוסר. האתיקה הפכה להיות מלה מכובסת שמשתמשים בה לכיבוס המצפון בלי לשפשף אותו עמוק מדי.

סלט של צורות חדשות. הארגון למען הקהילה למשל. כל החברות מוטרדות מאפקט החממה והחור באוזון. האתיקה כמו תרבות, ככל שיש ממנה פחות מנפנפים בה יותר.

הארגון מתווה אסטרטגיה. עוד מלה שנכבשה ממקום אחר. אסטרטגיה יוצרת אין סוף מסמכים בשפה נבובה . כאן מביאה מאייר ציטוט ממסמך של חברת החשמל "להישאר לידר. פירושו הבטחת מיקור החוץ, או מיצוב הקבוצה כמו גם זיהוי המיקס. התיק של יצור אופטימאלי כפונקציה ששל המאס-מארקט. זה מרחיק אותנו ממודל הפיור פלייר, שהוביל אותנו להגדרת הצעת פקג'. יש לממש באופן וולונטרי את ניווט הקורפורט בחוליה הבין תחומית הודות לעליית הבוטם אפ . …"ממש לעשות דוקטורט או להתפרץ בצחוק פרוע. האסטרטגיה מתגבשת על ידי אנשים שאינם יותר אינטליגנטים מכם.

 

משנות השבעים מתגלגלת הסיסמה "מדע המחשב הוא העתיד" תלו במחשב תקוות אינסופיות. האינטרנט ישנה את העולם. כל הבעיות יבואו על פתרונן. האינטרנט יחולל מהפכה. ייעלמו גבולות.הוא משחרר את אזורי הכפר מסגירותם. מצמצם את השסע החברתי. מחנך אנלאפבתים. בינתיים כל מה שהמחשוב עשה הוא שפוטרו מזכירות יעילות בדרך כלל והביאו אין סוף טכנאי מחשב. הז'רגון החדש מדבר על הווב. HTML XML . תלמדו לדבר נכון.

המנהל הוא איש שאיננו יודע לעשות שום דבר. הוא היה רשום בבתי ספר חשובים למנהל שם למד רק כיצד להיבחר לתפקיד. המנהל הזוטר הוא בור שמתבל את שפתו באנגלית.

למנהל הבכיר אין זמן. הוא לא קרא את מישל פוקו. לא ראה סרט של פליני, ולא שמע אופרה ל-מוצרט. דלות אינטלקטואלית מוצפת בעבודה. מוצצצצפפפפייםםם ממש. במה? בישיבות. ישיבות המועילות למה? לארגון עבודה של אחרים. המנהל והתרבות הם כמו נישואי הקרפיון והארנבת.

בימינו ילדים לא גדלים בלי ליווי של פסיכולוג שעוזר לו לסדר בראש את האדיפוס שלו. בלי מטפל בלקויות למידה. אנחנו חיים בעולם של תמיכה כוללת, עד לא ברור איך בעבר המציאו את הדפוס ובנו קתדרלות. אולי בגלל זה יש מאמינים ש-הפירמידות נבנו על ידי חוצנים – חייזרים.

אותו דבר קורה בארגון. לעזרת הארגון נולד המאמן האישי. הקאוצ'ר העוזר לניאו מנג'מנט לתפקד. הוא מלמד לממש שאיפות ולהתפתח במקום להיות מכשיר. וכמו שאמר סטנדאפיסט צרפתי "אני עושה קאוצ'ינג. ואני עושה אי-לרנינג.. אני עושה טיים בילדינג ואני עדיין מתבאסינג כמו קודם".

מאייר מביאה את החלוקה הטיפולוגית שלהן לעובדים. היא מחלקת אותם לשלוש. הנגררים,המזיקים והעצלנים. הנגררים הם הרוב. לעולם אינם מנסים לשנות דבר. אינם מטילים ספק בסדר הקיים. ולעולם לא ינקטו יוזמה שעשויה להיות לה השפעה.

המזיקים הם אלו שעושים בלגן. מסיתים אנשים אחד נגד השני ודוחפים לעבר התמוטטות עצבים את סביבתם. למזלנו אינם רבים. העצלנים הם הדיסקרטיים. הם סולדים מהנגררים ורוחשים אי אמון כלפי המזיקים. מטרתם העיקרית היא לעשות כמה שפחו.

היא מביאה גם את הטיפולוגיה שקבע לאקאן. אצלו מוצאים את המנוול,הציניקן והדביל. הנבל הוא זה המתיימר להכתיב לאחר ולהפקיע ממנו את זכותו לחשוב. הוא מנסה לקבוע את החוק לאחרים. זה הבוס המנצל.זה המשלם משכורת רעב. ולגרום לכם להאמין שהוא לטובתכם.

הציניקן מונחה על ידי כלל אחד. הנאתו שלו.הוא לא מנסה לכפות את עצמו. הוא מודיע עם כל הצטננות שהוא לוקח שבועיים חופשת מחלה. הוא מטיל את כבודתו על אחרים, י לו דברים יותר לעשות. כל האנרגיה שלו מוקדשת לתשוקותיו. בקטע האישי הוא המנצח. לא מתחבר עם האחרים.

הדביל, שאיננו מטומטם בהכרח, הוא צייתן, יסמן, תמים, לכוד ברשת של עצמו. מנוהל על ידי זה שרוצה לשחק מנהל. אף ארגון לא היה מצליח להסתדר בלעדיהם. אני חושב שכיוון המחשבה של מאייר מובן כבר. היא איננה מרחמת על איש ארגון או מכתמי לשון שנולדים ונעלמים במהירות.

מאייר כתבה ספר ציני ונשכני על הדברים כפי שהם נראים בצרפת. הדוגמאות שלה צרפתיות בעיקר. אך בעומק הדברים הם תקפים בכל מקום. הגלובליזציה כמעט ומחקה את השמירה על הערכים המוכרים והישנים. כולם מתקדמים לאותו כיוון בכל מקום בעולם. ספר שלמרות צורת הכתיבה "הקלה" שלו מכביד ומעמיד שאלות אנושיות קיומיות. פרטניות וחברתיות.

האם אפשר להגיד על הספר הדק הזה שהוא מרנין? אולי אנשים כמוני שכבר ניתקו את טבורים מהארגון. אנשי ארגון בעלי חוש הומור יתחברו לציניות. המדחיקים יגידו אצלנו זה לא כך. אני נהניתי הנאה צרופה, שלא לדבר שמאייר ניסחה בשבילי תחושות שחשתי כל כך הרבה זמן. ההצעות להתנהגות שמאייר מעלה אולי אינן מועילות באמת, אך הניתוחים שלה הם תענוג צרוף.

4 תגובות

  1. דומני שנביא התקופה הוא מישל וולבק. אחרי 3 ספרים שלו תמהני שלא נרצח על ידי כל מי שהוא מוקיע בימינו. ארגונים, ממשלות, דתות ואנשים. יש קטע שבו אשה זקנה ובריאה מחלימה משבר בירך, מחלימה היטב, אבל איש אינו מבקר אותה. ואז הרופא רומז לאחות שהגיע תורה לחסל אותה, כי היא עולה לבי"הח ולחברת הביטוח יותר מדי. וממילא לבסוף תמות מזקנה.
    אחות צעירה שביקרה בארץ הודתה שזה הנוהל. לא נוח בתחילה ולבסוף מתרגלים. אז כדור הארץ מתחצם ואילו הרגישות האנושית מצטננת.

    • למה לחפש אצל וולבק כשרק היום שמעתי בגלי צה"ל שהמדינה רוצה לגרש ילדה משותקת בארבע גפיה חזרה לגאנה, כשברור ששם לא יטפלו בה והיא תמות במהרה.

  2. דן, נשמע ספר מעניין והמאמר מרתק, כולי מקיף וכתוב במעין סטקאטו מסקנתי, קצב עבודת עבדים המעורר הזדהות רבה. מצאתי את עצמי קורא פסקה ומהנהן, קורא פסקה נוספת ושוב מהנהן. רני.

© כל הזכויות שמורות לדן לחמן