גַּעְגּוּעַ
הִנֵּה שָׁב הָאַנְקוֹר
לְנַקֵּר בִּפְתוֹתֵי הַלֶּחֶם
הַנּוֹפְלִים בַּגִּנָּה,
הַנַּחְלִיאֵלִי הַחִנָּנִי
שֶׁכֹּה הִצְחִיק אוֹתָךְ
כְּשֶׁהָיָה מְהַדֵּס בְּנִתּוּרָיו
וְהַקִּיכְלִי הַיָּהִיר הַהוּא
שֶׁלִּקֵּט זְרָדִים
כְּדֵי לְהַשְׁלִים אֶת בְּנִיַּת קִנּוֹ.
וְאַתְּ לֹא הָיִית כָּאן
פּוֹקַחַת אֶת עֵינַיִךְ, מַפְנָה
רֹאשֵׁךְ לְעֵבֶר הַגִּנָּה
כְּדֵי לַחְלֹק לָהֶם חִיּוּךְ,
צִפּוֹר שְׁבוּיָה בִּכְלוּב
בְּגוּף שָׁבִיר מִדַּי
כְּבָר מִתְרוֹמֶמֶת לָעוּף
כְּמוֹהֶן בִּשְׁעַת בֶּהָלָה
בִּרְאוֹתָן שֶׁאָנוּ מַבִּיטִים בָּהֶן,
עִמָּן כְּשֶׁהִבַּטְנוּ בָּהֶן.
הִנֵּה שָׁב הָאַנְקוֹר,
הַנַּחְלִיאֵלִי הַחִנָּנִי
וְהַקִּיכְלִי הַיָּהִיר,
וְאַתְּ לֹא הָיִית כָּאן
לִהְיוֹת עִמָּם.
הַנֶּחָמָה הַיְּחִידָה,
שֶׁהַיָּמִים חוֹלְפִים
וְהַגַּעְגּוּעִים
אֵינָם דּוֹעֲכִים
אֵינָם דּוֹעֲכִים
אֵינָם דּוֹעֲכִים
|
ENYOR
Ha tornat el pardal
a picossar les molles
que cauen al jardí,
la gràcil cuereta
que tant et divertia
quan saltironejava
i aquella merla altiva
que recollia branques
per acabar el seu niu.
I tu no eres aquí
obrint els ulls, girant
el cap cap al jardí
per fer-los un somriure,
ocell engabiat
en un cos massa fràgil
a punt d’aixecar el vol
com ells quan s’espantaven
en veure que els miràvem,
amb ells quan els miràvem.
Ha tornat el pardal,
la gràcil cuereta
i aquella merla altiva,
i tu no eres aquí
per fer-los companyia.
L’únic consol,
que els dies passen
i l’enyorança
no s’apaivaga
no s’apaivaga
no s’apaivaga
|
לְהָקִיץ
אֶת יוֹדַעַת כַּמָּה שָׁנִים מֵחַיַּי
הָיִיתִי נוֹתֵן
כְּדֵי לַחְזֹר לְחַבֵּק אוֹתָךְ וְלָחוּשׁ
בַּחִבּוּק שֶׁלֹּא נָתַתְּ לִי
בְּשַׁחַר יוֹמֵךְ הָאַחֲרוֹן
אָז כְּשֶׁחִבַּקְתִּי אוֹתָךְ
בַּתִּקְוָה הַנּוֹאֶשֶׁת
לְהַחְזִיר לָךְ
בַּנְּשִׁיקוֹת אֶת הַמַּבָּט
בַּיָּדַיִם אֶת הַחִיּוּךְ הַהוּא
בַּדְּמָעוֹת אֶת הַדְּמָעוֹת
בַּהַנְשָׁמָה מִפֶּה לְפֶה?
אַתְּ יוֹדַעַת כַּמָּה שָׁנִים מֵחַיַּי
הָיִיתִי נוֹתֵן
כְּדֵי שֶׁתָּשׁוּבִי לִהְיוֹת בֵּין הַחַיִּים?
אַתְּ יְשֵׁנָה עַכְשָׁו הַרְחֵק מִכָּאן
אַתְּ יְשֵׁנָה עִמִּי.
|
DESPERTAR
Saps quants anys d’aquesta vida
no donaria
per tornar-te l’abraçada
que no em vas fer
l’albada de l’últim dia
quan t’abracava
amb la inútil esperança
de retornar-te
amb els besos la mirada
amb les mans aquell somriure
amb les llàgrimes les llàgrimes
amb el meu alè l’alè?
Saps quants anys d’aquesta vida
no donaria
per tenir-te viva encara?
Ara dorms molt lluny d’aquí
i dorms amb mi.
|
יפים השירים. תודה על התרגום
איזה יופי — עכשו יהיו לנו שירים בקטלנית!
עצוב ונפלא, בעיקר האנקור, תרגום קולח, שלך?
תודה, חני.
כן, תרגום שלי. שמח שאהבת ומבטיח שיהיו עוד.
maxim——-toda
איזה שם מתנגן ויפה: אוריול איסקיירדו. והקטלאנית! שירים יפים ועדינים. תוכל לספר משהו על המשורר? ואתה מתרגם ישירות מקטלאנית (או מספרדית)?
ברוך בואך, איתי.
הי תלמה,
ותודה על המחמאות… לא, מה פתאום מספרדית, ישירות מקטלאנית, כמובן. ולבקשתך הנה מעט על המחבר:
אוריול איסקיירדו נולד בברצלונה בשנת 1963, בעל תואר שני בפילוסופיה מאוניברסיטת ברצלונה (UB).
הוא דמות בולטת בעולם התרבות הקטלאני. עוסק משנות ה-80 בכתיבת ביקורות ספרות, בהוראה אקדמית ובהוצאה לאור. כיום עומד בראש המוסד למדעי הרוח הקטלאניים (Institució de les Lletres Catalanes) תורם בקביעות למוספי התרבות והספרות בעיתונים כגון: L’Avanguardia ו- Avui.
2 הדוגמאות המובאות כאן לקוחות מתוך ספר שיריו הראשון (עד כה): "רגעי אושר" (Moments Feliços).
איתי, תודה על התרגומים ומקווה שיהיו עוד.
קוסטה בראבה, קדקס איזה אזור מדהים..
תודה תמי,
בטח שיהיו עוד, ויפים, יפים.