בננות - בלוגים / / אלגנטיות של קיפוד . מוריאל ברברי
קראתי ראיתי
  • דן לחמן

    הייתי שותף לעריכת המגזינים של אגודת הלהט"בים.   עבדתי עם עמוס גוטמן על התסריטים לסרטיו הקצרים "מקום  בטוח" ו - " נגוע" הקצר (שאינו דומה לנגוע הארוך). ב"מקום בטוח" הופעתי לרגע. עבדתי עם רון אסולין על תסריט הסרט "צל אחר". פעילותי החברתית האחרונה, מחוץ למסגרת האגודה, הייתה הקמת "מרכז הסיוע לנפגעי תקיפה מינית".   אני סוקר תרבות. אני כותב גם פרוזה משלי. אינני רואה את עצמי כמבקר, לא מנתח, לא מסביר. רק עוזר לתת טעימה של ספר, הצגה או מה שאני כותב עליו.

אלגנטיות של קיפוד . מוריאל ברברי

על דף העטיפה האחורית של הספר כתוב שבצרפת זכה להצלחה מדהימה. שמכר בזמן לא ארוך 1.3 מליון עותקים. ברברי, סופרת ילידת קזבלנקה למדה בצרפת וחיה ביפן. העמודים הראשונים נראים מבטיחים, אך גם מעוררים בי איזו שאלה. וצריך לנסות לדון, והפעם כאן בפשטנות גמורה. כשאומרים זה ספר טוב למה מתכוונים. לאיזו סוגה של ספרות. האם "דודה אווה" של דנקנר הוא טוב כמו "סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז? שניהם מעלים זיכרונות מירושלים אך הפער הספרותי ביניהם רב. הספר של עוז ספרות גבוהה של ממש והספר של דנקנר מעשיה נחמדה. האם האי של סופיה ספר טוב? מצוין? אולי. בסוגו. סוג המעשיות נוסח רודף העפיפונים. כך שכשכותבים "ספר טוב" צריך להיזהר או לפחות גם להסביר טוב באיזו רמה. 

הספר של ברברי מרמז מן ההתחלה על כתיבה חכמה. כל כך חכמה עד שלמרות שקראתי בינתיים רק כמה עמודים מעמידה בפני את השאלה האם זו באמת חכמה או אולי התחכמות.
 בתחילת הספר שתי דוברות בגוף ראשון. האחת רנה, שוערת בבנין של דיירים עשירים בפריז. השנייה ילדה בת שתיים עשרה המתגוררת עם משפחתה האמידה בבניין. אין קשר בין השתיים. 
הפרקים קצרים. בראשון מתארת רנה, אישה די מכוערת בת חמישים וארבע מהו הסטריאוטיפ של שוערת בפריז. למה מצפים ממנה. לחטטנות, לריחות הבישול של האוכל הזול, לרעש הטלוויזיה הפתוחה בקולי קולות. לטיפשות. לא מצפים ממנה לחיים פנימיים עשירים. 
רנה מתנהגת כלפי חוץ כמצופה, כדי לא למשוך אליה תשומת לב מיותרת אך בביתה היא קוראת ספרות. היא מכירה את קארל מארקס ואת "האידיאולוגיה הגרמנית" של פוירבך המסביר למה מארקס טעה בהבנת נפש האדם. הטלוויזיה שלה פועלת בחדר הפונה לחדר המדרגות אך בחדרה השני היא מאזינה למאהלר. הוידיאו והדי.וי.די הביא לה אושר גדול והכניס לביתה את מיטב הסרטים. היא "מתמוגגת בעיניים דומעות מפלאי האמנות". 

ידידה שלה, עוזרת בית פורטוגזית עומדת לחזור הביתה. רנה מדברת איתה על מרקס. "פוליטיקה זה צעצוע שהעשירים הקטנים משחקים בו ולא נותנים לאף אחד אחר." אומרת הפורטוגזית. עוד אחד מהסטריאוטיפים של השוערות הוא כלב הפודל שהן מגדלות. רנה איננה מגדלת כלב.
 היא מספרת על חייה עם בעלה כשעוד היה בחיים, ועל גידול כלבים "זוג השוערים,שהכלב הטוטמי הזה, הוא מטאפורה לו, לא ניחן באהבה ותשוקה. וכמו הטוטם עצמו נגזר עליהם להישאר מכוערים, טיפשים כנועים ושחצנים" הבאתי את הפסקה לא בגלל חשיבותה אלא כמייצגת את השפה. ברברי מדברת מגרונה של רנה בשפה המכילה רמזים ברורים ל-פרויד. ל-לאקאן ולפילוסופים. 
האם היא מנסה לנתץ סטריאוטיפ או מתחכמת מדי. אבל רנה מעידה שחייה עברו בקריאה. 

הפרק הבא נושא את הכותרת "מחשבות מעמיקות מס' 1" וכאלה יבואו עוד כמה. כותבת אותם ילדה בת שתיים עשרה. היא תוהה על המבוגרים שיושבים לסקור את האסון הזה שקוראים לו החיים שלהם. איך הגיעו למקום שמעולם לא רצו להיות בו. ריקנותו הבזויה של הקיום הבורגני. איך ילדים מאמינים למבוגרים, וכשהם מתבגרים הם מתנקמים בילדיהם ואומרים להם " לחיים יש משמעות. והמבוגרים כבר יודעים אותה" 
אביה היה שר. אימה עשתה דוקטורט בספרות ולכן כותבת בלי שגיאות כתיב. על עצמה היא מעידה שהיא מאוד אינטליגנטית. 
כמו רנה, גם היא מסתירה את שונותה מהמשפחה. ידידי הוריה רצו לנצל בזמנו את האינטליגנציה שלהם ולא מבינים אחר כך מה קרה לחלומות. הם מקווים להגיע לכוכבים ומגלים שהם דגי זהב באקווריום. כולם חיים בהלם האקווריום. 
מטרידה אותה הידיעה על אפריקאים שנשרפו למוות בבית שלא היה ראוי למגורים, והיא גרה בדירה של 400 מטר. לכן היא מחליטה להתאבד. היא תשרוף את הבית, כדי שהוריה יתחילו הכל מחדש, אך תתאבד אצל סבתא. בלי בת ובלי בית אולי יתחילו לחשוב על האפריקאים. 

האחת פרולטרית המסווה את יכולתה המנטאלית והשנייה בורגנית עשירה הצריכה להלחם על חופשת המחשבה הלא סטריאוטיפית שלה. ובהתאם כמובן אלו היחסים שבתוך הבניין.
 עד כאן רק הדפים הראשונים. את רנה אפשר להבין את הילדה, חסרת השם בינתיים, קצת קשה. היא רק בת שתיים עשרה בוגרת ואינטליגנטית ככל שתהייה ההבנות שלה נראות קצת מוקדמות מדי. אם כי ככתיבה וכרעיונות זה מעניין. 
בהמשך מתגלה קשר סמוי בין שתי הדמויות. בינתיים רק ברובד של השפה. אחרי הקטע בו מדברת רנה על הכלב כטוטם גם הקטנה מדברת על טוטם משפחתי. אצלם אלו שני חתולים. אימא שלי, היא אומרת "מודעת לפוטנציאל הקישוטי שלהם, ובכל זאת מתעקשת לדבר אליהם כמו אל בני אדם, אף על פי שלא הייתה מדברת כך למנורה או פסלון". 

רנה קוראת את הוסרל. פילוסוף שמעטים מכירים. היא אוטודידקטית המבינה שבמקום בו השיח הרשמי מציב מחיצות ואוסר הרפתקנות, לה מותר "להתפרע" בקריאה ודרכי הבנתה. אחרי שקראה את דקארט וקאנט הגיעה להוסרל. יחד עם זאת, ברברי מלגלגת על הלשון האקדמית, הפילוסופית. רנה צוחקת כשהיא נתקלת במשפטים נוסח" גילוי משמעותו הסופית של המדע במאמץ לחיות אותו כתופעה נאומטית " או "הבעיות הקונסטיטוציות של האדם הטרנסנדנטאלי" הפנמונולגיה של הוסרל היא תרמית. מסכמת לעצמה רנה.
 אם אחרי מאות שנות פילוסופיה השאלה המרכזית כמו שרנה מנסחת אותה היא " אדם מתגרד. שואלים אותו מה אתה עושה. אני מתגרד. האם אתה מודע לעובדה שאתה מתגרד, הוא עונה בחיוב. וכך יענה בחיוב לכל שאלה נוספת תישאל האם אתה מודע…  אך האם המודעות משפיעה על הגירוד? " 

אני עדיין רק בסביבות עמוד חמישים אך עדיין אין שום רמז לעלילה, ובכל זאת הספר מרתק, אולי מכיוון שעד כאן ברברי כותבת סוג של ספר הגיגים. יומנה של הילדה בו היא כותבת רק על מחשבותיה ועל חייה הפנימיים אך העמוקים.  ושל רנה, שוערת בית בפריז. ולמרות שהן גרות באותו בניין אין בניהן עד לשלב זה שום קשר. 
מפרק לפרק מסתבר שכל מה שרנה חושבת באופן בוגר ומסודר בדרכה שלה, הצעירה תמיד תכתוב על אותם דברים ביומנה, ודבריה הם הד של פרשנות פשוטה יותר לדברים המעסיקים את רנה. 

הילדה נוסעת לבקר את סבתה הנמצאת בבית אבות. כמו בכל מקום בספר זו רק פתיחה לאיזו מחשבה חדשה. עכשיו על החיים על המוות והזקנה. " צריך לחיות עם הוודאות שאנחנו נזדקן ושזה לא יהיה יפה ולא נחמד ולא שמח. ולהגיד לעצמנו שמה שחשוב הוא העכשיו. לבנות משהו בכל מחיר…….בשביל זה צריך עתיד: כדי לבנות את ההווה." מעניין מאוד. אך האם זה משכנע מאוד כמחשבות של ילדה בת שתים עשרה הנתקלת לראשונה בבית אבות. בהזדקנות.
 
כבר מתחילת הספר נרמז על קשר סמוי נוסף בין שתי הגיבורות. שתיהן קשורות לתרבות היפנית. הקטנה אוהבת חוברות מאנגה אך גם שירי הייקו. רנה אוהבת ומוקירה את התרבות היפנית הגבוהה. זה הרי לא יכול להיות סתם. משהו צריך לקרות הקשור ליפן. כן. אז מגיע לבניין מר קאקורו אוזו. גבר יפני. לדירה שהתפנתה.
ברור שמעכשיו הדברים יהיו שונים. הדבק שיחבר את הדמויות הגיע. ואוזו איננו סתם שם. יסיג'ורו אוזו היה במציאות במאי קולנוע גאוני באמצע המאה הקודמת. בפרק קודם רנה הולכת לצפות בסרט שלו. האם יש איזה קשר או שאוזו כמו כהן זה שם נפוץ ובלתי מקרי.
 
מר קאקורו, שאיננו שבוי בסטריאוטיפים המערביים מגלה במבט ומשפט את המתחבא בתוכי רנה ויוצר קשר ידידותי עם הילדה. עכשיו בחלק הזה הילדה מקבלת סוף סוף שם. פאלומה. פאלומה רנה וקאקורו.
 מרגע שקאקורו נכנס לבניין, לתמונה, הוא מניע גלגלים סמויים. לא שהספר מקבל פתאום עלילה, אך מערכת היחסים המשתנה בין השלושה הללו משנים מעט את כולם. האנושיות של האחד שואפת לגלות ולהתחבר עם האחרים. וקשרים אנושיים, גם אם הם מצוירים בעט יפני דק, הם אנושיים.
 לא שהנשים מפסיקות לחשוב. עדיין משמעות היופי והאמנות ותרומתן לחיים מעסיקות אותן. הן עדיין עסוקות באינטליגנציה שלהן, אך מרגע שנכנס שביב של רגש לעולמן הן כבר לא תהיינה אותו דבר. גם אם הרגש הוא רק חיבה ידידותית. קשר פנימי.
 מה טעם החיים, גם לאינטליגנטים כשאינם מרגישים כלום. הקיפודים הסגורים בתוך האלגנטיות הפרטית ששלהם נפתחים מעט.
 לכן גם אם הדפים האחרונים הופכים להיות רגשניים מדי על רקע כל הדפים הקודמים .
זה ספר שגם אם רימה אותי והוא יותר מתחכם מחכם, היה כל כך נעים לצלול בו. אני מבין למה הספר זכה להצלחה גדולה. אינני יודע אם להגדיר זאת כאילו יש בו התחנפות אל הקורא, בכל אופן רוב הקוראים ירגישו שהספר החכים אותם במידה. שהם יודעים יותר ואולי גם מבינים קצת יותר את החיים. את הפילוסופיה, את השאלות הקיומיות שלא תמיד מצליח כל אחד לעצמו לנסח במדויק.
 הרפרוף הזה על פני שאלות ומחשבות על משמעות ומהות החיים נותנות תחושה שהספר מאיר משהו. הוא מהנה מאוד ובהחלט נותן תחושת ערכיות מסוימת. ומה שיותר, למרות ששתי הדמויות הן בעיקר דרך להביע בשמן דעות, הרי שבכל זאת מתחבאות בהן גם דמויות שאי אפשר שלא לחבב. ספר שמחבבים את הדמויות ויוצאים ממנו "מורווחי" ידע בהחלט שווה קריאה והתייחסות.

3 תגובות

  1. אהוד פדרמן

    תודה על הרצנזיה המענינת והכתובה היטב

  2. ואני הרגשתי שהוא באמת מתחכם מדי, על גבול הבנאלי מדי. יותר מדי מתחנף, ו"מסתדר"

  3. טובה גרטנר

    היי דן
    קאיתי את הספר, השם שלו משך אותי… כי הוא מתחכם כניראה.
    עכשיו אקרא אותו
    להתראות טובה

© כל הזכויות שמורות לדן לחמן