יומן 1948

 

 

 

בימים אלו חיפשתי איזו תעודה ישנה ומצאתי יומן, למעשה מחברת דקה שאמי כתבה בה יומן מהיום שבעלה ( אבי) יצא לצבא, למלחמת השחרור.

כדי להבהיר כמה דברים מראש. 
היה לנו מזנון בשוק העלייה ( שכבר איננו קיים) הם יצאו מהבית בסביבות ארבע בבוקר כדי להרתיח דוד מים חמים שיהיה קפה ותה לכל הנהגים  ובעלי החנויות שהביאו סחורה חקלאית לתל אביב.

כך שכל ההתייחסויות לעבודה הן למזנון הזה ולשעות הקשות בהן פעל.

בתחילה חשבתי לצנזר את ההתייחסויות לקשרים עם אבי, אך החלטתי להשאיר הכל. מה גם שאחר כך הפך להיות מנהל מפעל קטן, חייהם השתפרו וכך הקשר ביניהם.

יומן פשוט של אישה פשוטה שחייה חיים קשים ולגמרי לא פשוטים.

 

 

 

 

יום ראשון  16 במאי 1948

 

בעלי עזב אותי בחמש בבוקר. לצבא.

נתן ( העובד העוזר) לא בא לעבודה. וכדי הכעיס היה לי הרבה עבודה. דן לא בא לשוק. לא אכל ולך לבית ספר. הצטערתי מאוד.

בשעה 11 טלפנתי לבית ספר, אם הוא נמצא שם. קיבלתי תשובה שכן. אפשר לסמוך עליו. הוא עצמאי. הרגעתי קצת.

שעה שתיים וחצי. דן עוד לא חזר מבית ספר. הייתה הזעקה. הפילו פצצות.

בשעה חמש שוב הזעקה ואת בני עוד לא ראיתי.

יום קשה היה זה בשבילי.

חזרתי הביתה. דן בשכונה. לא אכל. מלוכלך. הכנתי ארוחת ערב רחצתי אותו, השכבתי אותו לישון. שטפתי את הרצפות.

שמעתי חדשות והלכתי לישון.

 

******************************

 

יום שני 17.5 1948

 

סידרתי את דני לאכול ארוחת בוקר אצל גברת לנדאו. הבוקר בא אלי לשוק ושלחתי אותו עם טכסי לבית ספר..

נתן לא בא לעבודה.

עבודה לא היה הרבה, אבל בשבילי לבד, מספיק בשביל להתעייף.

היו הרבה אזעקות.

בשש עזבתי את הקיוסק.מצאתי את דני מלוכלך ורעב. אכלנו ארוחת ערב, רחצתי אותו והשכבתי אותו לישון. ושכבתי גם אני לישון.

 

 

 

 

 

יום שלישי 18.5.1948

 

קיבלתי ממך דרישת שלום, בעלי. חיכיתי לך ועוד לא חזרת.

קמתי כרגיל בארבע וחצי ובחמש כבר הפציצו אותנו.

נודע לי שהפצצה נפלה בחברת " של" על יד אחותי רחל. ( אוי מוחי)

בשעה שש התאספו כאלפיים פועלים כדי לצאת מהעיר.

היה לי הרבה עבודה. הסתדרתי.

נתן הופיע בשבע וחצי.

הזעקות כל היום בלי הרף.

זה משפיע נורא. יש הרוגים ופצועים.

רחל עברה לגור אצלנו.

 

 

 

יום רביעי 19.5.1948

רחל עזבה את ביתי. אמרה שבגלל פצצה שנפלה בקרבתנו.

את דני סידרתי במועדון עד שעה ארבע.

בבוקר הייתה קצת עבודה. היות והרבה פועלים התאספו כדי לצאת לבנות ביצורים.

אחר כך כל היום היה עבודה חלשה.

אזעקות כל חצי שעה.

בשעה חמש וחצי אחרי הצהרים עוד לא ראיתי את דני. אני ממהרת הבתה. באתי ומה ראיתי, דני מלוכלך כולו בזפת. הוא מסתובב כל היום בשכונה. לא הודיע שלא היו שיעורים היום. וכל היום הסתובב בשכונה ולא אכל. חשבתי על עונש. אבל הייתי עייפה ועצבנית מדי.

הוא אכל והלך לישון. 

 

 

 

 

יום חמישי 20.5 1948

 

הלכתי לעבודה כרגיל בארבע וחצי. אבל את המפתח לא מצאתי. חיכיתי עד שהשכן צימרמן בא וטיפס דרך החלון של הגג ופתח לי. אחר כך התאים לי מפתח. הספקתי במשך 15 רגעים מה שהיה צריך לקחת שעה.

בשעה חמש וחצי אזעקה  ואחריה פצצות ויריות ברחובות.האווירון טס ממש מעל ראשינו.

בשעה שש וחצי דני בא אלי לקיוסק. חשבתי מה לעשות אתו והחלטתי לשלוח אותו לטובה בזבלאווי ( יד אליהו של היום) וכך עשיתי ליוויתי אותו עד לאוטו , נתת לו כסף ונפקדתי ממנו במלים היה חזק.

קיוויתי שלא תהיה אזעקה עד שיגיע לשם. אזעקה באה באחת עשרה. הייתי מאושרת.

 

 

 *****************************

 

 

יום שישי 21.5 1948

 

אני נורא עייפה וחלשה.אבל מחזיקה מעמד. בשעה חמש וחצי מסרו לי מכתב ממך, אברהם ( אבי) כמה שמחתי שסוף סוף קיבלתי איזו שהיא ידיעה מידיך. עניתי במהירות כי לא היה זמן.

ותיכף אזעקה. היום הזה היה איום. כמעט כל היום ישבנו במקלט.

שעה ארבע. אני הולכת חזרה הביתה לקרוא את המכתב שלך. הכנתי לי גם אוכל לשבת.

שטפתי את הרצפות, שמעתי חדשות והלכתי לישון.

 

 

 

יום שבת. 22. 5 1948.

 

ישנתי הרבה. אמרו שהיו אזעקות כל הלילה. אני לא שמעתי. סידרתי את הבית ונסעתי לדני. כמה הייתי מאושרת לראות אותו בידיים טובות.

וכמה הוא היה נחמד.

שאל מתי אבא יחזור.

היום היו פחות אזעקות. האנגלים הפילו ארבע ספיטפיירים מצריים היות והם הפציצו בסיס שלהם.

כה ירבו.

שאר הזמן אני נחה.

 

                   ******************************

 

יום ראשון 23.5 1948

 

קמתי יותר מוקדם מכרגיל היות וסובבו את השעון.

 הזעקות היו מעט. ועבודה כרגיל.

לפנות ערב קרתה הפתעה. הביאו לי מכתב מבעלי. אך כמה שמחתי שאחרי זמן קצר הוא בכבודו ובעצמו הגיע. היש אושר גדול מזה. שראיתי את בעלי בריא אחרי שהיו הפצצות בעמדה שלו.

 

 

יום שני 24.5.1948

 

היום הייתה לי הפתעה. דני עם סבתא ביקרו אותי בשוק.. בעלי הלך הבוקר. ינסה להשתחרר. סבלתי הרבה עד שהבריא קצת. הודות לטרחתי הגדולה ואומץ לבי.

שבועות עמדתי על המשמר. אבל אני חושבת שבעלי שכח הכל. הוא שוכח מהר וזוכר רק את הדברים הבטלים.אחת עשרה שנה אני שומרת על האולקוס שלו. הוא צריך להכיר תודה על הרבה דברים טובים הלוואי ויחזור לשכל.

 

בן ארבעים לבינה.

 

****************************************************

 

 

בעלי הלך לבית חולים הירקון וקבעו שצריכים לנתח אותו בעניין האולקוס.

 

 

 

יום שלישי 24.5.1948

 

אחרי שלוש עשרה שעות עבודה חזרתי הביתה עייפה ורצוצה.ואז התיישבתי על הכסף הקטן ( להכין שיהיה עודף למחרת) ולהתחיל להבקיע את הסלע, זאת אומרת למלא סוכר.

(  בעלי מסעדות קיבלו אז סוכר בגושים ולא בתפזורת  והיה צריך לשבת ולפרק את הגוש)

אבל הסכר היה כמו סלע. ישבתי ודפקתי. אין ברירה.

קבלתי דרישת שלום מבעלי מבחור אחד.

כל השבוע לא סידרתי את הבית. ככה זה.

 

*******************************

 

יום רביעי 26.5.1948

היום חשבתי שתשתחרר אבל לשוא. לא באת.

מכר אחד שיבח אותי ואמר שאני אישה אמיצת לב ואופי חזק. ומתפלא איך אני מחזיקה מעמד בעבודה כזו קשה. וכל כך הרבה שעות עבודה. חבל, אמר, שאת מוסרת כל כוחותייך לעבודה כזאת. יכולת למלא תפקיד הרבה יותר חשוב. נפרד והלך. ובלבי חשבתי שהוא צודק במאה אחוז.

וככה אני עומדת על המשמר ואף נקודה לא עזבתי.

 

 

יום חמישי 27.5.1948

 בשעה שלוש הופיע מכיר של בעלי ומסר שאברהם לא מרגיש טוב ולא קיבל את השחרור. שגיסו ינסה לעשות בשבילו משהו.

אמנם בעלי אף פעם לא התחשב אתי כשחיים עם אישה כמוני. פרד הייתי בשבילו ואולי פרדה. את התייסרותי בשבילו הוא לא הכיר אף פעם. חושב שהכול מגיע לו ולי כלום.

בשעה שמונה גמרתי את העבודה בשוק והלכתי למשה מכיר שלו מהמפקדה.

מסרתי לו הכל מה שחשבתי. הבטיח לי לעשות הכל למען בעלי.

דברתי גם עם שמעון, אבל אצלו סיכויים חלשים.

תמיד התייחסתי לבעלי כמו לבן אדם חלש וחסר אונים. שמעון אמר שאתה שווה מכות.

יש לו תקווה שאשיג את מבוקשי. אני עפה וממהרת לגמור.

כל השבוע לא איחרתי אף פעם ולא היה מי שיעיר אותי

 

יום שישי 28.5.1948

 

לפני סגירת הקיוסק הופיע בעלי. הייתה זאת באמת הפתעה בשבילי. הוא קבל שחרור. הלכנו הביתה. בדרך פגשנו את חברו. עכשיו יש לי עבודה בשביל שני אנשים. אבל טוב לי שאנחנו יחד.

בעלי לא הרגיש טוב. סידרתי בשבילו בקבוק חם ושכב במיטה ואני הייתי מוכרחה לחזור שוב פעם לשוק היות ושכחתי דבר מאוד חשוב.

כשחזרתי התחלתי לעבוד כמובן. משק הבית. לבשל לשטוף את הרצפות לשטוף את הכלים.

אבל הדבר שהיה לי הכי קשה זה היה עם הקרח. בשכונה שלנו כבר לא היה קרח. שליש בלוק סחבתי משכונת שפירא ובאמצע אזעקה והאווירונים על ראשינו. היום הזה עבדתי שמונה עשרה שעות.

בן אדם לא יאמין את זה בשום אופן. יחשבו שאני מגזימה אבל לדאבוני זאת עובדה קיימת.

מחמש בבוקר עד אחת עשרה בלילה.

בני אני פונה אליך אם פעם תקרא את היומן הזה שתוכל להעריך ולכבד את אמך ולכבד את שמה.

 

 

 

 

עזבת אותי כשם שכלב עוזב את כלבתו אחרי ששיחק אתה קצת.

לא סידרת את הילד

לא הכינות סוכר שלא אצטרך לסחוב.

לא סדרת את החובות.לא סדרת נפט.

לא סדרת את הבלון גז.

 הרבה חטאת נגדי.

שוויצר גדול אתה.

וכשאני הערתי לך באיזה שהוא דבר העלבת אותי וצחקת ולעגת ממני בצחוק גדול. והיית שבע רצון שהכאבת לי

אבל אני אחזקתי מעמד מהיום הראשון של חתונתנו עד היום הזה.