דוד וניה בבית ליסין

אין הרבה עלילה ב"הדוד וניה". זהו סיפורם של אנשים המכים את חייהם המשעממים, מצהירים כי אין להם אשליות בעניין חוסר המשמעות של חייהם. כל האהבות נכזבות, החיים הם סבל, והם בכל זאת מוכנים לרמות את עצמם בהתלהבות על כך ש"צריך לחיות". חיים בפרובינציה. משעמם. אחוזה לא ממש משגשגת כלכלית. לתוך השעמום מופיע אב משפחה, זקן. פרופסור מהעיר הגדולה. אחד שכנראה הצליח, אך כעת בירידה. מבקר אמנות. 
וניה חושב שהזקן לא מבין באמנות אבל מבין בנשים, הוא היה נשוי לאחותו שמתה וכעת הביא אתו צעירה יפה מאוד שמשגעת את הגברים בישימון של חייהם.
 כולם אוהבים את מי שלא יכול להחזיר להם אהבה. וניה ואסטרוב, הרופא, את הצעירה היפה. 
נינה הקטנה מאוהבת באסטרוב שלא רואה אותה בכלל. שש שנים היא אוהבת אותו בחשאי. הם היו יכולים לחיות אחרת במקום אחר, כנראה. 
הם מפותחים מדי לפרובינציה, יש בהם מחשבות נעלות לרגעים. מהי המשמעות של כל זה. ומהו כל זה אם לא החיים הריקים שלהם. הם מתמודדים כל אחד בדרכו אם מה שיש, אין, לא היה, או נעלם. השעמום אוכל בכל. חלומות כבר נגוזו. ואהבות? מוטב לא לדבר עליהן. סובלים פחות כשלא רואים את מי שאוהבים. מוטב להם להתפזר כולם. 
זו הייתה יכולה להיות טרגדיה. בדרך כלל זו דרמה עם אווירה פיוטית סנטימנטלית. 
צ'כוב טען שכתב קומדיה וסטניסלבסקי הרשע בהפקה הראשונה של המחזה, הוא שהפך אותה למחזה בכייני וקבע את צורתה לעולמים. יש ביצוע אחד מאוד מפורסם למחזה. זה שפתח את התיאטרון הלאומי בלונדון. אוליבייה רדגרייב גילגוד. מי לא. אמרו שהאנגלים משחקים רוסים, הרבה יותר טוב מהרוסים. לצערי לא ראיתי את המחזה, אבל הם הקליטו אותו והאלבום בן שלושת התקליטים היה לזמן מה אחד מאלו ששמעתי די הרבה פעמים, לאט לאט נשארתי רק עם השיחה האחרונה של סוניה ווניה. עם הזמן נעלמו התקליטים.
 
דדי ברון לקחה את המחזה לכיוון אחר. אצלה עולים באמת חיוכים ואפילו צחקוקים בקהל. התרגום…. חבל שלא נשאר נאמן לזמנו. בשביל להכניס מושגים כמו פמיניזם פוסט מודרניזם ועוד כמה מונחים בני ימינו ההצגה צריכה ללכת הרבה יותר רחוק. להיכנס עם הראש בקיר. 
דדי ברון העמידה וניה מודרני בן ימינו בהצגה המתרחשת לכאורה בשום מקום שהוא כל מקום. 
הרקע של התפאורה, עצי לבנה אפורים מצוירים. כאילו רוסיים מקובלים. אך ההצגה איננה "רוסית " היא איננה מאופיינת למקום. היא פה, היא שם. שולחן שמסביבו מתרחשות הפגישות בין הדמויות. חלל המאפשר לכולם למלא אותו כל אחד בדרך שברון רצתה. 
לפי המוסיקה, קלאסיקות של ג'ז משנות הארבעים והחמישים ועד 
ל" נהר הסהר" מסעודה בטיפאני. סוג של אמריקנה. 
אפשר היה לנטוע את המחזה בחווה אמריקאית בערבות הגדולות. השחקנים אינם משחקים דמויות רוסיות. לא במראה, לא בהתנהגות. הם לא מלנכוליים כמו רוסים. הם הרבה יותר מודרניים. כיאה לחיים בשום מקום ובכל זמן. 
לא כולם בעצם. ברון חילקה את צורת המשחק לשניים. מרים זוהר בתפקיד הנניה הזקנה, משחקת כמו שהייתה משחקת את התפקיד בהבימה. 
אלכס פלג משחק איזה חיבור ביניים. יש לו את הנוכחות של שחקן היודע את מקצועו. יודע למלא את הבמה באישיותו. ומצליח להלך בין שני הסגנונות.
 ז'רמין אוניקובסקי שלא ראיתי אותה על הבמה שנים ארוכות נמצאת גם היא על קו תפר. בין הישן לחדש. 
ההבדל בצורת המשחק ניכרת מאוד. לא טיב המשחק אלא הצורה. הצעירים כולם משחקים כאילו שיחקו בקט. אם המבוגרים הם העבר, הצעירים הם ההווה.
 יש דברים שברון עשתה שלא פשוט לקבל אותם. להפשיט את אלכס פלג בחצי גופו, אם זו מודרנה, ההצגה הולכת לכיוון אך לא תמיד מגיעה לשם. 
אין ספק, זה צ'כוב שונה ווניה אחר לגמרי. 
ששון גבאי משחק וניה אנרגטי למדי, לעתים דמות מגוחכת. את שברון הלב שלו הפך לציניות. הוא חתול שלא מזמן עוד היה חתלתול. יש לו עוד את ההתנהגות, אך הוא כבר מתקרב לזקנה חתולית. יש בו שובבות המסתירה כאב. הוא איננו האיש המלנכולי היושב במקום משקיף ומבכה את ימיו, בטקסט כן, אך גבאי משחק אותו בהתפתלויות פיזיות וקוליות. ורק לרגעים מבצבצת האמת מתחת לכל ההתבדחויות שלו לכאורה. 
ליאור אשכנזי כאסטרוב, הרופא שבא לרפא ונשאר לכוד בקסמה של ילנה. זה שסוניה כל כך אוהבת. נכון סוניה איננה יפה ומרינה יפהפייה. אך איך אפשר לו לא להבין. אינני אוהב כלום ואף אחד הוא אומר לסוניה. אף אחד מלבד ילנה. אשכנזי משחק איזה ג'נטלמן כפרי חלקלק. אם המחזה היה נטוע בערבות האמריקאיות אפשר היה להגיד כג'נטלמן דרומי שאיבד את הצפון שלו. הוא מדבר הרבה, הוא מנסה לחיות מעבר לשעמום, להחיות איזו לחלוחית שמקסימה את כולם סביב, אך הם קצת פרימיטיביים והוא קצת שועלי מדי. הקסם שלו עובד על " ריק" אם הייתה בו איזו רוח גדולה יותר מהמקום שהוא חי בו, היא כבתה. נשארו מניירות פטפוטים ועוד כוסית וודקה מיותרת.
      אני לא יודע אם להגיד שמיה דגן מפתיעה. היא זו שאין בה משהו קומי על הבמה הזאת. היא הנערה הרגישה. האוהבת ולא נאהבת חזרה. אישה שגם איננה יפה. היא לא רוצה שיגידו שיש לה שיער יפה או אופי טוב, כל מה שאומרים לנשים לא יפות. בעיקר לא כשילנה היפה מרחפת סביב ומהפנטת את כל הגברים. בעיקר את הגבר אותו היא רוצה. סוניה היא זו שיש לה את השיחה האחרונה במחזה. אחרי שהכול מתפרק. היא יושבת עם וניה השבור ומבטיחה לו שהם יחיו. יחיו עד שימותו. וכשימותו הם יראו מלמעלה את העולם זוהר והמלאכים יחייכו אליהם. אפשר היה לחוש ברגישות של דגן כבר קודם, אך נדמה לי שדמותה בטלוויזיה, כקומיקאית ווולגרית לעתים הסתירה את היכולת. ואולי דווקא זה מה שמשתלב היטב במחזה. הקומיקאית שבורת הלב. שהפכה לרגשנית. המפוכחת יותר מהאחרים. הרואה ויודעת. 
אלכס פלג משחק את הפרופסור. בעל האחוזה החוזר אליה פעם בכמה שנים. האחרים עובדים בשבילו, הוא אגואיסטי מדי. לא רואה, לא מבין. הוא מבכה את הקריירה הנגמרת שלו. פלג יודע להוליך דמות. הוא משכנע. מעצבן כמו שהוא אמור להיות. 
אלברט כהן כטלייגין מביא את מה שאלברט כהן מביא תמיד במיומנות, תמימות מטופשת במקצת. 
ז'רמן אוניקובסקי בתפקיד לא גדול מביאה משב רוח מרענן לתוך ההצגה. במשקפיה העגולים, בפומית. היא מצחיקה ומזכירה למה היא הייתה חסרה על הבמה. 
יובל שרף משחקת את ילנה. הפרפר המכשף. אישה צעירה יפהפייה הנשואה, ולא ברור למה, לפרופסור הזקן. וניה ואסטרוב מתאהבים בה. היא הייתה רוצה להיות אמנית, פסנתרנית, אבל היא לא תהיה. היא מרגישה משהו אל אסטרוב אך תעזוב יחד עם בעלה הזקן. ליובל שרף יש את כל המעלות הפיזיות הנכונות. היא יפה מאוד וברור למה הם מתאהבים בה. ייתכן שקצת מוקדם לה לשחק צ'כוב, אפילו במתכונת הזאת. היא צריכה הייתה עוד כמה תפקידים כדי להוציא מעצמה יכולת רגשית עמוקה, שכנראה יש לה אך עדיין לא מצליחה להביא אותה לבמה בשלמותה. 
יש סוג של הצגות שהצופה בא כבר עם ידיעה למה הוא מצפה. לכל אחד יש איזה המלט משלו, צ'כוב. מי שרוצה לשבור את ציפיית הקהל צריך לקחת את האינטרפטציה שלו וליצור עולם חדש משכנע. 
דדי ברון עשתה את הניסיון לעשות צ'כוב אחר. את הצגות הקודמות של דדי ברון אהבתי בדרך כלל. לכן הייתי מוכן ללכת אתה ולקבל אינטרפרטציה אחרת לגמרי לצ'כוב. 
אבל דבר אחד אני חייב להגיד שלא בטובתה הפעם. נדמה לי שלא חשובה האינטרפרטציה. כשאתה יוצא מהצגה של צ'כוב אתה צריך לצאת נרגש. לא בכייני כמו שצ'כוב אמר על מה שסטניסלבקי עשה לו, אבל נרגש. 
דדי ברון השאירה את המחזה מרוחק מדי, מנותק מדי רגשית. לא ייתכן שכל הצוות הזה שבאמת נותן את נשמתו יישאר מרוחק. וקשה לי להסביר למה אפילו השיחה האחרונה, זו שאמורה לשבור את לב הצופה לפני שהיא שולחת אותו הביתה, נשארת קצת מרוחקת. לא התרגשתי, אך כן. יש בי הערכה לנסיון