פליו פורמוזה / שני שירים – Feliu Formosa / Dos poemes
בראשית אוגוסט ראה אור גליון 7-8 של כתב-העת "כתובת" ובו שני השירים המובאים בזאת.
הוּא מֵגִיחַ מִן הַמַּיִם עִם צְדָפוֹת שֶׁתָּלַשׁ מִן הַסְּלָעִים. הִיא, עֵירֻמָּה בַּמִּפְרָצוֹן הַקָּטָן. בָּאוֹלָר, הוּא מְבַתֵּק אֶת שִׂפְתֵי-הַצִּדְפָּה וּשְׁנֵיהֶם יוֹנְקִים אֶת בְּשָׂרָהּ. לְאַט, תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ, הֵם לוקקים אַחַר-כָּךְ זֶה אֶת עוֹרָהּ שֶׁל זוֹ מָלוּחַ וְלוֹהֵט מְשַׁמֵּר עֲדַיִן טִפּוֹת מַיִם מִן הָרַחְצָה הָאַחֲרוֹנָה בְּיָם מֻשְׁלָם. אֲנִי נוֹשֵׁם עָמֹק: אֵין מַסְקָנוֹת.
מתוך: לאורך כל קוצר הרוח
|
Ell surt de sota l’aigua amb unes quantes ostres que ha arrencat de les roques. Ella, nua a la cala. Amb la navalla, ell va obrint les valves i tots dos xuclen la carn de cada ostra. Lentament, sota el sol, després es llepen l’un a l’altre la pell salada i tórrida que reté encara algunes gotes d’aigua del bany recent en una mar perfecta. Respiro fondo: cap conclusió. De: Al llarg de tota una impaciència
|
שֶׁהָעֶרֶב יָשִׁיב לִי אֶת הַבִּטָּחוֹן בַּמָּקוֹם הַזֶּה, הַמָּלֵא בִּרְגָעִים אֲחֵרִים. שֶׁרַכּוּת כֹּה רַבָּה תִּמָּזֵג בּוֹ רַעֲנַנָּה וְעִם זֹאת עַתִּיקָה כְּמוֹ הָעֶרֶב כְּשֶׁכְּבָר הֶאֱמַנְתִּי שֶׁחָמַק מִמֶּנִּי. אֶרְאֶה שׁוּב שֶׁהַכֹּל קַל, כִּי הַמַּמָּשׁ תּוֹאֵם לִשְׁאִיפוֹתַי, וְהַיָּדִיד הַמִּתְקַשֵּׁר עַתָּה בַּטֶּלֶפוֹן, הַצִּפִּיָּה לִרְאוֹת אֶת הָעֵינַיִם הַכְּחֻלּוֹת הַלָּלוּ הַשּׂוֹרְרוֹת בַּכְּנִיסָה לַתֵּאַטְרוֹן, וּמִלְמוּלֵי הָעֶרֶב הַמֻּכָּרִים (מַשְׁקֶה שֶׁהַקֶּרַח נָמַס בּוֹ) וַחֲמִימוּת כַּפּוֹת הַיָּדַיִם שֶׁלֹּא הָיְתָה, אִלּוּלֵי חִבּוּר הַמַּגָּעִים, וְקוֹלָם שֶׁל הַלּוֹמְדִים דְּבַר מָה חָדָשׁ מֵאֲחוֹרֵי קִירוֹת הַחַיִּים וּמֵתִים עִמִּי. רְצוֹן הַכִּבּוּשׁ, הַלַּהַט הַמּוּדָע לְצוּרוֹת שׁוֹנוֹת לְהִתְמַזֵּג בַּדְּבָרִים, לֶאֱהֹב אוֹתָם, לוּ רַק לֹא יִטְּלוּ מֵאִתָּנוּ שְׁעוֹת הָעֶרֶב אֶת הַבִּטָּחוֹן. מתוך: הידמות מקטלאנית: איתי רון |
Que la tarda em retorni l’emparança en aquest lloc, que és ple d'altres instants. Que hi pugui barrejar tanta tendresa nova i alhora vella com la tarda després de creure que ella m'evitava. Veuria novament que tot és fàcil, perquè el real s'avé amb els meus afanys, i l'amic que ara truca per telèfon, i l'espera de veure aquells ulls blaus dominar el gran vestíbul del teatre, i les remors familiars del vespre (el licor on el glaç es va fonent) i l'escalfor dels palmells, que no hi fóra, si no hi hagués la suma dels contactes, i la veu dels qui aprenen coses noves rere parets que amb mi viuen i moren. Voluntat de conquesta, intensitat que té en compte maneres desiguals de fondre's amb les coses, d'estimar-les, si les tardes no ens prenen l’emparança. De: Semblança Traducció: Itai Ron |
פליו פורמוזה (Feliu Formosa) (סבדיי, 1934) משורר, מתרגם, מחזאי, מסאי, שחקן ובמאי תיאטרון. תרגם ועיבד יצירות רבות מגרמנית לקטלאנית פרי עטם של יוצרים כגון: ברטולד ברכט, גיאורג טראקל, היינריך היינה, תומס מאן, יוזף רוט, פרידריך דירנמאט ופרנק ודקינד.
הקריירה הפואטית שלו החלה עם "Albes breus a les mans" (בקרים קצרים בידיים, 1973) ו"Llibre de les meditacions" (ספר ההרהורים, 1973) על שירתו, תרגומיו ומחזותיו זכה בפרסים רבים כגון: פרס התרגום הלאומי המוענק מטעם משרד התרבות (1994), פרס התרבות הלאומי לתיאטרון (2002), ולאחרונה Premi d’Honor de les lletres catalanes (אות הכבוד של הספרות הקטלאנית, 2005). כמסאי פרסם יומנים שכונסו בקובץ El present vulnerable. Diaris (ההווה הפגיע. יומנים, 1973-1978), וקבצי מאמרים שראו אור בשם Contratemps (תקלה, 2005) ו- El somriure de l’atzar (חיוך האקראי, 2005).
יפה השיר הראשון וחושני. הוא זורם, ולא ניכר מאמץ התרגום. והשם 'לאורך כל קוצר הרוח' יפה בעיניי אפילו יותר מן המקור (שהצלחתי להבין). ברכות, איתי