בננות - בלוגים / איתי רון / כרמה ריירה (Carme Riera) / את הים כעירבון (Te deix, amor, la mar com a penyora)
איתי רון
  • איתי רון

    מתרגם מקטלאנית יליד קיבוץ, 1961. בילדותי כתבתי שירים עניין שהלך וצבר חשיבות רבה אף יותר בגיל הנעורים והבחרות. מאוחר יותר זנחתי פרקטיקה זו. שליטה בסיסית בספרדית רכשתי עוד בתיכון. למדתי בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל-אביב, דרכי במגמת משחק הסתיימה כעבור סמסטר אחד, והמשכתי את לימודי בחוג במסלול התיאורטי. לאחר מכן עסקתי גם בעיתונאות, בכתיבת ביקורות ספרות ובעבודת רדיו "בקול ישראל".  בשנת 1993 סיימתי לימודי מידע באוניברסיטת בר-אילן. עבדתי כספרן במקומות שונים לרבות ארכיון מכון ז'בוטינסקי, הספרייה המרכזית לביטוח ועוד. מתגורר בברצלונה משנת 1999. הספרדית שבפי לוטשה והושבחה מאוד וכעבור שנה התחלתי ללמוד קטלאנית, שפה אותה אני דובר כיום ברהיטות. עוסק בתרגום סיפורת ושירה בעיקר מקטלאנית לעברית (אבל גם מספרדית) וכן בהדרכת תיירים בעברית. נשוי + חתול.  בין הספרים שתרגמתי ניתן למנות את: מאנגלית: פישר, דיוויד, "שיחות  עם החתול שלי". פואטיקה / טובי סופר מוציא לאור, 1998. גרימזלי, ג'ים, "נער חלום". 'שופרא לספרות יפה, 1999. מספרדית: פס, סנל, "תותים ושוקולד". כרמל, 2004. מיאס,חואן חוסה, "אל תציץ מתחת למיטה". כרמל, 2007. לפורט, כרמן, "NADA". רימונים, 2007. מייאס, חואן חוסה, "זו הייתה הבדידות". רימונים, 2007. קראנסה, אנדראו  ומרטין, אסטבן, "מפתח גאודי". פן וידיעות אחרונות, 2008.  מקטלאנית: רוג', מונסראט, "שירת הנעורים". רימונים בשיתוף עם לדורי, 2004. סנצ'ס פיניול, אלברט, "העור הקר". רימונים בשיתוף עם לדורי, 2005. ריירה, כרמה, "בתוככי הכחול האחרון". במבוק, 2007. אלסמורה, סבסטיא, "העור והנסיכה". מחפש מו"ל. פתוח להצעות. בַּאוּלֵנָאס, לואיס-אנטון, "בעבור שק עצמות". מחפש מו"ל. פתוח להצעות. רודורדה, מרסה, "ראי שבור". כרמל, 2010 כתיבה מקורית: רון, איתי, "בוחן את ארג המכנס", שירים. שופרא לספרות יפה, 1999. (זוכה מלגת סיוע של קרן עמו"ס שליד בית הנשיא).

כרמה ריירה (Carme Riera) / את הים כעירבון (Te deix, amor, la mar com a penyora)

לפני ימים אחדים התבשרתי על צאתו לאור של גליון חדש (24) של כתב העת "שבו" מבית אבן-חושן, ובו סיפור שתרגמתי מקטלאנית לעברית. הסיפור פרי עטה של כרמה ריירה פותח את קובץ סיפוריה הראשון של המחברת שראה אור בשנת 1975 וכבר זמן ניכר שהוא מהווה חלק מיצירות החובה בלימודי הספרות בבתי-הספר התיכוניים בקטלוניה.הסיפור מובא כאן להנאת קוראי העברית בתוספת דיון קצר בשוליו:

Fa uns dies em van avisar que s’havia editat un nou número (24) de la revista Shvó, de la editorial Even-Hoxen, amb un conte curt que havia traduït jo del català a l’hebreu. Es tracta de “Te deix amor la mar com a penyora” de Carme Riera presentat aquí per al gaudi dels lectors en llengua hebrea, amb un curt text explicatiu al final.

 
כַּרְמָה רִיֶירָה / את הים כעירבון
 
מכאן, מן החלון שלי, אינני יכולה לראות את הים. רק כמה עננים קלושי צבע, נפרמים, ואת חוד הצריח של כנסיית הטִיבִּידָאבּוֹ. שום דבר מיוחד. בתי דירות, גבוהים וכעורי מראה, שפרחים כמושים במרפסותיהם ומפרשים צהובים נצלים בשמש.
אני לא יכולה לראות את הים כי הוא נותר, הרחק מכאן, בצידה האחר של העיר. גלי, מרובב כתמי שמן, מדיף צחנה, מערסל, כמינקת, ספינות מטען, יאכטות וספינות שעשועים העוגנות באחת מפינות המזח. הים הזה לא דומה כלל לים שלנו. זהו פס מתכת אטום שהצבעים לא משתקפים בו. נקרש בעיגולים, מאובן. אבל אני מתגעגעת אליו. אני מתגעגעת רק מפני שלמראהו אני נזכרת בך, שנשאַרת מעברו האחר של הים, ומיָם עד ים, מחוף לחוף, המרחק קצר יותר מאשר מעיר לעיר.
אני מתגעגעת לים, נכספת למרחב הענק הכחול שנדמה כחודר לתא מבעד לאשנב המעוגל בצהרי האביב, בדרך לאי. סליחה. אני זוכרת. ומה איתך? הלוואי שכן. הלוואי שהִנה עוד מעט יוצפו העיניים בכחול המכשף של הים הזה שלנו ונֹאבד בין משבי זכרונות רחוקים ועבשים במקצת. כמה שנים חלפו מאותה נסיעה? אני לא רוצָה אפילו לספור אותן, כי גם לוּ יכולתי לנקוב במספר השעות המדויק, בדקות ובשניות, כמו היתה זו בעיה במתמטיקה בסיסית. אין פלא, אפוא, שבניתי לעצמי לוח שנה פרטי בו החלו השנים, החודשים, הימים, באותו רגע עצמו, בנקודה המדויקת שבה היה הכחול מושלם, גוף המשי שלך, חמים, מתוק, רך באור השותת…
היינו יותר צעירים, פחות מודעים, מלאי תמימות מעוּותת, כמעט זדונית, של מלאך מתמרד. צר לי שעלי להשתמש במילים כאלה, כי אולי יהיה מי שיפרש זאת כאילו אני חשה חרטה, כאילו המצפון מציק לי. הייתי בת חמש-עשרה – שיר של הצמד דינמיקו, ההרכב שבאופנה, דיבר על ילָדוֹת ענוגות כפרחים ושרת לי אותו, כדי להכאיב לי. הייתי בת חמש-עשרה והם היו, במידה מסוימת, הסיבה לפרידה שלנו. מצד שני, מחמיאה לי המחשבה שמצאתי אותך ברגע המכריע ביותר של נעורי, כאשר החילותי הופכת לאישה והִשפעת עלי בעוצמה. עיצבת אותי להיות מי שאני כיום. בשנה ההיא, בחמישית, החלפתי את הגרביים הצבעוניים בגרבי ניילון, נעלתי לראשונה נעלי עקב ושמלת ערב. אדומה, מקטיפה, בעלת מחשוף קל. לבשתי אותה בימי שלישי כדי ללכת לקונצרט ב"תיאטרון חדש". היו לנו כרטיסים בחינם שמועצת "ידידי האמנויות" שלחה לבית הספר. לא מצא חן בעיניך איך הרסה התזמורת הקרתנית הזו את המוסיקה, שלמרות התוצאה הסדוקה והחורקת של הופעתה, השתדלה מאוד להפיק דבר-מה ראוי עם הכינורות, החצוצרות, התופים… אבל באת וישבת במושב קרוב לתא שלנו, עצמת את עיניך כשכּוּבּוּ האורות, ורק הבמה מוארת. לאט-לאט הבחנתי בעפעוף, פקחת קלות את העפעפיים והבטת בי מזווית העין. יום אחד אמרת לי – בדיוק יצאנו מקונצרט בו שמענו באך – שחיפשתי אותך במבט. שאלת אותי מה רציתי לבקש במבט הזה, כמו חיפשתי את נשמתך. השבתי לך – נדהֶמת מכנותי שלי – שאני תמיד מסתכלת ככה כשמישהו מושך אותי. ואז הִנחת, לראשונה, את ידיך על שׂערי. אני רעדתי מכף רגל עד ראש ונתקפתי
בושה. כל כך אהבתי את ידיך! הן כה יפות עדיין! – אצבעות ארוכות, עור לבן, ציפורניים מטופחות –. חשתי מאושרת כשנטלת את ידי בידיך וטיילנו, כזוג מאוהב, ברחבי העיר. הראית לי פינות רבות, שמזמן, מימי נעוריך, נולדה בך החיבה להלך בהן בשעת השקיעה, שעה ארוכה, במקומות מבודדים, מגלה אותם. עיני שהיו שלך, כי ראיתי את העולם כפי שהצטייר בעיניך, לוכדות גוונים, צבעים, צורות, פרטים שנדמו לך מפתיעים וחדשים. כה נעם לי לעורר בך עניין, שהתאמצתי לנחש ולתרגם את תגובותיך, מעבירה אותן דרכי כמעט בבלי דעת. ואפילו היום, ממרחק שמונה שנים, אני להוטה להלך, כבעיניים עצומות, בשכונת החוף כַּרמה, ברובע אל-פוּצֵ'ט, הגבעה, המלא מדרונות, מדרגות, בִּרְזֵי שאיבה קטנים וריח דגים, שהזכיר לך מקום בנפולי, בגדה השמאלית של המזח. הילדים הסתובבו עירומים, שיחקו עם כלבים וחתולים, והנשים, מתקוטטות, מלוכלכות, מפטפטות בצווחות על המרפסות מעל דלתות הכניסה לבתים. או אולי לפסוע בעקבות צעדך החרישי, רק ללא המגע שלך, ברחובות העתיקים המרוצפים, שחזיתות בתיהם אציליות, לעבר הקתדרלה – אני חוצה את "שער הים", צחנת קטורת…
לפעמים, בשעות בין ערביים, יצאנו מחוץ לעיר. המים פיכפכו בשלחים ועצי השקד החלו פורשים שמי שלג בין ענפיהם. יחד איתך הכרתי שני כפרים נטושים – פוֹסְקְיוּק, בו חילחל הפחד, ובִּינִיפָּארַיִיש, שנסחף בסערה, שמצאנו לאחר כברת דרך ארוכה במעלה ההר, בינות חורשות אלון ואורן וסבך אלה ורוזמרין… בזמן הטיול לא דיברנו. זרועך חבקה את מותני. מפעם לפעם, ראשי נשען על כתפך ונשקת לי כמו שאף אחד לא עשה זאת מעולם.
החילותי מגלה את העולם באותו אופן בו האהבה גילתה אותי כדי לעשותי שלה. זה לא היה בספרים, אף לא בסרטים שמהם למדתי לחיות את מהלכו של הסיפור שלנו. למדתי לחיות, למדתי למות לאט-לאט – אבל את זה לא ידעתי אז –, חבוקה בזרועותיך, סירבתי להניח לזמן לחלוף. רציתי להישאר לצידך לעולמי עד, לחוש את מגע שפתיך, את עורך. והעולם מבּין זרועותיך היה יפה ועצוב כמונו, היה לו צבע לא מוגדר, בין כחול ללילך, לעיתים בוהק, תחת האיפור של אורות הניאון.
הערפל גוסס, סמיך, איטי, ברחובות, נפוג בצינורות הביוב, מתנדף בין המכוניות החונות. עצב השעות הללו, קפוא בפעימות הדופק, נקרש בדמעות הקפואות, משיב אותי אליך, מקמצת בעיקר בבהירות ההיא הארוגה מנשיקות אהבתנו. דברים רבים כל כך אהבנו אז!
העפר הלח לאחר הגשם, שפע פרחי הפרג בין החיטה, בתי הקפה מופזי שמש, הילדים, הסנוניות, החופים הנטושים, הלילות של פגישותינו המדומות, והאהבה מעל לַכֹּל, האהבה שאז, מעולם לא דיברנו בה.
יחסינו נמשכו שמונה חודשים ושישה ימים בדיוק. הם נותקו בגלל השערוריה הציבורית ובשל חששך להתמודד עם מצב של אחריות כפולה. כוחך לא עמד לך, אולי לא היה לך די אמון בי; כל העת הוטרדת מן הרעיון שיום יבוא ואטיח בפניך את האהבה הזאת שכינינו ידידות. איימו עליך בשם המוסר ובשם המידות הטובות, דיברו איתך על התנהגות קלוקלת, על השחתת מידות של קטינים, קיבלת מכתבים בעילום שם, מלאֵי גידופים חולניים… אני נאלצתי לסבול צחקוקים והערות בחצי קול. יותר מפעם אחת החליפו חברותי את נושא השיחה כשהתקרבתי, אבל איש, להוציא את אבי, לא העז לומר לי את הדברים בפּנים, להתמודד עם המציאות. עדיין חרוט בזכרוני הפרכוס בפניו המתעוותים, נימת קולו העכורה, אבל מילותיו נשכחו
ממני, אני אוצרת בזכרוני רק שני משפטים אשר – כמו הישנותו העיקשת של תשדיר פרסומת הנתקע לך בראש ושב ומנקר במוח בלי לרצות – ליוו אותי כל העת: "זוהי דרך קלקול המידות. אני אשלח אותך לברצלונה, אם הדבר יימשך עוד יום אחד נוסף." כעת אני יכולה לספר לך זאת. אז, הייתי עלולה להכאיב לך מאוד ואני רציתי להימנע, בכל דרך, מלהסב לך סבל. שיקרתי לך. לי אף אחד לא אמר דבר. כולם המשיכו להתנהג כמו תמיד. אבי שלח אותי לבלות את הקיץ מחוץ למָיורקה כפרס, כביכול, על הציונים הטובים שהוצאתי בבחינות יוני.
היו אלה ימים של כאב מר, פצועים מצליפות זעם נטולות היגיון, דביקות מֵרִיר חלזונות. חשתי מרוּקנת, נידחת, כמעט שלא הכרתי את עצמי. החילותי שונאת את הסובבים אותי, את העיר, ואת הקיץ ההוא הרך כל כך שהחל. וכל האהבה, היכולת הכבירה ההיא לאהוב, ניזונה אך ורק ממך, ומבלי לאבד טיפה, שבה אליך. בערב האחרון, היינו בשדרת החוף, המכונית שלך חנתה מול הנמל. אני פרצתי בבכי – היו כל כך הרבה סיבות! – מבקשת מפלט בזרועותיך, שדחו אותי. מחול אלפי האורות הקטנים שהשתקף במי המפרץ דיגדג את עיני. בין הדמעות ראיתי פירורי סירות ופיסות ים. עצביך מרוטים. המתח ההוא שהתיש אותך העלה על פניך חיוך טראגי. לא רצית להביט בי. לבסוף הפנית אלי את פניך ובמחוות נכאים העברת יד על שערי כמו בפעם הראשונה. עצמתי את עיני ואמרתי לך שאני אוהבת אותך. היסית אותי. המילים בקעו מפיך כמו מאוטומט:
"זה לא יכול להימשך. עלינו לשים קץ לקשר בינינו, הוא פשוט לא מוביל לשום מקום."
לפתע, משב ריח ים גורם לי לצעוד בינות הגלים. המים מכים בזגוגית האשנב המעוגל, משקפים את שלוות השמים. צבע כחול עז פוצע את מבטי ואינני יודעת אל-נכון אם זהו צבע הים או צבע עיניך. היינו על דרגש המיטה הצרה. בתא המיועד לשמונה, נותרנו רק אנחנו. התנוצצות גלים, כנפי שחפים, קילוחי דולפינים, חדרו מבעד לזגוגית המעוגלת של ירח מלא, ירח צהריים, שהיה האשנב המעוגל שלנו. לאט, התחלת להתפשט, החילות להסיר את הבגדים מבלי להביט בי, במחווה שביקשה להיות טבעית ושעתה אני מזהה כספוגה בכנות חולנית. כיסית את גופך בסדין: אולי פחדת מן הפחד שלי בראותי את גופך העירום, אולי ראית אותי בורחת במהירות, מבוהלת נוכח המחזה, שנגלה לעיני לראשונה. אני מבטיחה לך שלא נחרדתי. פעימות הדופק שלי הלמו באון, ובתוכי פנימה נגללו אט-אט צעיפי חלום הנעורים היפה ביותר. גופך, תמיד נדמָה בעינַי מקסים. ברגעים הללו חשתי סקרנות, חשק להשׂביע את העיניים, מביטה בו ככל שארצה. לכן חשפתי אותו. והוא נגלה לעינַי בוהק כפסל, מושלם. חשתי עצמי כבוראת, כי היו אלה עיני שלי שראו אותו כך. המחול הממורט של אצבעותי כבפולחן על עורך, שבו לשרטט את שפתיך ובזו אחר זו את צורות גופך. אז ביקשת ממני, במגע יותר מאשר בקול, רשות להפשיט אותי. רצית לעשות זאת בעצמך, התעקשת, להתענג אחד-אחד על הרגעים המפרידים אותנו מן הרגע ההוא שבו, סוף-סוף, ראית אותי עירומה, מאריכה את הכוונה להנציח אותן, את הדקות הללו, על אף הדחיפוּת של תאוותך. כל שנייה שחלפה – בשעון הוורידים שלנו היתה מלאות הצהריים –, רועד גופי הנלטף במגע ידיך, מקרב אותנו בצווחות רמות לאיזה מקום עלום בל יתואר. מקום שהוא מחוץ לזמן, מחוץ לחלל – צהריים, ספינה, בנויה על פי מידתנו, שאליה ניפול ואין גואל. אין פודה ואין מציל, שכן זו היא הצורה היחידה בה
נינצל, כי שם למטה, בממלכת הבּל יתואר, ממתין לנו היופי המערבב בין דמותי שלי לשלך כשאני מביטה בעצמי בראי בשׂרך. ובמחסה הבטוח, בסדק הכמוס ביותר בגופך, שם החלה ההרפתקה – לא של החושים, כי אם של הרוח. מוטב שתביא אותי להכיר את הפעימה האחרונה בהווייתך, מתמסרת, כבר, לעד ולעולם, למסתרי האהבה והמוות… הלכתי וחזרתי מן התא הקטן למכוניתך.
 
מן העָבָר העכשווי להווה הכּלֶה כהרף עין. הרכּוּת שלך היתה מסוקסת אז, כשהחלטת שבקיץ ההוא אסור לנו לשוב ולהתראות, כי לא רצית שאיש יאשים אותך בהכתמת חיי לעד. התנעת את הרכב. ביקשתי ממך שלא ניסע, נאלצתי להבטיח לך, בכל כוחותי, לא לשכוח אותך לעולם. לקלסתרך העצוב היתה הבעה מרוחקת כשאסרת עלי לכתוב לך וביקשת ממני בדיוק את ההפך ממה שהצעתי לך: את השִכחה.
ביליתי את הקיץ בבית הדודים באחד מן החופים האופנתיים. פעילות המנוחה – רחצה בים, שיזוף על החוף, לטעום משהו, לאכול צהריים, לטייל קצת, ללכת לקולנוע או לרקוד – החלה נוסכת בי שיעמום. התנהגותי היתה מוזרה למדי: הלהיב אותי כל מה שטרם החל.
לא שכחתי אותך. בכל ערב כתבתי לך ושמרתי את המכתבים בקפידה במגירה נעולה על מנעול ומפתח, מדמיינת שיום יבוא והם ייקראו על-ידך אחד-אחד. היו אלה שני קבים אושר, אני יודעת, לחשוב שמכתבַי יהוו מצבור דחוס למדי ויוכלו לפרנס שעות קריאה רבות, שעות שבהן נשוב, ללא רחם, אל היחדיו שלנו. קינאתי בכל מה שעשית ואני לא ידעתי. בשיטוטיך הלוך ושוב בסיוטאט, באנשים שהקיפוך, בעבודתך. בקיץ ההוא תיכננת לסיים את עבודת הדוקטורט, שהחלת בה מזה זמן, והיא כמעט מוכנה. ביקשת ממני לסייע לך בעריכת המפתחות, בצירוף ובסידור ערימות הכרטיסים, פרי חמש שנות עבודה, דבר שיאפשר לי לבלות במחיצתך כל היום… איפה היית עם כל גל הניירת? אי הידיעה הזאת, חוסר הוודאות, מילאו אותי עצב. לוּ לפחות הייתי מקבלת חדשות כלשהן ממך! לא רצית את הכתובת שלי. השמדת את הנייר שעליו רשמתי לך אותה, ואטמת את אוזניך כשחזרתי עליה בדרכנו הביתה.
"מוטב שנניח לזמן לפעול את פעולתו."
"כלומר, נראה לך שעל הזמן למחות את הכל?"
"יכול להיות, אם ניתן לזה יד."
 
אני לא נתתי לזה יד. הקיץ חלף לאיטו, ואני התנחמתי בכך. כבר התחשק לי נורא שיגיע הסתיו, לשוב הביתה. לא ידעתי אם אבי יחליט להוציאני מבית הספר לא רק כדי למנוע מאיתנו להיפגש, אלא גם שלא יינתנו לי שיעורים על-ידך. ההרשמה הסתיימה בראשית ספטמבר, ואני, בכותבי להורי, לא העזתי לשאול מה בדעתם לעשות בעניין "עתידי האקדמי". התמזל מזלי, והם סברו ששלושה חודשי ניתוק וקשר עם נערים בני גילי יצננו את רגשותי, ורשמו אותי שוב לאותו בית ספר.
שבוע לפני תחילת הלימודים הגעתי לסיוטאט רגועה למדי. קיוויתי לפגוש אותך. אבל לא העזתי לטלפן אליך הביתה, ועוד פחות מזה לבוא לשם. הסתפקתי בשוטטות ברחובות, תחת המרפסת שלך, בתקווה לראות אותך שוב, פוסעת במקומות שבהם הלכנו – וכל העת נדמה היה לי שאני חשה בצעדיך. אבל לא הופעת. ואני המשכתי לסייר בפינות שלנו אחת לאחת.
חיפשתי דבר שהוא יותר מעקבותיך, את ניחוח הבושם שלך או את החותם שהותיר מבטך על הקירות, על חזיתות הבתים, על האבנים, באספלט, על-פני מי הים או בגשם… חיפשתי משהו יותר שרירותי. נדמה היה לי שדבר לא ישוב להיות כפי שהיה לאחר שנתת בו את מבטך. כי כל הדברים, אפילו הכי נטולי משמעות, יישאו, לעולם ועד, את חותמך.
עד ליום פתיחת שנת הלימודים לא ראיתי אותך. ישבת על הבמה יחד עם נציגי הרשויות ויתר המורים. אני, מן השורה האחרונה באולם ההרצאות, הבטתי בך. אני חושבת שלא הבחנת בי, למרות המאמצים שעשיתי לתקשר עימך. עם סיום האירוע – הכריז קולו המתקתק של המנהל "בשם ראש המדינה" על פתיחת שנת הלימודים שישים וארבע שישים וחמש – חשבתי שבסוף אוכל להביט בך מקרוב. מיהרת לצאת עם כל יתר המורים ופנית לטעום מן התקרובת, שהוצעה, כמו בכל שנה, על ידי ההנהלה. לא נפגשנו. בשתיים בצהריים טרם יצאת. בלית ברירה הלכתי הביתה.
עליהם של עצי הדולב, בשדרה ההיא מן המאה ה-19, היו כמעט צהובים. משב רוח טיאטא את הראשונים, מותיר ענף מעורטל עד גיחוך. כשהתעייף לשחק בהם, נטש אותם סמוך לכפות רגלי. דרכתי עליהם והם נרמסו תחת כובד משקלי. ברגעים הללו הבחנתי בבוא הסתיו. הרַמְבְּלָה נדמתה בעיני ארוכה ועוינת יותר מאי פעם. חשתי עצמי שבויה בה. חומות מנזרי מגדלנה הקדושה, תרזה הקדושה והנזירות הפרנסיסקניות כמו קרסו מעלי. עוד רגע, חשבתי, תתלוש אותן הרוח כמו את העלים…
חציתי את הרחוב בלי משים. רכב בלם כפסע מגופי: זו היתה מכוניתך. מיהרת לצאת בפָנים משורטטי בהלה:
"היית יכולה להידרס!" אמרת.
בכוח רב, בזעם, חיבקתי אותך עד שמעדת. לא הזמנת אותי לעלות. זו אני שפתחה את דלת מכוניתך, ונוכח עיניהם הנדהמות של העוברים ושבים, נכנסתי פנימה. שבתי לראותך. קלסתרך נראה לי עייף יותר, עצוב יותר, זקן יותר. הבטתי בך בזהירות, הבעה של היסח הדעת הצטיירה על פניך. שאלת אותי לאן אני רוצה לנסוע:
"את רוצה שאלווה אותך הביתה?"
לא עניתי לך. נסעת בשדרת המלכים כשאמרתי לך:
"אני רוצה להיות איתך הרבה זמן. כל כך התגעגעתי אליך!"
החנית את הרכב מול חנות רהיטים. היתה זו שעת צהריים והעיר כמעט נטושה. הייתי זקוקה למגע שלך, לעיניים שלך, לידיים שלך, לשפתיך. ידעת זאת, ובקול רך אך מלא תוקף ביקשת שאגלה הבנה למצבך ואשלוט בעצמי:
"חלף זמן והכל כעת יותר ברור. ליחסים בינינו אין תכלית, לא טוב שהם יימשכו. אני לא רוצה להכאיב, לא לך ולא לעצמי. הרי לא נפיק דבר מהאהבה הזאת שלא מובילה לשום מקום, שאין לה שום מטרה…"
לא השבתי לך למרות שלא הסכמתי עם נימוקיך. כי אני ידעתי, אל-נכון, במלוא הוודאות, שהתכלית היחידה של אהבתנו היא, פשוט, האהבה.
מאז אותו יום התראינו מפעם לפעם. באותן הזדמנויות טרחנו מאוד להקפיד על התנהגות הולמת. בכיתה נהגת בי יתר קשיחות מאשר בחברותי. יום אחד אפילו גערת בי לפני כולם, כי במקום למסור לך תרגיל של בעיות נתתי לך נייר מלא בציורי סירות, פרחים, שמשות. נזפת בי כי הבנת היטב מה רציתי לומר לך, וזה מצא חן בעיניך. הנוקשות שלך היתה מסכה שחיפתה על חולשה העומדת להתרסק. הייתי פונה אליך כל הזמן, מבקשת ממך לחזור על ההסברים שלא הבנתי, מציבה בפניך קשיים, קוטעת את מהלך
השיעור בהערות מחוצפות… והשתמשתי תמיד בנימה כל כך תוקפנית שבילבלה אותך. רציתי להדגיש את נוכחותי. נקמתי בך על כל הסבל שגרמת לי.
לקראת סוף השנה, כשהתחלתי לצאת עם אותו סטודנט לרפואה שהגיע לסיוטאט מארץ הבסקים נרדף על ידי המשטרה, נתקפת דאגה. הגעת לעקוב אחרינו. פעמים רבות בשעות אחר הצהריים פגשנו אותך, כאילו במקרה, בדרך לטיילת החוף. העמדת פנים שאינך רואה אותנו, אבל אני יודעת שעקבת אחרינו מבעד למראה עד שנעלמנו מן העין. הקנאה השתלטה עליך והציפה את כולך.
ביום בו נפגשנו מחוץ לבית הספר, לאחר כמה חודשי נתק, ניסית לנהוג כלפַּי חביבות. שאלת אותי, כאילו כלום, איך הולך, התעניינת בשלומו של ז'אומה, ובמה אנו חושבים לעשות, מה התוכניות – וכאן טרחת להדגיש את הרבים – שלנו. נמנעת מלהביט בעיני. עיניך ננעצו בכוס הקוקה-קולה שניצבה מולך, בחריצים של לוח השולחן, במחצלת שעל התקרה. לא ידעת מה לעשות בכפות הידיים. אמרתי את שמך. לוּ ידעת כמה פעמים חזרתי עליו, מבטאת אותו ברוך אינסופי, באותה חדווה כמו בפעם הראשונה, לאחר שביקשת ממני שלא אקדים שום תואר לארבע האותיות המרכיבות אותו, ושאפנה אליך בגוף שני. נדהמת.
"מה את רוצה?"
"שום דבר."
"קראת לי?"
"מה קורה לך?"
"הימים האחרונים של הלימודים פשוט מתישים. אין לי כוח. אני לא רואה שום דבר ברור, ואת מדאיגה אותי. זו היתה חולשה להיסחף להרפתקה הזאת ויש בי צורך להתנצל על כך. כעת החיים שלך תפסו כיוון שונה… וזה משמח אותי. ז'אומה הוא בחור זהב, חוץ מזה…"
"נדמה לי שאני שומעת את אמא שלי."
"תאמיני לי שלא היה איכפת לי להיות כזאת."
 
באתי ללמוד בברצלונה. החלפנו מכתבים. מכתביך שלך היו יפהפיים, לא ממש כנים, אופטימיים במכוּון, שכּללו, לרוב, עצות ואזהרות. שלי סיפרו לך על כל מה שגיליתי אט-אט: העיר ואנשיה. היו עצובים, אבל עצבותי שלי, שניטעו בה צבעי האוֹכרה, האפורים, של העננים והקירות, נמוגה בין קווי הקליגרפיה עד היעלמה כליל. אולי בשל כך, התוגה, הצער והגעגוע לא הורגשו כלל עם סגירת המעטפה והדבקת הבול. מדי פעם, מתחתיו, כתבתי לך באותיות זעירות משפט אהבה כלשהו, כדי להפתיעך אם יבוא לך להסיר את הבול כשקול נמוך אך עיקש יקרא לך ויכוון אותך למקומו של הסוד. האם יהיה זה השד בבקבוק של אלדין, פֵיית כוכב הזהב או בן הסולטן עלי באבא שיגלו לך זאת… הרי ממך לא אזכה לדעת זאת לעולם.
לילה אחד כתבתי לך מכתב ארוך מאוד, תערובת של אמון וּוידוי, בו התנפצו לחלוטין נעורַי. כשהתחלתי לכתוב אותו לא התכוונתי למעֵן אותו אליך. ניסיתי להמציא נמען חדש ששום קשר לא מחבר בינינו, אבל מאמץ הדמיון התברר לי רב מדי, בלתי אפשרי. וכיוון שהתאמצתי לשכוח את שמך ואת תווי פניך, כתבתי ליָם מתוך כוונה סמויה שהגלים יישאו את דברי לעבר פתח ביתך… אכן, ביליתי עימך את כל הלילה כולו. לרגעים היה העט על גבי הנייר כותב בכזו איטיות, בכזו עדינות, כמו ליטפתי אותך
בדממה. לרגעים, כמעט בלי להפריד בין המילים, בקליגרפיה שטנית. סיפרתי לך מדוע בדיוק בלילה ההוא סירבתי להירדם ונותרתי ערה כדי לכתוב. אינני שומרת את המכתב. אלפי קרעים, זעירים, נשאה הרוח מחלוני כשהשחר החל אורב מן התריסים בבוהק הגווע של פנסי הרחוב. לוּ הייתי שומרת אותו, הייתי רוצה לקרוא ממנו קטע ולהעתיקו כאן בשבילך, עכשיו, משחלפו שנים רבות כל כך. אני זוכרת את הלילה, הוא היה חמים, זרוּע כוכבים. בחווילה סמוכה נערכה מסיבה. הד נגינת התזמורת פלש אלי עמום, אך עדיין ניתן היה לשמוע אותו. הגן היה מלא אורות בין ענפי העצים. ברחבת הריקודים הצטיירו צלליות הזוגות הרוקדים… אוויר לח מן הנמל הגיח במעלה וִיה לאיטאנה. במאמץ ניתן היה לחוש גם בריח הים. בתחנת המשטרה, בתא במרתף, היה כלוא אחד מחברי. הוא נעצר באותו בוקר כשהשתתף בהפגנה. אני עמדתי לצידו ואותי שיחררו, ללא קושי, בלי לבקש ממני את תעודת הזהות. הוא היה כלוא ואני חופשייה! חשתי עצמי כחלק במשחק, האחראית לוורדים האבודים ולציפורים שנפלו, אשֵמה. ובין החרדה לפּחד, ניסיתי על גבי הנייר את התקווה. סירבתי לשכב לישון. על אף העייפות שעצמה את עיני, הרצון הציב בהן מוטות. נשארתי ערה כל הלילה. רציתי לחלוק מן החוץ את שעותיו הריקות של מיקל בכלא, להציע לו, בלי שידע, את עייפותי וניחוח נכאים של רוך שהתערב במוזיקה ובזכרך. סינסטסיה, כך קוראים לתופעה הזאת במדריכי הכתיבה למיניהם: ברוכים היו תווי המוסיקה, נוגנים את רגשותי, וכמו תמיד, זכרך פושט היה בַּכֹּל.
השנים חלפו. חודש מאי רדף את אוקטובר. תחילתה וסיומה של שנת הלימודים דבקו זו לזו. בלי משים כבר הגיע מועד הבחינות. ניגשתי אליהן כשאני שרויה בעלטה מוחלטת, הכל נשכח ממני, לא ידעתי כלום. משך כל החורף לא הגעתי לשיעורים. בבקרים, בסביבות אחת-עשרה וחצי, ירדתי לטייל בגינת האוניברסיטה או לשבת על איזה ספסל בחצר. בדרך כלל פגשתי קבוצה של סטודנטים ממָיוֹרקה שקיימו מפגשים פסטורליים בימי ראשון אחר הצהריים אוכלים לחם מתובל, נקניקים או איזה מאפה טיפוסי… עולמם היה דל למדי, ונסך בי שיעמום; התנחמתי אפוא בעובדה שלפחות אחד מהם – הרי נתת שיעורים לרבים מהם – העלה לעיתים קרובות את שמך.
חמש שנים, שיעורים נטולי עניין, אפילו לא יבשים, פשוט סתמיים. הרצאות באוניברסיטה, בספרייה, במעונות… דיונים על מין, על אמצעי מניעה, על מפלגות פוליטיות, על משאל העם… (פרופסור נודע – מַשְמִים, יהיר, נפוח, שמביא את בגדיו מלונדון – מנתח את המצב באוניברסיטה; אשתו, מן השורה הראשונה רושמת את דבריו: היא מתקשה לעקוב אחר בעלה! בשולחן עגול מפגין זוג נשוי עדות חיה לאהבתו… חמשת ילדיהם, חסרי מנוח וחסרי מוח, מתרוצצים ומקימים מהומה באולם. וכמוהם, אלף.)
תערוכות, פסטיבלי הזמר והפזמון. ספרים שנקראו בהמלצת אחרים: פרויד, מרקס, ג'ויס, פוקנר, לאחר מכן וַרְגַס יוֹסָה, קוֹרטאסַר, גארסִיה מרקֶס, לסאמה… סרטים שעליהם לא ידעתי מה דעתך. שקיעות השמש מן המוֹנטז'וּאיק, בסִיגֶ'ס, באָרֶנז', בבְּלָאנֶס… טיולים לרכס מוֹנְטְסֵן, לחופי הים. הצגות תיאטרון שוליים. ערבי שירי משוררים. מפגשים שאורגנו על ידי הסתדרות העובדים ועל ידי המפלגה הסוציאליסטית המאוחדת. נשיקות משפתיים אחרות, נגיעות ידיים אחרות… והחיים נמשכים באיטיות חופזת, הימים היו צמרמורת ארוכה. ניסיתי לגזום את זכרך – מבקשת לי זמורות חדשות לאביב חדש – והדבר לא עלה בידי. סירבתי, אל-נכון, לעוקרו מן השורש.
בחופשות הקיץ לא תמיד יצא לנו להיפגש. הִרבית לנסוע באותם ימים. השתתפת בכמה כנסים בינלאומיים למתמטיקה במוסקבה, בפריז, בטוקיו, מהם שלחת לי גלויות: הכיכר האדומה, מגדל אייפל, הארמון המלכותי… הטקסט היה כה קצר שהאותיות התנודדו בתוך החלל הלבן: "מזכרת נחמדה ממוסקבה, מפריז, מטוקיו…" בזו האחרונה הִכּרת מומחה יהודי, מועמד לפרס נובל, קרוב של בן-גוריון, עשיר כקורח, כפי הנראה, שהציע לך הצעות מגונות… יום אחד הופיע בסיוטאט על מנת לקחתך איתו, רצה עזרה במחקר בקתדרה שלו בארצות הברית. הוא הציע לך כל סכום שיעלה בדעתך, נוסף על חסותו שאינה תלויה בדבר. הדבר הפך לשיחת היום בסיוטאט, כי המומחה בישר על כוונותיו לעיתונאים. אנשים אמרו שעשית שטות נוראית, שהחמצת הזדמנות נפלאה. ואני שואלת את עצמי, מדוע לא נסעת? אני שואלת את עצמי כי אולי, ללא ספק, אני כבר מנחשת את הסיבות.
 
חודשים ספורים לאחר סיום התואר במדעים מדויקים, באתי אליך כדי להזמין אותך לטקס כלולותי. נישאתי לחברי מן הכיתה, קטלאני שיצאתי איתו זה כמה חודשים. טוני ואני בחרנו לבשר לך על נישואינו בדרך הישנה, בביקור נימוסין. טוני ידע על הסיפור שלנו, סיפרתי לו הכל, לפרטי פרטים, בלי להחסיר דבר. זה נשמע לו סיפור יפהפה וחולני. מצאת חן בעיניו, הוא העריך את האינטליגנציה שלך, את חביבותך, אף שבמראה פניך הבחין בדבר-מה מוזר, מדאיג, מסוכן באופן שקשה להבינו.
ביום החתונה אמרת לי שכל החיבה שלך שמורה לטוני ואיחלת לי את כל האושר שבעולם לצידו, כל האושר שהיית רוצה להעניק לי. אמרת זאת ברעד על שפתיך, כמו חלפה צמרמורת בגופך. חיבקתי אותך בתודה ואמרתי    לך – כלום ניתן לך לשמוע זאת? – שאני ממשיכה לאהוב אותך. כלום ראה אותך מישהו מכסה את פניך בידיך, ההבחין בבִכייך עת שַבְת לביתך בשעת לילה מן המלון שבו סעדנו.
אינני יודעת אם הנסיבות יביאו את הדברים הללו לידיעתך, אף לא אם הם יובנו במקרה שטוני ישלח לך אותם כפי שביקשתי ממנו. לפני חודשים אחדים, כאשר באת לכמה ימים לברצלונה, בישרתי לך על הריוני. העומד להסתיים. לדברי הרופא, בתוך עשרה ימים, לכל המאוחר, יגיח התינוק לאוויר העולם. אני פוחדת. אני חלשה וכוחותי בוגדים בי. אני חושבת שככל הנראה לא אזכה להכיר את הילדה, כי זו תהיה בת, אני בטוחה, ולא אוכל להחליט על שמהּ אם לא אעשה זאת עכשיו. אני רוצה שיקראו לה בשמך, מריה, ואני רוצה גם שישליכו את גופי לים, שלא יקברו אותו. אני מבקשת ממך שבמקום המפלט ההוא, בו ריגלו המים אחר אהבתנו, ישליכו את שיירַי למצולות המרחב האינסופי. אני מתגעגעת אליך, מתגעגעת לים, שלנו. ואני מותירה לך, אהובתי, את הים כעירבון.
 
מקטלאנית: איתי רון
 


בשולי הסיפור…
 
                הסיפור שלפנינו פותח את קובץ סיפוריה הראשון של כרמה ריירה, שראה אור בשנת 1975, ואף מעניק לו את שמו. זהו סיפור מכתב, המובא בגוף ראשון. אמצעי זה מעניק לסיפור אמינות יתר, עד שאנו כמעט מתפתים להאמין שהדברים אכן ארעו למחברת במציאות. המכתב ארוך למדי, וניחן בשינויי טונאליות רצופים: מעבר מסגנון אלגי לדיבורי ולנראטיבי יותר (לרבות שיחזור חלקי דו-שיח). עם זאת, עדיין רב הנסתר על הגלוי, ותפקיד חשוב במיוחד נועד למה שלא נאמר. השמטה של פרטים באיגרת הממוענת לחבר/ה קרוב/ה, היא טכניקה לגיטימית והגיונית, שכן שני הצדדים חלקו יחד חוויות משותפות עד שדי ברמז בלבד כדי לשוב ולעורר אותן. באי-גילוי יש גם משום אלמנט הפתעה: בראיון עמה נדרשה ריירה לסוגיה זו, וטענה שהפתעה היא אחד היסודות החשובים ביותר בספרות. אף שאין היא מנסה להוליך את קוראיה שולל, בהחלט לגיטימי בעיניה, שלא לחשוף בפניהם את כל הקלפים. במקרה שלפנינו היא שומרת את הקלף המנצח ממש עד סופו של הסיפור. זהו מכתב הנכתב בידי צעירה נשואה בו היא נפרדת מאהבתה הראשונה, המורה למתמטיקה שלה. בפסקה האחרונה אנו למדים שהנמען איננו גבר אלא אישה אחרת: מריה. – שם שריירה נמנעת כל העת מלחשוף. ריירה בונה כאן על ציפיותיהם ואמונותיהם של קוראיה: סיפור אהבה "נורמטיבי" – ועל אחת כמה וכמה בספרד של שנת 1974 – כולל גבר ואישה; מורים למתמטיקה הם כולם גברים; וצעירות מבית טוב לא כותבות על חוויות לסביות, נושא אסור באותן שנים.
                במאמרה משנת 1992 "[1]What is not said: a study in textual inversion", מזכירה החוקרת הבריטית דיאנה קוֹלֶקוֹט שאדריאן ריץ' כתבה כבר חמש-עשרה שנים קודם לכן ש"אהבת נשים באה לביטוי כמעט תמיד בשתיקה ובשקרים" המצב, טוענת קוֹלֶקוֹט, לא השתנה "וגוף הגבר עדיין שולט בדיון העכשווי במחקרים הומו-לסביים, בעוד גוף האישה נמחק פעמיים: פעם אחת כגוף מנטלי, ופעם שניה כסוביקט וכאוביקט לתשוקה לסבית".
                 ריירה דוקא כן מדברת על גוף האישה (גופה של מריה) כסוביקט וכאוביקט לתשוקה, אבל גורמת לנו להאמין, או מוטב מניחה לנו לחשוב, שזהו גוף של גבר – ניתן לדבר כאן על טרנסווסטיזם פיגורטיבי. היא נוקטת בעמעום לשוני תוך ניצול אפשרויות הדו-משמעות שמעניקה הקטלאנית. בראיון עם נאוס אגואדו[2], מציינת ריירה את אי-הבהירות שבכינוי הגוף Nosaltres [אנחנו] "שיכול לרמז לשני גברים, שתי נשים, או גבר ואישה, בעוד שבספרדית Nosotras ברור למדי שהמדובר הוא בשתי נשים, כשכתבתי את הסיפור נתתי דעתי לכפל המשמעות הזה של Nosaltres". באותו אופן, שמות תואר ממין זכר אינם מתארים את מריה אלא את גופה, את ידיה או את פניה: "El teu rostre semblà més cansat, més trist, més vell " [קלסתרך נראה עייף יותר, עצוב יותר, זקן יותר]. העמעום, אם כן, נשמר.
                בפני המתרגם לעברית מציב, אפוא, הטקסט אתגר לא פשוט כלל ועיקר. בעוד שבשפות לטיניות צורות הפועל והטיותיו הן חסרות מין, הרי שבלשונות השמיות ההבדל מובחן וברור, ודורש לא אחת אקרובטיקה לשונית קיצונית. בדרך כלל, בחרתי להשתמש בהטיות העבר של הגוף השני ללא ציון שם הגוף, דבר שבהיעדר ניקוד יש בו בכדי לשמר את העמימות.
                 הקריאה הראשונה בטקסט ספרותי היא יחידה במינה, בלתי חוזרת. בקריאה חוזרת, אנו קולטים ניואנסים, שקודם לכן חמקו מאתנו, וניתן לנו להעריך באופן מלא יותר את עושר הלשון ואת האפיון. במקרה שלפנינו אנו שמים לב לפרטים שנעלמו מעינינו בקריאה הראשונה. ברגע שאנו יודעים שהאהובה היא אישה, כסות העיניים, כלומר אותה דעה קדומה שהייתה לנו, נשמטת ואנו מבחינים ברמזים שריירה הניחה לפנינו, למשל בתיאורי גופה של האהובה כגון: "el teu cos de seda, tèbia, dolça" [גוף המשי שלך, חמים, מתוק] ושל ידיה "dits llargs, pell blanca úngles polides" [אצבעות ארוכות, עור לבן, ציפורניים משויפות]. בגרסה בספרדית של הסיפור בחרה ריירה לשנות את הביטוי "ungles polides" ל "uñas cuidadosamente arregladas" כלומר במקום ציפורניים משויפות נכתב ציפורניים עשויות למשעי, אפשר משום ששם התואר הקטלאני נראה בעיניה חושף מדי. מסיבה זו ממש בחרתי בתרגום לעברית בביטוי "ציפורניים מטופחות" היכול להישמע אמין לשני המינים גם יחד.
                בנוסף לעמימות הלשונית, אנו עדים גם לטשטוש הנובע מן העובדה שטקסטים מסוימים נותרים סמויים מן העין. בכמה מקרים מדברת המספרת על מכתבים: אלה שכתבה והקפידה להסתיר בקיץ בו בילתה מחוץ לסיוטאט (פלמה) דה מיורקה, אלה שהיא ומריה כתבו זו לזו בעת לימודיה של המספרת בברצלונה, האיגרת הארוכה שכתבה משך לילה שלם, רק על-מנת לקרוע אותה לגזרים בעלות השחר. איננו רואים אף לא אחד מאותם מכתבים. לגבי המכתב שאנו כן קוראים, זה המהווה את הסיפור עצמו, איננו יודעים אם יגיע ליעדו וייקרא על-ידי מריה. המספרת ביקשה מבעלה לשלוח אותו, אבל כלל לא בטוח שהוא אכן יעשה זאת. מכתבים סמויים אלה, שנשלחו, הוחבאו או נקרעו לגזרים, מהווים מעין "טקסט צל[3]" אין לנו גישה למכתביה של מריה – אלא אם כן נפרש סיפור אחר של ריירה Jo pos per testimoni les gavines [אני מביאה את השחפים כעדות] – כיצירתה. היא, מכתביה ואפילו שמה הוסתרו מאתנו ולכן אין אנו שומעים את הצד השני של הסיפור.
                אחיזת העיניים, היא אם כן, מוטיב חוזר גם ביצירותיה האחרות, בהן מראה ריירה כמה קשה לקרוא ועד כמה קל לטעות. במקרה שלפנינו מבוסס הסיפור כולו על אי-הבנה. הבה נזכור שהשליטה של ריירה בספרות הבארוק היא מקיפה ונרחבת – ומציעה רגעים רבים לקריאה מעוותת. הקטעים שמראים כמעט באופן גרפי כיצד ניתן להבין או לפרש מילים ביותר מדרך אחת.
                לקראת סיום הסיפור מזכירה המספרת שבכנס מקצועי למתמטיקה פגשה אהובתה מומחה בעל שם עולמי ועשיר מאוד המועמד לפרס נובל שהציע לה הצעות מגונות:
                "יום אחד הופיע בסיוטאט על-מנת לקחתך איתו, רצה עזרה במחקר בקתדרה שלו בארצות-הברית. הוא הציע לך כל סכום שיעלה בדעתך נוסף על חסותו שאינה תלויה בדבר. הדבר הפך לשיחת היום בסיוטאט, כי המומחה בישר על כוונותיו לעיתונאים. אנשים אמרו שעשית שטות נוראית, שהחמצת הזדמנות נפלאה."
עד לנקודה זו המובאת בפסקה הלפני אחרונה, זו החושפת את שמה של האהובה, סביר שרוב הקוראים עדיין מאמינים שהאהוב הוא גבר ו"ההצעות המגונות" נעשו מגבר אחד לאחר. תושבי פלמה, מאידך גיסא, יודעים, אל-נכון, שמדובר בגבר ובאישה לא נשואה שמציעים לה "הזדמנות פז". קטע קודם מדבר על הרגע בו אביה של המספרת מגלה על הקשר עם אחד המורים שלה ומעיר ברוגז: "aquest és el camí de la depravació" [זוהי דרך קלקול המידות] כאן אנו עדים לעוד הטעייה: האב יודע שהמורה היא אישה בעוד שהקורא סבור שזהו גבר. הסיפור מוכיח בעוצמה עד כמה קשה לקרוא, להבין ולפרש טקסט, יהיה הקורא מוכשר ככל שיהיה.  
 


על המחברת:
 
כַּרְמָה רִיֶירָה (פלמה דה מיורקה, 1948) סופרת קטלאנית, משמשת כיום כפרופסור לספרות באוניברסיטה האוטונומית של ברצלונה. הגיעה לתודעת ציבור הקוראים בשנת 1975 בספר סיפוריה Te deix, amor, la mar com a penyora (את הים כעירבון) ממנו לקוח סיפור זה, שהפך זה כבר לחלק מיצירות החובה בלימודי הספרות בבתי-הספר התיכונים בספרד. בין יצירות הספרות שלה בולטים הרומניםUna primavera per a Domenico Guarini (אביב לדומניקו גואריני) (1980), שזכה בפרס פְּרוּדֵנְסִי בֶּרְטְרָאנָה, ו-Joc de miralls (משחק מראות) (1989) שקטף את פרס רמון יוי. ספרה "בתוככי הכחול האחרון" (1994) זכה לשבחי הביקורת ולאהדת הקוראים, (ראה אור בעברית בהוצאת במבוק, 2007). הספר זכה בפרס ז'וּזֵפ פְּלָה 1994, בפרס קְרֵישֵייס 1995, ובאות הזהב 1995 ליצירה הטובה ביותר של השנה, כמו גם הפרס הלאומי לספרות 1995, שהוענק לראשונה לרומן הכתוב קטלאנית.
בשנת 2000 הופיע הרומן Cap al cel obert(לעבר השמיים הפתוחים) שזכה ב"פרס הלאומי לספרות" ו"פרס הביקורת" הניתן על-ידי כתב העת "מסור הזהב". בשנת 2004 הופיע ספרה La meitat de l'ànima (מחצית הנשמה) שקטף את פרס סנט ג'ורדי לרומן הקטלאני הטוב ביותר. ספרה האחרון עד כה ראה אור בשנת 2011 ונקרא Natura quasi morta (טבע כמעט דומם) ומגולל פענוח פרשת רצח של אחד הסטודנטים באוניברסיטה האוטונומית של ברצלונה.
כרמה ריירה תורמת בקביעות מכשרונה לעיתונות היומית ולעשרות כתבי עת ספרותיים. יצירותיה תורגמו לספרדית, איטלקית, אנגלית, גרמנית, הולנדית, הונגרית, יוונית, סלובקית, עברית, ערבית, פורטוגזית, צרפתית, רומנית ורוסית.   
 


[1] Collecott, Diana. "What Is Not Said: A Study in Textual Inversion." Sexual Sameness: Textual Differences in Gay and Lesbian Writing. Ed. Joseph Bristow. New York: Routledge, 1992. 91-111.
[2]Neus AGUADO«Epístolas de mar y de sol», Químera, núm. 105, juny de 1991, p. 34.
 
[3] ביטוי שטבעה ג'ניס פ. סטאוט לתיאור הטקסט התת-קרקעי ביצירותיה של ג'ין אוסטין. ראה מאמרה: Stout, Janis P. Strategies of reticence: silence and meaning in the works of Jane Austen, Willa Cather, Katherine Anne Porter and Joan Didion. Charlottesville: University Press of Virginia, 1990.
 

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאיתי רון