איתי רון מתרגם מקטלאנית
|
SOVINT DIEM
Sovint diem Però hi ha ulls que no coneixem
que escruten l’horitzó, llavis que xiuxiuegen. Orelles que perceben,
que amatents escolten allà al fons de la nit. Aquesta és la força que busquem,
l’amor que aprenem a sostenir contra el caire del temps. (De Dins l’esfera del temps, 1998)
|
|
המילים
הַמִּלִּים
נִכְרָכוֹת עַל
יָדַי. אֲנִי מִתְקַשָּׁה
לְהִנָּתֵק מֵהֶן.
הֵן מִתְרַכְּכוֹת
בֵּין הָאֶצְבָּעוֹת,
וְהוֹפְכוֹת עֲנֻגּוֹת.
אֲנִי שׁוֹמֶרֶת אֶת חֲמִימוּתָן
שֶׁל יָדַיִם רַבּוֹת,
גּוּפִים; רַעַד
שְׂפָתַיִם פְּשׂוּקוֹת קִמְעָה
וּמַגַּע הָעוֹר,
סָמִיךְ מִתְּשׁוּקָה,
רַכּוּת
עַפְעַפַּיִם חֲתוּמִים,
רוֹטְטִים
מֵעַל עֵינַיִם שֶׁאֲנִי מְנַחֶשֶׁת
בּוֹרְקוֹת שְׁבִיבֵי נָהֲרָה.
אֲנִי אִתְּכֶן
דֶּרֶךְ עוֹר
הַגּוּף הַזֶּה שֶׁאֲנִי אוֹהֶבֶת.
(מתוך: מילים שלא נאמרו, 1981)
|
LES PARAULES
Les paraules
se m’entortolliguen a les mans. Em costa de desprendre-me’n. Se m’amoroseixen entre els dits, i es tornen dolces. Hi servo la tebior de moltes mans, de cossos; la tremolor de llavis entreoberts i el tacte de la pell, espessa de desig, suavitat de parpelles closes, trèmules damunt d’ulls que endevino plens de guspires. Sóc amb vosaltres
a través de la pell d’aquest cos que estimo. (De Paraules no dites, 1981)
|
|
|
|
|
אני מאבדת את עצמי לאט
אֲנִי מְאַבֶּדֶת אֶת עַצְמִי
לְאַט.
כְּבָר לֹא מַכִּירָה אֶת עַצְמִי
אֶת הַיָּדַיִם, אֶת הָרַגְלַיִם.
אֲנִי גָּרָה בְּבַיִת
כֹּה הַרְבֵּה שָׁנִים
כְּאִלּוּ, בְּלִי לִרְצוֹת,
הוּא נִפְרַד מִמֶּנִּי.
וַאֲנִי כְּרוּחַ רְפָאִים,
הַבָּאָה מִמֶּרְחַקִּים,
נָעָה בּוֹ
בְּשַׁלְוָה.
מֻקֶּפֶת צְמָחִים
וּפְרָחִים. וְרָדִים אֲדֻמִּים
כְּדָם וַעֲלֵיהֶן הַמּוֹרִיקִים
הַזּוֹהֲרִים שֶׁל הַקַּמֶלְיוֹת.
וְהַזִּכָּרוֹן הַחַי כָּל-כָּךְ
שֶׁל שְׂפָתֶיךָ
עַל-גַּבֵּי הָעוֹר.
וַאֲנִי שׁוֹאֶלֶת אֶת עַצְמִי
אִם הַבַּיִת הַזֶּה
בּוֹ אֲנִי נִמְצֵאת וְהָעֵינַיִם
הַלָּלוּ בָּהֶן אֲנִי מַבִּיטָה בַּכֹּל,
שֶׁלִּי הֵן.
(זיכרון ממך וממני, 2006)
|
M'HE ANAT PERDENT A POC A POC
M’he anat perdent
a poc a poc. Ja no em conec les mans, els peus. Visc en una casa
de tants anys com si, sense voler, s’hagués desprès de mi. I jo fos un fantasma,
arribat de lluny, que s’hi mogués amb placidesa. Em rodegen plantes
i flors; roses vermelles com sang i les fulles verdes i lluents de les camèlies. I el record vivíssim
dels teus llavis damunt la pell. I em pregunto si aquesta casa
on em trobo i aquests ulls amb què m’ho miro tot, són meus. (De Memòria de tu i de mi, ,2006)
|
מוֹנסֵרָאט אַבֶּיוֹ נולדה בטראגונה שבקטלוניה בפברואר 1918. אביה שהיה מהנדס ימי נאלץ לעבור מנמל אחד לאחר כל כמה שנים, כך שמונסראט בילתה את ילדותה ונעוריה במקומות שונים (קאדיס, לונדון קרטאחנה ואחרים). בשנת 1935 החלה ללמוד לשון וספרות קטלאנית באוניברסיטת ברצלונה, שם השתייכה לחוג תלמידים שהתקבצו סביב המשורר קַרלָס רִיבָּה. בשנת 1936 שימשה כמורה לאנגלית בוולנסיה והנדודים בחייה התעצמו עוד יותר. עם תום מלחמת האזרחים נאלצה לגלות לצרפת ואחר-כך לאנגליה שם עבדה עם קבוצות סטודנטים בסיוע לפליטים מכל רחבי אירופה. מלחמת העולם השנייה תפסה אותה באנגליה ובשנת 1940 היא עוקרת לצ'ילה, לשם הוזמן אביה להקים מבדוק צף בנמל. אותה תקופה עבדה כמזכירת הנהלה בחברה גדולה, בה הכירה את מי שעתיד להיות בעלה, ז'ואן בופיל. השניים התחתנו בשנת 1943 ושם נולדו שלושת ילדיהם.
היא שבה לברצלונה בשנת 1960. מלבד כתיבה גם תרגמה באותן שנים מיצירותיהם של סופרים בריטיים ואמריקנים כגון: אגתה כריסטי, איריס מרדוך, א.מ. פוסטר ובעיקר סילביה פלאת, ממנה הושפעה רבות. אותו זמן החלה גם מפרסמת את שיריה. כמו כן, תרגמה לאנגלית יצירות של סופרים קטלאניים מכוננים כגון: סלבדור אספריו, מרסה רודורדה ועוד.
מיצירותיה:
· חיי יומיום (Vida diària) 1963
· מילים שלא נאמרו (Paraules no dites), 1981.
· חיטת הזמנים (El blat del temps), 1986.
· אש בידיים (Foc a les mans), 1990.
· שורש המים (L'arrel de l'aigua), 1995.
· אלה מסכות שאני מודדת… (Són màscares que m’emprovo…), 1995.
· בתוך גלגל העתים (Dins l'esfera del temps), 1998.
· בלב המילים – כל השירים 1963-2002 (Al cor de les paraules. Obra poètica 1963-2002), 2002.
· זיכרון ממך וממני (Memòria de tu i de mi), 2006.
· קור הדממה הפנימי (El fred íntim de silenci), 2008.
כמה יפים שיריה! ותרגומיך, איתי.
גם עניין אותי לקרוא בסוף על הסופרים שתרגמה. מקבץ מסקרן. אני נזכרת באייריס מרדוק שאהבתי ומזמן לא קראתי.
כל כך יפה ומרגיש ומדמיע. קראתי גם באמצע הלילה ושיריה ליוו את שנתי. אשמח לעוד תרגומים של שיריך.
ובכלל האם הקטלנים כולם כאלה? מופלאים?
איתי, תודה על השיתוף הנדיב הזה ביצירות קטלוניה. כ"כ נעים להכיר אחים מעבר לים. תביא עוד.
אהבתי את השורות:
"וַאֲנִי שׁוֹאֶלֶת אֶת עַצְמִי
אִם הַבַּיִת הַזֶּה
בּוֹ אֲנִי נִמְצֵאת וְהָעֵינַיִם
הַלָּלוּ בָּהֶן אֲנִי מַבִּיטָה בַּכֹּל,
שֶׁלִּי הֵן".
זה הזכיר לי במשהו את שורות התמהון של נתן זך. ושאלה תרגומית: האם "שלי הן" (ביחס לעיניים בלבד) או "שלי הם" (ביחס לבית ולעיניים גם יחד)?