בננות - בלוגים / / ממתי אתה יודע?
קראתי ראיתי
  • דן לחמן

    הייתי שותף לעריכת המגזינים של אגודת הלהט"בים.   עבדתי עם עמוס גוטמן על התסריטים לסרטיו הקצרים "מקום  בטוח" ו - " נגוע" הקצר (שאינו דומה לנגוע הארוך). ב"מקום בטוח" הופעתי לרגע. עבדתי עם רון אסולין על תסריט הסרט "צל אחר". פעילותי החברתית האחרונה, מחוץ למסגרת האגודה, הייתה הקמת "מרכז הסיוע לנפגעי תקיפה מינית".   אני סוקר תרבות. אני כותב גם פרוזה משלי. אינני רואה את עצמי כמבקר, לא מנתח, לא מסביר. רק עוזר לתת טעימה של ספר, הצגה או מה שאני כותב עליו.

ממתי אתה יודע?

אנשים חדשים בחיי שמגיעים אתי לשיחה פתוחה, וקל להגיע אתי לשיחה פתוחה שואלים די מוקדם את השאלה " מתי ידעת? " ואני אומר להם, תמיד. נכון. לא תמיד ידעתי בדיוק. 
הייתי בן שש שבע ועוד לא היו מלים מתאימות. הקללה הומו עוד לא הגיע לבתי הספר. או לארץ בכלל. 
בגיל שלוש עשרה, קיבלתי לבר מצווה  מידידי הורי את הספר 
" מעתה ועד עולם" אני בטוח שהידידים לא ידעו על מה הספר. המוכר בחנות אמר שזה ספר על חיילים אמריקאים ומתאים לנוער. גם הוא לא ידע. 
שני כרכים. התחלתי לקרוא והתאהבתי בזונה  הספרותית הראשונה שלי. התייסרתי עם האישה שעברה עיקור כי בעלה הקצין הדביק אותה במחלת מין, וכמובן החיילים. כל החיילים.
 לקראת סוף הספר נתקלתי בפרק ששינה את חיי. הפרק עסק בפשיטה של המשטרה הצבאית על בר של הומואים למצוא את החיילים. 
המתרגם של שנות החמישים השתמש בתרגום במלה " עקומים" אני מניח שהמלה באנגלית הייתה קוויר. אף פעם לא בדקתי. ואיך ילד בר מצווה ידע מיד שמדברים עליו? ולמה הוא נבהל שמכנים אותו עקום? אין לי תשובה טובה. אבל ידעתי נבהלתי ונעלבתי.
 דיברתי השבוע עם ידידה טובה שלי, נשואה ואם לבן ובת שהם היום כבר בני 18-19 היא הייתה מזועזעת מהרצח. אם לא הייתה, לא הייתה ידידה שלי.
 היא שאלה אותי אם אינני חושב שהנראות המוגזמת, במצעדים, בסדרות, ובכל מקום גורמת לבני נוער להיות מושפעים. כי בכיתה של ילדיה כבר לפני כמה שנים נערים בני חמש עשרה יצאו מהארון והוריהם נדהמו. קיבלו הזדעזעו אך למזלם כולם, קיבלו את הילדים. אמרתי לה שזה נפלא בעיני, הילדים האלה יחסכו הרבה שעות טיפול פסיכולוגי ולא יצטרכו להסביר איך הרגישו כשהיו צריכים לשמור סוד נורא בתוכם.
 הראתי לה את הספר. הספרייה שלי החליפה את פניה פעמים רבות במשך חמישים ומשהו השנים מאז הייתי נער במצווה. את הספר הזה אני שומר. 
דיברנו על כאלה שהיו הומואים, התחתנו וכנראה לא חזרו לקיים יחסי מין עם גברים. ניסיתי להסביר לה בלי לפגוע.
 כשהייתי ילד לא אהבתי תרד. נכון שהיה צנע ולא היה בשר, ואכלנו המון גריסים וכוסמת אך משהו חסר, משהו שהעוף פעם בכמה זמן לא הצליח להשקיט. 
אחר כך כבר היה בשר, גיליתי אותו וגיליתי את אהבתי אליו. גיליתי במקביל שאני יכול לאכול, ואפילו ליהנות מתרד עשוי היטב ומתובל נכון. 
היום במקרה של צורך אוכל להיכנס לדיאטת תרד. אך תאוות הבשרים שלי תישאר כמובן ותרחש בתוכי. 
היא לא ידעה אם להיעלב או לצחוק כשהשוויתי אותה לתרד. אבל היא מכירה כבר מזמן את היציאות האלה שלי. בסוף צחקה וגם הבינה. אבל ההומואים לא עושים יותר מדי רעש לדעתך? מה עם השפעת המיעוט על הרוב. אמרתי שאנחנו לא רוצים להשפיע במיוחד, אין על מה ואין סיבה. פשוט אל תשנאו אותי בגלל שאני לא אוהב תרד. אך בכל זאת…… אתה יודע.
 ושוב נצרכתי להביא דוגמה ממקום אחר.
 לפני שנים בהשראת איזו גברת בריז'יט בארדו יצאו למלחמה בנשים לובשות פרווה. זרקו עליהן בקבוקי דיו. והצליחו במלחמתם. הפרוות היקרות נעלמו. 
נעלמו? הן חזרו דרך בדים מודפסים כעור נמר. בהתחלה לאופנה העילית אחר כך לאופנת הרחוב. כל אלו שהלכו פעם בפרוות שפנים הפכו להיות נמרות. הפרוות הפכו להיות סינטטיות. פרוות פלסטיק. את התאווה לעור אי אפשר לכבות. נולד תחליף. 
התאווה לעור עברה לנעלים. נעלי נשים. לכל אחת יש בין 5 ל 500 נעליים בארון. חיה שלמה. 
פעם נשים הלכו עם ארנק בד קטן. מקום לסיגריה, מצית ובסרטים הנכונים של שנות הארבעים חמישים גם אקדח קטן שבו רצחו. היום צריך היה להיות מספיק ארנקון לכרטיס אשראי כי לעשן אסור ממילא וגם להרוג הרי לא ממש מותר.
 ואגב עישון, גם זה השתלטות מיעוט על הרוב. אצלי בבית מותר לכולם לעשן. אין אצלי מיעוטים מדוכאים. 
ותראי איך ארנקי הנשים גדלו לגודל מדהים. קיטבגים ענקיים מעור. ואפילו הנשים כבר לא יודעות מה קבור בתוך אותו תיק עור יקר להחריד.
 נשים אינן קונות ארנקים למען עצמן. בעצם גם לא מזריקות בוטוקס או הולכות למכון כושר.
 מגיל מסוים הן לא עושות את זה בשביל גברים. בגיל מוקדם כן. בגיל מאוחר יותר הן עושות את כל הדברים הללו בשביל נשים אחרות. שתראינה. יש לי.
 ולכן קיטבג עור אחד לא מספיק. צריך אחד לתחילת השבוע ורצוי שיהיה פרדה, והרי זה בערך מחיר של פרווה לשעבר. וצריך עוד שניים לפחות של ויטון ושל דולצ'ה או מי יודע מה נחשב היום. 
הפרווה נעלמה. בארון מאופסנת פרה. כנראה שגם אצל בריז'יט בארדו, מה קרה? היא לא אופנתית?
 והנה עכשיו אני קורא שאמנם נעשה קצת רעש בעניין אך הפרוות חוזרות..
 מה רציתי להגיד בעצם? מיעוט איננו משנה את הרוב. השחורים נשארו כושים גם כשהפכו לאפרו אמריקנים. הפוליטיקלי קורקט שינה מלים, לא התייחסויות פנימיות. 
לשנות מבנים צריך לעשות עבודה של ממש. לעקור שנאה היא עבודת פרך. ולמי ששואל, לכן צריך את מצעד הגאווה. זה חלק מעבודת הפרך לעמוד מול המקטרגים המתנגדים והמשמיצים, וכעת גם רוצחים.

7 תגובות

  1. היי דן
    צודק, חשוב ביותר…
    מענין כל ההקשרים שעשית.
    להתראו טובה

  2. אוי, איך צחקתי מ"העקומים." אוי אוי התרגומים של פעם. תביא עוד דוגמאות, אם יש לך. חווית הקריאה של פעם (אני משנות השישים) היתה הזויה לגמרי בגלל התרגומים.

    • מה? אף פעם לא טיילת עם המלכה אלישבעת ( אליזבט) בשדרות אלישע?
      ( שאנז אליזה)

      • אוי גדול. ומה עם "עליזה בארץ הפלאות"? שנים חשבתי שקוראים לה עליזה, שם יהודי דגול.

  3. אין טעם לומר זאת בחברה שלנו למי שסובל כמיעוט, אבל זו לא בדיוק גזירה משמיים (או בעצם דווקא בדיוק זה – גזרה משמי היהדות והנצרות).
    לאורך ההיסטוריה העולם ידע יותר חברות שבהן אהבת גברים ואהבת נשים היתה עניין נזיל ובכל מקרה התנהגות תקנית וחלק ממרקם החברה הדת והפוליטיקה.

  4. לא קראתי את "מעתה ועד עולם", אבל איך אפשר לשכוח את הסרט עטור האוסקרים? איך אפשר לשכוח את הסצנה על החוף של דברה קר וברט לנקסטר? אבן דרך בקולנוע.

    האם צפית ב"תה וסימפטיה", שם קר משחקת אשה נשואה (שוב) שמסייעת לתלמיד של בעלה להתמודד עם ההומופוביה שלו וסממני גבריותו ההומוסקסואלית.

    ולגבי המצעד, צריך. אבל תלוי איך. אם המצעדים הבאים יסגלו לעצמם משהו מהסממנים של ההתכנסות בשבת האחרונה בכיכר רבין בת"א, אזי מפלס התמיכה, להערכתי, יעלה.

    • כמובן שראיתי בזמנו את תה וסימפטיה. לא ראיתי אותו עידנים ובכל זאת אני זוכר את המשפט האחרון קר שהיא אומרת לבחור אחרי ששכבו
      " כשתדבר על זה, ואני בטוחה שתדבר על זה, תהיה עדין"

© כל הזכויות שמורות לדן לחמן