בדרך אל החתולים. יהושע קנז

הוצאות הספרים של ידיעות אחרונות ועם עובד יצרו סדרה חדשה של ספרים מהחשובים שפורסמו בארץ, אולי לא נשכחו אך העלו אבק במרתפים. אינני יודע אם היו עדיין על המדפים או אזלו, אך משמח מאוד לראות אותם מחדש על המדפים המרכזיים. 
מוזר קצת לראות אותם בכריכה אחרת מהמוכרת. לא הגודל המוכר של עם עובד, שם יצאו לראשונה, לא עטיפה רכה עם ציור מתאים. הפעם כריכה קשה, ניר צהבהב מיוחד כיאה לניסיון להגדיר קלאסיקה חדשה. כריכה חומה, רישום עט של פני הסופר. 
אזכיר רק שאחד הספרים שיצאו במהדורה החדשה הוא "מיכאל שלי" של עמוס עוז. נראה לי שמכולם הוא נשאר בזיכרון יותר מהאחרים. 

קנז הוא מהסופרים הנסתרים שלנו. הוא מעולם לא התראיין ולא הביע דעה על עניני ציבור. אחת לכמה שנים הוא מפרסם ספר חדש, ובעיני רבים הוא מהעומדים בשורה הראשונה של סופרינו. אינני יודע עד כמה "בדרך אל החתולים" היה רב מכר ב1991, שנת הוצאתו לאור, וגם אם כן עברו מספיק שנים ונולד דור קוראים שלא מכיר אותו. 
בעיני התחבר הספר הזה לספרו של א.ב. יהושע "מולכו" שפורסם כמה שנים לפניו ונראה לי שהיה פסגה יצירתית של יהושע. 
בדרך אל החתולים הוא אחד הספרים הפחות מהנים שאני מכיר, והיותר טובים. כמוהו כמולכו. 
איך אפשר להגיד על ספר לא נעים לקריאה שהוא טוב. איך אפשר להגיד דבר מה על החיים שהספר הזה מתאר לפרטיהם. 
כבר אחרי כמה עמודים, כשמבינים היכן מתרחש הסיפור ומי הדמויות שמו של הספר נעשה כואב. בדרך אל החתולים. 
בית חולים. מחלקה שיקומית סיעודית. כולם חסרי גפיים. גיבורת הספר, יולנדה, אישה זקנה וחולה. שחייתה לבדה ומסתדרת בקושי בבית. 
כשקראתי אותו לראשונה הרגשתי כאילו קנז התחבא בבניין בו גרתי והוא מנציח שתיים מהדיירות. את אסתר העיראקית שעברה את גיל שמונים, ואת מרגה הרומנייה שהייתה קצת צעירה יותר. שתיהן נשים די שמנות, שתיהן חיו לבד. למרגה היה את בובו, כלב קטן חום. לאסתר היו שני בנים שלא גרו איתה וביקרו אותה רק בסופי שבוע. וגם אז רק רבה איתם. 
האחת מרשעת מרוב זקנה. פרנואידית. בכל פעם שביקשה טובה טענה אחר כך שגנבו לה כסף. האחרת גם היא נצרכה לטובות מהשכנים. אני יעשה לך מתנה קטנה, היה מטבע לשון שהתגלגל תמיד קודם לבקשת עזרה. 
שתיהן דיברו עברית, אך שפתן נשמעה כאילו הן חושבות בשפה אחרת, אותה אולי הן מכירות היטב ומתרגמות את עצמן לעברית לא מדויקת. שתיהן היו מאופרות בכבדות, צבעי מלחמה בזמן. 
מרגה שברה ירך והועברה לבית אבות סיעודי. מה קרה לבובו אינני יודע. נראה כאילו קנז הכיר אותן ורקח את שתי הנשים הללו לדמות אחת. אך נראה כאלו כל אחד מאתנו פגש דוגמאות כאלה משלו. שכנות ובנות משפחה. 
והרי לכם הנושא של הספר. הנוולות של הזקנה. יולנדה מספרת לחברותיה באגף איך האחות הראשית רוזה, אותה היא מכנה בינה לבין עצמה "שטנה" ניסתה להתנקש בחייה בימים הראשונים שלה במוסד. 
קלרה אלגרה ופרידה שכנותיה לחדר חושבות שזה חלום. יולנדה נעלבת. איך לא מאמינים לה. ובייחוד אלגרה, זו שאותה היא מנצלת תמורת כמה שקלים ביום. 
אלגרה היא הלכי הביאי שלה. אלגרה שעורה מתייבש מכביסת בגדיה של יולנדה, שבטובה נותנת לה להשתמש בקרם הידיים שלה ובוחנת בכמה קרם היא משתמשת, הנצלנית. 
את רוב יחסיה בונה יולנדה על הכספים שהיא מחלקת לאנשים סביבה לפי הצורך. לאח, לספרית. היא קונה יחס. 
פתיחה כואבת המציגה מיד את הדמויות המרכזיות. זקנות סיעודיות. והן מצטיירות מיד כל אחת ואופייה. כל כך קל לזיהוי, כל כך מדויק. משרק ראתה גבר חדש במחלקה, על כסא גלגלים, רצה מהר, עד כמה שאפשר לרוץ מהר בתוך הליכון, להתאפר מחדש, להתגנדר. 
בצהריים היא מתיישבת לידו. שכנותיה האחרות לשולחן הקבוע נעלבות. 
לזר כגן, צייר, הוא מציג את עצמו. בלונדיני לשעבר רואה יולנדה. יולנדה, מורה לצרפתית. 
לזר אמנם מבוגר על כסא גלגלים אך איננו נכה ממחלה, הוא נעשה נכה בגלל תאונת דרכים. 
לא לוקח זמן רב גלות את השמיעה המיוחדת של קנז לשפת הדיבור והוא מצטט משפטים ולא מנסה להעביר אותם לעברית תקנית. שגיאות בין זכר לנקבה, יעשה במקום אעשה כמו שמדברים אלו שלמדו מלים אך לא את השפה, וזה נשמע מוכר טבעי וזורם. 
הוא לא חוסך מאתנו פרט. תחלואים, ריחות. שליטה בסוגרים. זיקנה. ובכל זאת זקנה, שמנה, בקושי זזה יולנדה מתעוררת לאיזו פריחה מאוחרת. לא שהיא נעשית נעימה יותר, אך התקווה מכניסה שביב של אור לחייה. והיא כדי למחות על כל עיוותי הגוף נסמכת עדיין על שערה. אולי הוא נשאר יפה כבעבר. אותו היא ממשיכה לטפח. עיניה הכחולות היפות טבעו מזמן במשמני פניה. ולא עוזר האיפור. 
הזקנות, כל עניינן הוא האחרות. כלומר אחרי הדאגה לעצמן. ומערכת היחסים עולה ויורדת בהתאם להתנהגות. כעת יולנדה היא הבוגדת בנשים. הניסיון שלה להתחיל עם לזר. למצוא חן. הן מתנכלות לה בדברים הקטנים של היום יום. קטנים ומכאיבים. את התכונות הרעות שלהן הן רואות רק בשנייה. 
יולנדה יכולה לחשוב שפרידה אנוכית ומפונקת. את עצמה איננה רואה. וכגן, גם הוא מפונק אנוכי מסכמת לעצמה יולנדה כשהיא לא לידו. כשהיא מסתכלת מקרוב על הגן ששם ניסתה שטנה להתנקש בחייה היא מבינה שאף פעם לא הייתה בו. שאולי זה באמת היה חלום. ואולי צדקו הנשים האחרות אתן רבה. 
כשהיא מכינה את עצמה לציור על ידי כגן היא מתאפרת בהגזמה גדולה יותר מתמיד. כמו זונה זקנה בשאנסה האחרונה היא אומרת לעצמה, אך כשהיא רואה מה הוא צייר היא נדהמת. כל כך זקנה כל כך מכוערת. מכשפה. 
זה לא פוטוגרפיה הוא אומר לה. זה אמנות. לא אובייקטיב, כמו אני רואה אותך. משפט שאיננו מתקן מאומה. להפך. 
כגן האלכוהוליסט מסבך אותה בענייני השתייה שלו. משקר שהיא זו שמביאה לו בקבוק כשנתפס. הוא מסכסך עליה את עולמה. 
כשהוא מבקש לציירה שוב היא אומרת לו מה שאתה רואה זה לא אני באמת. הכול להיפך. בזמן האחרון אני רואה בראי את האישה עם הקמטים כמו בציור. אתה מכיר אותה. אני לא. זה לא אני. 
מה שקנז מצליח לעשות בצורה מרשימה אם גם די סמויה, היא יצירת דמות שמעבר לאופי הפרטי שלה נושאת בתוכה גם סימנים של אופי קהילתי. כזה שהיה לדורות עלייה ראשונים ונעלמו עם השנים בדורות הבאים. כך שמבלי להיחשב לגזעני אומר שיכולתי לזהות ביולנדה סימנים של התנהגות אנשי העלייה הרומנית של שנות החמישים.
 גם בתוך מערכת היחסים המסוכסכת שלה עם כגן היא ערה לגופם ולפיזיות של האחים במחלקה. גם כשהיא לא מאמינה להם וחושבת שהם עלוקות נצלניות, חום גופם מדבר אליה במעומעם. 
עכשיו שכגן מסתכל בה, היא מסתכלת בעצמה מחדש. לבדוק מה הוא רואה, והיא פוגשת אישה לא מוכרת. מתי קרתה המפולת הזו בפנים. איך לא שמה לב קודם. 
אני עוד לא גמרתי את החיים שלי, זועקים החולים, כל אחד בתורו. אבל המוות לא נראה כמקשיב ובא לביקור במחלקה. ומסביב עטים עליה אוכלי הפגרים המבקשים ירושה. 
כגן קרא לבית החולים אינפרנו. גיהינום. עכשיו היא חזרה הביתה והוא לאשתו. בטלפון הוא אומר לה שעכשיו הוא יודע שאחרי כל גיהינום יש גיהינום אחר. נורא יותר. 
היא שחזרה לבית בו היא סגורה דווקא השלימה עם החיים המצומצמים המצפים לה. 
כבר כתבתי שזה איננו ספר קל לקריאה. קנז כותב לאט, כנראה, איננו ממהר לפרסם ובזמן האחרון הוא בעיקר מתרגם מצרפתית. ככל שקוראים יותר אפשר רק להצטער. 
כמו פסל הוא מפסל את המחלקה, את האווירה. את האלימות הפנימית של הנשים. כל אחד מהחולים הוא דמות, גם כשתפקידו קטן. את הספר גומרים אולי בלב כבד, אך בהערכה גדולה לכתיבה.