תרבות הקמ"פ

הוזמנתי לא מכבר לדבר באיזה מקום על תרבות בעיקר המוסקסואלית. 
לפני זה ישבנו כמה ידידים ודיברנו על תרבות הומוסקסואלית וניסינו לאבחן חומרים. התפתח ויכוח מהי תרבות הומוסקסואלית ומה מייצג אותה. הסכמנו בינינו שכרגע מאוד צחיח כאן. 
עוד לא ממש יצאנו מאווירת דלות החומר ששלטה בשנים האחרונות. מכיוון שכולנו מבוגרים יחסית, יש לנו זיכרונות מתקופות צבעוניות יותר, ושמות שהתעופפו בחלל החדר בהמשך יגידו מעט מאוד לחלק מהקוראים הצעירים יותר, כי אין לנו בארץ עניין בהנצחה תרבותית. 

שאלנו את עצמנו האם "בנות פסיה" פתחו בזמנו פתח לתרבות כזאת בנוף הצחיח המקומי. נשאלה השאלה האם כל מה שנוצר בידי הומוסקסואל הוא יצירה הומוסקסואלית. כדי להרחיב את השאלה האם מוסיקה שבחלקה נכתבה על ידי הומוסקסואלים היא הומוסקסואלית יותר ממוסיקה שנכתבה על ידי סטרייטים? האם בנגינה של סביאטוסלב ריכטר וולדימיר הורוביץ יש אינטרפרטציה הומואית, רק בגלל שהיו כאלה, והם היו מגדולי פסנתרני הדור? ואפשר למנות עוד ועוד. 
לז'אן ז'נה יש חלק בתרבות ההומואית; הוא העיז לכתוב על העולם הפנימי רווי הפנטזיות ההומוסקסואליות שלו בימים שהמלה עוד הייתה אסורה בפומבי כמעט והביא סטרייטים רבים לקרוא ולהיכנס לעולם שהיה סגור בפניהם. הוא היה גאון השפה אשר הוכר מיד על ידי המבקרים הצרפתים ומשם בכל העולם..
 הגענו למסקנה שלא כל ספר או סרט שיש בו גיבור הומוסקסואל הופך לחלק מהתרבות ההומואית. הסכמנו שלא כל הזכרה של הנושא הופך את היצירה להומואית. 
היו המון שמות שעופפו בחדר. טרומן קפוטה, טנסי וויליאמס, אולבי. הגענו למסקנה שיש הבדל תהומי בין אייקונים הומוסקסואלים – שהם יוצרים ידועים מחוץ לארון בכל שטחי המחשבה – ובין יוצרי תרבות הומואית לשמה. 
דוגמא ישראלית מקומית: לצייר חשוב כמו גרשוני, שהוא הומו בגלוי, הייתה סדרה של עבודות שנקראה "חייל יפה שלי", היא לא באמת תרמה לאמנות ההומואית בארץ, אולי כי הוא אמן שרק מעטים יורדים לעומק אמנותו. 
כך שנשאלת השאלה: האומנם התרבות היא מה שהיא או ההזדהות עם הקהילה או של הקהילה יוצרת את התרבות ההומואית? כמובן שהיצירה היא החשובה ולא ההזדהות. 
הגענו למסקנה שהתרומה הכי גדולה של תרבות הומואית ככזו לאורך השנים של המאות שעברו היא תרבות ה"קמפ". והמלה היחידה שריחפה בחלל החדר בהסכמה מלאה. 
כנראה שהקמפ חי את חייו הסוערים ביותר בלונדון לאורך עשרות שנים ובברלין שלפני המלחמה. אם כך, מה הוא "קמפ"? לאן הוא נעלם? למה אין לו חיים בארץ ונראה כאילו הוא גוסס גם בעולם? 

סוזן סונטג הגדירה קמפ כצורות אמנות המתארות בדרך כלל את החיים בקהילת שוליים סגורות והנוצרות בידי חברי הקהילה ומיועדות לצריכה פנימית. אם טראש הוא מונח כללי המתייחס לחומר אומנותי דל או נחות, קמפ מקושר לטעם רע ולהתנהגות ראוותנית המוגשת באירוניה ובהומור. אפשר לקבל את ההגדרה הזאת כמשהו אינטלקטואלי יבש המנסה להגדיר משהו חי תוסס ומבדר. "קמפ" היא מלה שאין לה תרגום או אפילו משמעות מילולית באנגלית.
 בכיוון מסוים הכוונה להגזמה, אבל לא כל הגזמה היא קמפ. הגזמה בינונית היא הגזמה חסרת טעם, אך קמפ הוא הגזמה בגדול מאוד, משהו מופרך. הקאמפ היה כלי ביטוי שפותח והורחב על ידי הומוסקסואלים בעיקר כדי להחצין ולתת ביטוי להומוסקסואליות בימים שאסור היה להיות כזה ולדבר על זה בגלוי.
 הקמפ החל לגסוס עם עליית תרבות הרוק-נ-רול המצ'ואיסטית. פרדי מרקיורי ניסה לתת לו זריקת החייאה בתוך תרבות הרוק, הנגדית. בדו מיניות של בואי וכל תקופת הגלמר-רוק היו ניסיונות להפגיש את תרבות הכסח עם תרבות הקברטים התיאטרלית. שזאת אמירה מסוג אחר. לא תמיד ולא ממש קמפית.
 מי שביקר בזמנו במוזיאון תל אביב בתערוכת שנות השבעים יכול לראות סיבה חלקית למות הקמפ. מול דלות חומר שכזאת כל קו צבעוני נראה פרוע וכמעט קמפי. 
באיזה שלב נעלמה הצבעוניות מחיינו. וחיינו לצורך העניין הזה איננו חיינו ההומוסקסואליים אלא חיינו באופן כללי, של כולם. בישראל האפורה, ובעולם. לא הייתה יותר צבעוניות כדי ליצור בתוכה הגזמה גדולה יותר. קיבלנו צורת התייחסות עם משמעויות מעורפלות ושום מקום לאסקפיזם חינני. שום מקום לברוח אליו ולהתנחם בו מהעוני הרעיוני. 
"קמפ" זו תופעה שבלעדיה קשה להסביר את מוסד הערצה הדו סטרית בין שחקנים וזמרים, לבין הקהל. ובלעדיה אי אפשר להסביר אין ספור סרטים מחזות ודמויות שחצו את חיינו. והאירו אותם באור יקרות.
 לזכור איזו שמלה לבשה מונרו בסרט מסוים, או איזו תסרוקת הייתה למרלן דיטריך בסרט אחר, זה "קמפ". גם השמלה התסרוקת והדיבור עליהם הם "קמפ" זה לא אומר שאם אתה אוהב קמפ אתה לא יכול ליצור אחר כך סרט חמור סבר כמו סרט של פאזוליני.
 מלכת "קמפ" יודעת להפוך כל מקום שיהיה לה טבעי. כמו דיטריך בשנחאי הוליוודית או בתוך פרווה של גורילה. זה לא סתם בידור. 

"קמפ" הוא גם סוג של תפקידים בתאטרון או בקולנוע. נשים רעות מאוד או נחמדות ומבולבלות מאוד. בעלות שורות מחץ ותזמון מדויק, הן שהפכו שחקניות טובות לשחקניות נערצות. 
ישנן גם זמרות "קמפיות" שבראשן, מתוך אלו שאנחנו יכולים עדיין לזכור, תעמוד לתמיד מרלן דיטריך שידעה לעמוד על הבמה לבושה בפרק של גבר או בשמלת היהלומים החשופה והפרווה הענקית, לשיר ובאותו זמן גם לצחוק קצת מהשירים ומעצמה.
 לעמוד בגילה המתקדם על הבמה להתקרב אל קדמת הבמה, לעמוד מוארת נכון , כי החשמלאי הסתיר את המקומות המסוכנים כמו הצוואר, ולפתוח את הערב בשיר "הסתכלו עלי מקרוב ותגידו מה אתם רואים", לחייך ולהראות זוג רגליים בנות שבעים שכל ילדה בת 18 הייתה מתה מקנאה – זאת העזה קמפית. 
אצלנו שרו אנו אנו הפלמ"ח והכי מתקדמים היו החמסינים במשלט.
 יאמר לרעתנו שהמוסד הזה כולו נעלם. צעירים מדברים על משמעויות פילוסופיות, על פוסט מודרניזם שאף אחד לא יודע להגדיר אותו באמת עד הסוף. סטודנטים לקולנוע ידברו על תנועות מצלמה וחיתוכים, אך מה על הנאה? היכן אותה הנאה ישנה. 
הסיבה היחידה שאני יכול לחשוב עליה שסדרה איומה כמו "שושלת" זכתה להצלחה כזו בעולם היא בעיקר בזכות הגעגוע והחזרה הרגעית של דמותה של גו'אן קולינס כמלכת "קמפ" לעולם, ולרגע חזר הקמפ לתפוס מקום ראוי לו על סדר היום האומנותי. 
אז אולי קמפ בחלקו הוא חוסר טעם. חוסר טעם מפואר חכם שובב מכוון ומבדר עד אין סוף. 
הומוסקסואלים נתנו לתרבות הלגיטימית הרבה צבע והרבה חדוות חיים. הם המליכו את המלכות. מי שהכיר בהן לראשונה והכתיר אותן היו ההומוסקסואלים. ההומואים התפעלו ראשונים מהמיניות הבלתי מתקבלת על הדעת שבנשיות המתפרצת שלהן.
 אצל בט דייויס למשל, שאיש לא חשב עליה לרגע שהיא אלילת מין אמיתית, או ג'והן קרופורד, אישה שהיו לה בקושי שלוש הבעות פנים. אך הייתה בה סוג של גבריות קמפית, ולא לחינם קיבלה את תפקידה המופלא בסרט " ג'וני גיטאר" הלסבי הסמוי מכל המערבונים של אז. לא במקרה בסידרה " סקס והעיר הגדולה" אומרת קים קטרל לדוגמן שהיא מטפחת," קודם יבואו ההומואים ויתחילו לדבר עליך, אחר כך ילדות בנות 12-14 ורק אז תדע שאתה הופך לכוכב." בעולם הסדר הזה ידוע ומקובל. 
בשנות הארבעים הייתה שחקנית אמריקאית בשם טלולה בנקהד. עדיין אפשר לראות אותה בסרטו של היצ'קוק "ספינת הצלה" המוקרן לעתים, אחד מתפקידי הבד המעטים שלה, והמשמעותי ביותר. היא מתה מזמן, אבל ממשיכה את חייה כמלכה שלא תשכח באמריקה. היא המציאה את השימוש במלה יקירי " ( daaaaling)" כמו שהיא הייתה אומרת וזה הפך למלה נרדפת שנמצאת בלקסיקון ששום דראג קווין אמריקאית בימינו לא תשכח להשתמש בה, שנים אחרי שמתה. ואיך הייתה בט דיויס מחזיקה את הסיגריה שלה, והיא תמיד עישנה, תודה לאל. 
קמפ מתקיים בקלות בקומדיות או בדרמות סמרטוטיות שנותנות לשחקנים שלהם להפגין וירטואוזיות משחקית, סוג המחזות שבאמריקה קראו לו "דרמת הילדה העשירה האומללה" (באנגלית זה לשון נופל על לשון). 
ספריו של ז'אן ז'נה שייכים לאוצר התרבות ההומוסקסואלית אך אינם קמפיים.
 ההצגה "פרחים" שנעשתה לפי הספר "מדונה של פרחים" הייתה להצגה קמפית נפלאה שיצאה מהעולם ההומואי וסחפה את כל עולם התאטרון בעולם, נדדה מפסטיבל לפסטיבל  והגיעה בשנות השבעים עד תל אביב.
 ההיסטוריה של התופעה בארץ עניה ביותר. בשנות הארבעים הייתה ז'ני לוביץ' זמרת קברט, היא עם המבטא המוזר שלה שהביאה קצת מאווירת הדקדנס האירופאי הקמפי. כשעמדה על הבמה בשמלה אדומה צרה, או לעתים בחליפה גברית עם יד אחת על המותן, היד השנייה מושטת לעבר אחד הגברים באולם ושרה לו בקול שלא היה לה "אתה חסר לי". ואולי קלרה אימס, שנעמדה על במת לי לה לו בשמלת ערב, ליד הפסנתר, כיווצה שפתיים כאילו היא הולכת לשיר, אך במקום זאת התחילה לשרוק. היא שרקה נושאים מתוך הקונצרטים לכינור של בטהובן או צ'יקובסקי ומיני נעימות קלאסיות. היא עשתה זאת ברצינות מוחלטת, התוצאה? מצחיקה וקמפית בארץ שחלוציה לא ידעו קמפ מהו.
 היכן, היכן הן מלכות ה"קמפ" הישראליות הגדולות? מי שהייתה מלכת הקמפ הראשונה בארץ, בלי לדעת, הייתה חנה מרון, אבל היא פספסה את המלכות. עוד אישה שלא הייתה ממש יפה אבל הקרינה את אותה איכות שגרמה להאמין שכל גבר מתאהב בה מיד. הומואים עשו בשבילה יותר מהסטרייטים, הם אהבו אותה אהבה היסטרית. הם ידעו לחקות אותה, וזכרו משפטי מחץ מתפקידיה הקמפים. 

והגברים? את מי היו רוצים לראות בארץ? את מי הייתם רוצים לראות חצי עירום כגיבור יווני קלאסי? אפילו עודד תאומי בנעוריו למרות מראהו הסביר היה זול בצורה הלא נכונה. ייזכר לטובה מבין הגברים שרגא פרידמן ז"ל שהיה שחקן אדיר וידע להיות קמפי כשצריך, ומי שזוכר את הניצוצות שעפו כששיחק יחד עם חנה מרון ב"הלו דולי" יודע מה הפסדנו כשאין לנו בן זוג גברי שיודע לזרוק נוצות סביבו לא פחות מהנשים.
 מי שתפסה לזמן די ארוך את המקום הזה היא גילה אלמגור. אישה יפהפיה, שברגע מסוים הכישרון שלה פרץ החוצה באינטנסיביות פראית כזו שלא הייתה מוכרת בארץ מאז חנה מרון ובתוספת היסטריה שעמדה כל הזמן על סף התפרצות, הרגש המדויק שפועל על הומוסקסואלים, ופתאום הייתה מלכה, מה גם ששני תפקידיה הראשונים הנחשבים, למרות שהסתובבה על הבמות כבר קודם, שחרטו אותה בזיכרון לתמיד, הם הקומדיה "האידיוטית" ותפקידה הגדול ביותר לאורך שנים כ"מרלין מונרו" ב"אחרי הנפילה". אבל גם היא כמו כל קודמותיה לא ידעה לנצל את הרגע הזה. אולי מפני שבארץ חיו קצת אחרת. לא היו עדיין ציפורות, החיים הפרטיים נשארו חסויים ושחקנים יצאו מהתאטרון הביתה הכל היה פוליטי כל כך, עדיין לא יצאנו מחיי המחתרות. 
ובעצם אנחנו עם שלא יודע ליהנות באמת. כל מדורי הרכילות התחילו מאוחר מדי, אם כל הציפורות היו מצטטות את המשפטים העסיסיים, אם הם עדיין נאמרים, במקום להפוך שוב ושוב בבגידות מרומזות ועלובות לסמל תרבות אולי הן היו מחיות פה את התרבות מחדש.