בננות - בלוגים / / חושך נגוהות. פרק ב.
קראתי ראיתי
  • דן לחמן

    הייתי שותף לעריכת המגזינים של אגודת הלהט"בים.   עבדתי עם עמוס גוטמן על התסריטים לסרטיו הקצרים "מקום  בטוח" ו - " נגוע" הקצר (שאינו דומה לנגוע הארוך). ב"מקום בטוח" הופעתי לרגע. עבדתי עם רון אסולין על תסריט הסרט "צל אחר". פעילותי החברתית האחרונה, מחוץ למסגרת האגודה, הייתה הקמת "מרכז הסיוע לנפגעי תקיפה מינית".   אני סוקר תרבות. אני כותב גם פרוזה משלי. אינני רואה את עצמי כמבקר, לא מנתח, לא מסביר. רק עוזר לתת טעימה של ספר, הצגה או מה שאני כותב עליו.

חושך נגוהות. פרק ב.

קודם הייתי בטבריה. כשהגעתי לכאן נסעתי לשם. עיר של תיירים. מלון קטן לעשרה ימים. להתרגל לצליל המחודש של השפה. 
לעבור את השינוי הראשון בלי הורמונים. לקרוא עיתון ולנסות להבין לאן הגעתי.
 הזיכרונות שלי מהארץ לא היו בהירים כבר זמן רב. הכל היה מבולבל מהסיפורים של זלמה. לא זכרתי סיפורים משל עצמי. הייתה תקופה מחוקה.
 בטבריה היה לי בעיקר חם ומשעמם. עיר תיירות בלי שהיא מציעה שום דבר. כמה דגים כבר אפשר לאכול על הטיילת המלאכותית הזאת. דגי פלסטיק נצלים בחובבנות.
 אילת, נסעתי לאילת. מלון יותר טוב. יש איזה בר קטן בלילה. ביום כולם על החוף או מסביב לבריכה. 
אני בחדר מתחת למזגן. עוברת את השינוי בגופי שלא מול פני הציבור. 
אבל אחרי עוד עשרה ימים הייתי מוכן כבר לעשות ניסיון לרדת לאכול בשעת העומס.
 הסתכלו עלי, אך לא זיהיתי מבטים עוינים, סתם מבט על אורח חדש שהצטרף למלון. 
היו לי מכנסיים רחבים וחולצות צבעוניות, משהו שלא היה נשי לחלוטין אך עוד לא גברי. לא ידעתי איך אני נראה בעיני האחרים. 
הילדים הרגישו בי מוזרות. ראיתי אותם מביטים עלי ומתלחשים. המבוגרים הגיבו כאילו לא ראו לא שמעו. 
לבריכה עוד לא יכולתי ללכת, אך בחדרי עשיתי תרגילי מתיחה שעות רבות.
 עשרים יום בלי הורמונים. כעת אני מוכן להתנסות בעיר גדולה יותר, חיפה.
 עיר עם אפשרות ליופי אך לא מטופלת. מלון קטן במרכז. מסעדה ערבית לא רחוקה מהמלון. אוטובוס. טיול במרכז. לפחות ישנם כמה בתי קולנוע. תאטרון, פרובינציאלי אך סביר. יש לי במה להעסיק את עצמי.
 בחנות ספרים מישהו שאל אותי בפעם הראשונה אם אפשר לעזור אדוני?
 קניתי לי בגדים מקומיים יותר. בגדי גברים מובהקים. ועדיין לא דיברתי עברית. לא ידעתי אם גרוני ישמע לי אם מוחי ימציא לי את המלים הנכונות בזמן הנכון. את הגדרות המין הנכון, אבל זה פחות חשוב תמיד יכולתי להישמע כמו עולה חדש שעדיין לא שולט נכון בשפה.
 החלפתי מלון יחד עם המלתחה, רובה חדשה. הייתי צריך לעבור את השלבים בסבלנות.הרגשתי שאני מוכן לנסות את ירושלים. שם אני עשוי כבר לפגוש מכרים. 

         ***************************************** 

אני עוברת, חיה, ומנסה להבין את האנשים הללו, כאן, במקום המוזר הזה. 
תמיד אני מנסה להבין וההבנה לא מביאה איתה לא הקלה לא חידוש ולא שום דבר אחר. אני מוכרחה להבין, לא שאני יודעת מה זה יעזור לי עכשיו. לחזור, לחטט, לנסות לעלות על עקבות עתיקים. 
מעולם לא ידעתי כיצד הם חיים כאן כל האנשים הללו. איך הם מתקיימים. 
כמעט שנתיים אחרי המלחמה, המלחמה הרשמית, והדבר אין לו סוף. המלחמה נמשכת. הדבר לא ממש מורגש כאן, שהמלחמה נגמרה, בכל יום שומעים על תקריות בגבול, על הרוגים פצועים. 
אני מזדעזעת והם אומרים שהתרגלו. אינני מסוגלת להבין. כיצד יכול נער להגיד לי "נו, כן, מתרגלים לחיות עם זה. בצהרים הולכים ללוויה לקבור חבר טוב שלא היה לו מזל ונהרג, ובערב יוצאים למסיבה לרקוד" והוא התכוון לזה בדיוק, כי כך הוא חי. 
אינני יודעת כיצד זה אפשרי, ולא שלא אכפת להם, אני יודעת שכן. אני מרגישה, אני רואה. 
הם נעצרים ברחוב כל שעה, ליד כל טרנזיסטור ולכמה דקות כל המדינה הזאת עוצרת את נשימתה עם כל מהדורת חדשות. אנשים נעצרים בפתחי חנויות ברחוב בפנים מתוחים ליד חלונות פתוחים. ליד כל מקום ממנו בוקע קול הרדיו. שקט המשתרר עם כל הודעה על נפגע נוסף. מתקהלים, מקשיבים ומתפזרים. 
הנשיאה הזאת בעול מוציאה אותי מדעתי. התגודדות מסביב למוכרי העיתונים שיוצאים עם מהדורה מיוחדת. מחליפים דעות, מקללים וממשיכים הלאה. 
מניין לוקחים כל האנשים הללו, קטנים וגדולים, את הכוחות להמשיך הלאה. 
לפעמים דמה לי שכולם כאן אטומים וחסרי רגש. דלי מבע. מכורים לתדמית הצבר המצוי שלהם. המקצועי. 
אני שואלת את מכרי החדשים, הצעירים, היכן הייתם במלחמה, מה עשיתם, כי הם כולם היו בה, והם מנידים ראש ולא עונים. סתם, כלום. אינם מדברים בה, במלחמה. סיפורי מלחמה? לא. אולי בסתר כשהם לבד בלי אוזן זרה. 
ואני מביטה בעיניהם ומחפשת. אפוא הניצוץ הילדותי. לפעמים, מול כל התוגה הזאת המתחפשת לשמחה במסיבות, ותהיינה המסיבות בוהמיות ככל שתהיינה, הן כל כך חסרות שמחה. זה לא רק שהם אינם שותים כאן אלכוהול. הם חסרי יכולת התפרקות. הם שומרים ומגינים על עצמם כל הזמן. הראשון שישבר יגרור את כולם. זאת התחושה. השמירה על עצמי היא השמירה על החבר. 
מתעורר בי רצון וצורך לתת להם כל כך הרבה., לתת להם אותי, לכסות אותם, את כולם, לעטוף אותם בדמי שלי. להצחיק אותם, לדגדג אותם כמו היו תינוקות. להעלות בהם חיוך אמיתי שישכיח את הציניות והסרקסטיות שהם לובשים כאן כולם כמסכה. להחדיר ניצוץ של משובה לעיניהם.. 
זה אינו מן הצדק שיחיו כאן כך. לא מן הצדק. פתאום אני מדברת, חושבת, על צדק. ולא על צדק שלי. לא, אני מדברת על צדק גבוה יתר, אלוהי, שחושף אנשים צעירים לחיים כאלה. 
אני עדיין גרמניה כאן ואינני מדברת על צדק פוליטי כלל. אין לי כלים ואינני אובייקטיבית. אני כנראה במקום הנכון. אני נסחפת לתוך חיים אחרים. 

**************************************************** 

אני בת שלושים ושש היום. אלוהים אדירים. שלושים ושש. לחגוג את יום המעבר הזה בארץ הזאת. איך זה יכול להיות. איך זה קפץ עלי ככה. איך זה קרה לי בלי שארגיש. לפקוח עיניים בבוקר כזה. במקום הזה.
 להיות בת שלושים ושש ולהרגיש רק חצי. אפילו זה לא. להיות בהתחלת הזיקנה ולהתנהג כמו ילדה מפגרת. לקום ולעשות חשבון נפש.
 לסכם את הילדות המוזרה שלי. לגלות אהבה בגיל מאוחר, כמעט שלושים עם ילד צעיר ממני בשבע שנים ארוכות. מעולם לא חשבתי על זה קודם. גם לא כשהיה אתי. בעיקר כשהיה אתי לא חשבתי על גילים. הרגשתי כל כך קטנה על ידו. 
מוזר לי פתאום. אז מה. זהו? אהבה וחצי ולגמור את החיים? אני אצטרך ללמוד להזקין בכבוד. לא להפך לקריקטורה. לא להפך לזקנה מטורפת, מצחיקה, המכשפה של השכונה. 
הייתי גבר, נעשיתי אישה, כעת אני כמעט שוב גבר אך מתייחס לעצמי בלשון נקבה. איזה בלבול אני מביאה על עצמי. 
אני צריכה לחשוב על כל השנים שבאמצע, שלפני, השנים של המוות הארוך. של השינה המתמשכת. של חיים סהרוריים. 
שנים של כוכבות לכאורה, נערצת על קבוצה לא קטנה של אנשים, לא משהו בינלאומי, אבל לא רק עירוני. מקומי קטן. כוכבת שמרגע שהתחילה לנצנץ הפסיקה להתעניין באמת.  הייתי מפסיקה אם לא הייתי נדחפת על ידי אחרים להמשיך. 
כמה זמן נותר לי עוד עד שלא אזדקק יותר לדברים חיצוניים. כמה זמן נותר לריקנות שלי ללכת ולגדול, לעכל בתוכי כל דקה בריאה. כמה לילות של משחקי מין בלתי חשובים, בלתי מחייבים. עוד גבר, עוד לילה. 
בשביל מה חזרתי לכאן להיות גבר הומו המחפש הומואים מקומיים כי כבר אינני אישה המסוגלת לקסום לגברים שאינם יודעים את הסוד בהתחלה ונמשכים אליו כשהוא מתגלה. 
אני לא ודעת מה אני מיללת לעצמי. אנשים הרי עוברים דברים כה נוראיים בחיים. נוראיים באמת, לא משהו דמיוני.
 יום אחד כשעוד הייתי "חדשה" כאן. כשעוד יכולתי להחליט כל יום מה בא לי להיות, יום אחד, אישה גרמניה בחליפת מכנסיים, או גבר לא גבר.
 פגשתי זקן אחד ששמע אותי מדבר גרמנית, ובגלל שאני גרמניה הוא התחיל לספר לי בלי כל איבה בקולו, שום שנאה, עם הרבה פליאה הוא סיפר לי על שעותיו הראשונות במחנה הריכוז. 
הוא סיפר כיצד הביאו אותו לאושוויץ. עדיין לבוש היה בחליפתו הטובה ביותר. היא נתפרה אצל החייט הטוב יותר בוורשה, בד אנגלי. באותם ימים רחוקים שלפני, לפני "זה" כך הוא קורא לאותם ימים. לפני זה לא הרגיש כיהודי אף פעם. לא חי בין יהודים בכלל. באותו יום כש"זה" קרה, התחיל, הובילו אותו ברכבת מלאה יהודים. אלה שלא היה לו איתם קשר קודם.
 אלו מביניהם שלא דיברו אידיש דיברו בנם לבין עצמם פולנית, ואיזו שפה נוראית הם דיברו, חשבתי בקרון המתנדנד. רק יהודים יכולים לעוות כך שפה. 
כולם דנו בשאלה לאן, לשם מה מובילים אותם. מה הולך לקרות. כשהורידו אותו מהרכבת ניקה את חליפתו, התיישר, ונכנס למחנה עם כולם. 
ברגע מסוים, במעבר, נתפסו שולי מכנסיו בגדר התיל ונקרעו. הוא כעס, ועוד איך כעס. חליפתו הטובה ביותר. והיחידה ברגע זה בד אנגלי משובח. 
כעסו לא האריך. רוב האנשים שהובלו אתו הופנו לכיוון אחר, האחרים הוכנסו לחדר הגדול והופשטו. חליפתו הטובה נלקחה ממנו. ועירום הריצו אותו לחדר אחר, שם קיבל מדי פסים.. 
כשיצאו מהבלוק ניגש אליהם אחד, וביידיש מסורסת אמר להם " אתם רואים שם את העשן מהארובה, זה אלו שבאו אתכם, הם כבר אינם" הוא לא האמין כמובן. לא בהתחלה. לא מיד. עדיין נאחז בשיירי הכעס על חליפתו הטובה שנקרעה וכעת נלקחה ממנו בכלל. 
אבל הריח הזה שבאוויר. הריח הזה לא השאיר לו הרבה ברירות לאמונה. הוא עצמו סיפר לי. 
אודי אודי, האם היית מקנא לו ידעת שאני כאן ושוכבת מפעם לפעם עם גברים ישראלים אחרים? אולי אפילו מכרים שלך? הקבוצה כה קטנה כאן שזה יותר מאפשרי. 
כן, היית מקנא. אני יודעת. אך יש משהו בזה שאני מתחזה. עצמאית. אחראית למעשי. ונראית בהחלט טוב. 
אני מושכת אותם כאן. בעיקר בזרותי. והעובדה שאני גרמניה אפילו עוזרת. 
הם שוכבים אתי ומתעלמים ממני באופן אישי באותו זמן. סוג של פטריוטיות מעוותת, לדפוק את הגרמני. 
אני נהנית יותר מבעבר. לא מיחסי המין עצמם, זה לא קרה. אולי מהסמליות שקיבלתי על עצמי. אני ממשיכה בזה עד שאחדל בכלל.
בת שלושים ושש, כמה עוד אמשיך.

4 תגובות

  1. החזרה הכפולה (לארץ ולזהות של גבר) נותרת עדיין כאניגמה. מה הקשר בין זהות לזהות?

  2. גיורא פישר

    מאד מעניין התהליך שעברת על רקע ישראל של אז.
    תודה

© כל הזכויות שמורות לדן לחמן