בננות - בלוגים / איתי רון / סנטיאגו רוסיניול / החצר הכחולה Santiago Rusiñol / El pati blau
איתי רון
  • איתי רון

    מתרגם מקטלאנית יליד קיבוץ, 1961. בילדותי כתבתי שירים עניין שהלך וצבר חשיבות רבה אף יותר בגיל הנעורים והבחרות. מאוחר יותר זנחתי פרקטיקה זו. שליטה בסיסית בספרדית רכשתי עוד בתיכון. למדתי בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל-אביב, דרכי במגמת משחק הסתיימה כעבור סמסטר אחד, והמשכתי את לימודי בחוג במסלול התיאורטי. לאחר מכן עסקתי גם בעיתונאות, בכתיבת ביקורות ספרות ובעבודת רדיו "בקול ישראל".  בשנת 1993 סיימתי לימודי מידע באוניברסיטת בר-אילן. עבדתי כספרן במקומות שונים לרבות ארכיון מכון ז'בוטינסקי, הספרייה המרכזית לביטוח ועוד. מתגורר בברצלונה משנת 1999. הספרדית שבפי לוטשה והושבחה מאוד וכעבור שנה התחלתי ללמוד קטלאנית, שפה אותה אני דובר כיום ברהיטות. עוסק בתרגום סיפורת ושירה בעיקר מקטלאנית לעברית (אבל גם מספרדית) וכן בהדרכת תיירים בעברית. נשוי + חתול.  בין הספרים שתרגמתי ניתן למנות את: מאנגלית: פישר, דיוויד, "שיחות  עם החתול שלי". פואטיקה / טובי סופר מוציא לאור, 1998. גרימזלי, ג'ים, "נער חלום". 'שופרא לספרות יפה, 1999. מספרדית: פס, סנל, "תותים ושוקולד". כרמל, 2004. מיאס,חואן חוסה, "אל תציץ מתחת למיטה". כרמל, 2007. לפורט, כרמן, "NADA". רימונים, 2007. מייאס, חואן חוסה, "זו הייתה הבדידות". רימונים, 2007. קראנסה, אנדראו  ומרטין, אסטבן, "מפתח גאודי". פן וידיעות אחרונות, 2008.  מקטלאנית: רוג', מונסראט, "שירת הנעורים". רימונים בשיתוף עם לדורי, 2004. סנצ'ס פיניול, אלברט, "העור הקר". רימונים בשיתוף עם לדורי, 2005. ריירה, כרמה, "בתוככי הכחול האחרון". במבוק, 2007. אלסמורה, סבסטיא, "העור והנסיכה". מחפש מו"ל. פתוח להצעות. בַּאוּלֵנָאס, לואיס-אנטון, "בעבור שק עצמות". מחפש מו"ל. פתוח להצעות. רודורדה, מרסה, "ראי שבור". כרמל, 2010 כתיבה מקורית: רון, איתי, "בוחן את ארג המכנס", שירים. שופרא לספרות יפה, 1999. (זוכה מלגת סיוע של קרן עמו"ס שליד בית הנשיא).

סנטיאגו רוסיניול / החצר הכחולה Santiago Rusiñol / El pati blau

 

 

"סליחה. יפריע לך אם אצייר את החצר הזאת?"
 "הו, לא אדוני, לא יפריע לי כלל," השיבה לי אישה כבת ארבעים, גבוהת קומה, שערה גלי ופניה מפיקות טוב-לב. "רק שאני לא יודעת מה תוכל לצייר בה. היא קטנה ומוזנחת מאוד, כי אני גרה כאן לבד, עם אחותי. המסכנה, חולה מאוד ולא נותר לי זמן לכלום."
 "זה רק כדי לצייר את הפרחים."
 "בבקשה, צייר, צייר אותה. לו היית רואה אותה בשנה שעברה, כשכולנו היינו בריאים ובעלי (בגן עדן ינוח) היה עדיין חי, אז היא הייתה תאווה לעיניים. המטפס הגיע ממש עד הגג, וכאן תמיד היה לנו צל. אבל עכשיו, נו, אין לנו מצב רוח, וצמחים זקוקים לטיפול ממש כמו בני-אדם. מאז שהקטנה במצב הזה, נראה שהפרחים מבינים את זה."
 ראיתי את החצר ההיא מהרחוב. חרך של אור שם בקצה, בוהק ענפים, אור של קדושה, הקירות, כחולים, מעין כחול פראי, עמוק וללא גוני ביניים, של לב ים סגול, מבויש נוכח הרקיע שמעל החוף; הבאר כחולה אף היא, גרם המדרגות כחול, ומול כל הכחול שורת עציצים, בסירים לבנים, תיבות וכדים, מוציאים החוצה נחיל של פרחים, הנה חוטמית זיפנית, לצד ציפורנים לוהטות נשמטות פרועות במפל צבעוני. הנה חבצלות צחורות ללא רבב, ליד פרחי אמנון ותמר זעירים שעיניהם פקוחות למחצה, וזקן הספן, הנה הִידְרַנְגֶ'אָה מִכְבָּדִית שירקותה לובשת אט-אט גוני ורוד, וקיסוס מצליף גדול מנוקד אגלי זהב בצל האריחים.
 משקרבתי הבחנתי שהצמחים אכן מוזנחים. הם היו צמאים וסבלו מחום, העלים קמלו והפרחים דהו, עצובים; נכספים ליד מפנקת, ההזנחה ניכרה בפניהם; והרגישים ביותר, כגון החבצלות והנרקיסים, הרכינו את צווארם הצנום, וסבל ניכר בפניהם; אך את שאיבדו בהוד הדרם הרוויחו בקסמם הפשוט.
 כשאני נוטל כיסא שהציעה לי האישה הטובה, החילותי מסתבך בהעברת המראֶה שמולי אל הבד. בלהט ההתחלה מרחתי את הצבע על-פני הבד, מחקתי וציירתי ושוב מחקתי כדי להתחיל מחדש. האישה, הניצבת כל העת מאחור, נראתה כמתעניינת מאוד במעשה ידי והמשיכה לשוחח עמי:
 "רואה? בעלה של אחת המשרתות היה צבעי, ואני כבר יודעת איך זה עובד. לא היה מי שישווה לו בציור וילונות בחדרי המגורים ומלאכים בחדרי השינה, בחיקוי אבן שיש או עץ. היו לו ידי זהב. איי, אדוני, לו היית רואה אותו עובד. הוא היה מוציא מתחת ידו עבודה במהירות הבזק. אבל המסכן, נפטר והלך לעולם שכולו טוב, ועיניך הרואות, עכשיו נותרה לי רק אחותי, שהרופאים כבר איבדו לגביה תקווה."
 באומרה זאת הבחנתי שהיא מביטה בתשומת לב לעבר מרפסת סגורה שהשקיפה מלמעלה אל החצר. אני, שטרוד הייתי בעבודתי, השבתי במילים קצרות, מנסה להתעלם מטרחנותה.

 "טוף," אמרה. "אני עולה למעלה. תרגיש בבית. אתה רשאי לעשות כרצונך."
 המשכתי במלאכתי עוד זמן מה. השמש חמקה מאחורי העננים, והארגמן הכחיל והלך במעלה הקיר. כבר עמדתי לאסוף את מכחולי, כשמאחורי תריסי המרפסת דרכם הביטה האישה הבחנתי בקלסתר בעל חיוורון מצמרר: שתי עיניים ענקיות וריקות ושקועות תחת מצח הגולגולת, שהביטו במבט כאוב, נעוצות בזגוגיות הללו. נראה היה כנערה צעירה חולה אנושות; גוויה. מן המראות הללו שמקפיאים את הדם בעורקים. הרושם שהותירה היה כשל דמות שעווה גוססת בארון תצוגה; תחושה השבה ועולה עם לילה והופכת סיוט.

* * *


למחרת, בשובי באותה שעה להמשיך בציור החצר, מצאתי את הצעירה החולה יושבת מול הפרחים שבקצה.
 בתוך אמבט האור, שרויה ברזונה, נראתה בעיניי פחות רוח רפאים מביום אתמול, יותר אישה ששיירי יופי נותרו בה עדיין. עיניה כחולות כמו החצר, ודומה היה שהן מפיקות מעין שמחה כבויה ועצבות עולה בהן, ממש זרחו מנעורים, ולעיתים היו מצטעפות בקדרות כה עמוקה שלא ניתן היה להביט בהן. היא הייתה כמַרְאָה ללב צעיר, המצייר אחת לאחת את ההתבהרויות והערפילים החולפים במחשבה. הילה סגולה, חולנית הקיפה אותן והעניקה להן צורה כשל צמד שמשות שהתעוותו באדי שקיעה. לעיתים נראתה כתינוקת, ופעמים אחרות כישישה; אך היא הייתה ודאי כבת שש-עשרה. פרח אומלל! רק ניצן וכבר משיר עליו. 
 "סליחה," אמרה לי בקול כבוי, "אני מפריעה לך?"
 "לא, מה פתאום, חמודה."
 "כי אם אני מסתירה לך אני אלך."
 "לא, אל תזוזי."
 היא לא זזה אף לא לרגע, המסכנה אלא רק כשנתקפה שיעול. לא נעה ולא זעה כשהשמש נגעה בה, לוטפת את כפות ידיה, נושקת לפניה, ממלאת אותה בנשיקות זהב, עוטרת לראשה עיגולי אורה וגוונים, מרככת את קור הגוף ההולך וכבה.
 לא הצלחתי לצייר: לא ראיתי את התמונה, אלא אותה בלבד. דוממת, מכורבלת בעצמה ורועדת. הפרחים. הפרחים האחרים, דומה היה שהם מביטים בה. הכול נמוג והתמקד בה, כאילו הייתה כל התמונה כולה. ברקע, נקוותה הילה של שמים כחולים. הצמחים הקמלים, הקירות הצבועים, צל הקיסוס, עיגולי האורה של השמש, הכול התמוסס, התפוגג סביב הדמות העצובה כל-כך, הנושאת את צווארה כמו החבצלות.
 החילותי מצייר בבלי דעת, מתוך אינסטינקט, כמי שמצייר עוד פרח בתמונה, ואין לתאר את בליל הצער והריכוז של צייר המבקש אחר קפלי הסבל, סימני המוות הקרב והצבעים המתפוגגים בעוד הוא עומד מול מודל.  מן הצהבהבות המאיימת לא רואים אלא את עדינות המאט; מן הוורידים החולים הללו, חצאי הגוונים הסגולים הנפוגים בצבעים עדנדנים; הצורה המזדקרת מן הכאב כביטוי לייסורי הנפש. מיד לאחר סיום הציור, באכזריות לא מודעת, החולה האומללה לא הייתה אלא דמות, דבר-מה של יופי מקברי, טבע דומם מעודן ויפהפה.
 כעבור זמן קצר נפנתה לעברי וחייכה, מבקשת לומר ששמה לב שאני מעתיק את דמותה; אך המשיכה לשבת שם ללא נוע, מאפשרת לי להמשיך במלאכתי. אחר-כך, במאמץ רב, קמה ממקומה וקרבה לתמונה, ובהביטה בה רגע קצר אמרה:
 " אלוהים ישמור! כל-כך צהובה וחולנית אני נראית?"
 "לא, חמודה. זו רק ההתחלה; פשוט…"
 ועלתה למעלה.
 כשהיא עומדת מאחורי הגזוזטרה, לא מעלה בדעתה שאני מביט בה, ראיתי שהיא לוקחת ראי קטן ובוחנת ארוכות את דמותה; נדמה היה לי שהיא נאנחת, ואז צנחה לתוך כורסה ונעצה את מבטה בזגוגיות.

* * *


"אילו הכרת אותי לפני שלושה חודשים!" אמרה לי למחרת היום באותה שעה. "עכשיו אני יכולה לומר לך זאת. אז כן היית מצליח להוציא תמונה יפה. כה שמחה וצחקנית הייתי! הכול הצחיק אותי. אחותי הייתה צריכה לגעור בי תמיד, ושום דבר לא עזר… הייתי משוגעת על ריקודים. הבט. אתה רואה את החצאית הזאת? לבשתי אותה בנשף האחרון. מי היה מאמין? זה היה הנשף הראשון שהלכתי אליו, ורקדתי את כל הריקודים, את כולם. אילו היו עוד הייתי רוקדת גם אותם. אומרים שזה מה שעשה אותי חולה; אבל אני לא מאמינה. חטפתי את השיעול הזה, הרופאים טוענים שאין לו כל חשיבות; אבל, אני  לא יודעת, ממש לא יודעת. מה דעתך? לפעמים אני חושבת שזה בטח שום דבר; אבל פעמים אחרות אני פוחדת למות עד כדי בכי, אני שמעולם לא בכיתי! אבל אני לא יודעת למה אני מספרת לך את הדברים האלה."
 "תהיי אמיצה, תוך זמן קצר תשובי לאיתנך."
 "אתה רופא?"
 "אני צייר, את לא רואה?"
 "אני רואה. סתם התלוצצתי. אני אוהבת ציור. רואה? אילו הייתי ציירת, תמיד הייתי מציירת דברים שמחים. יערות אפופי צל, נופים, בתים חדשים, נשים יפות לבושות בהידור, ולא יודעת, דברים שמחים. אתה רוצה שאבוא לשבת?"
 "איך שאת רוצה. לי יש עבודה לצייר פרחים לעוד ימים רבים."
 "מסכנים הפרחים." אמרה, מעבירה על פניהם את ידה כמלטפת אותם, ופנתה להתיישב במקומה.
 "רואה? אני חושבת שהיום אני מרגישה הרבה יותר טוב. אפילו הייתי רוקדת," אמרה במשובה מהולה בעצבות אינסופית.
 "בחורה מסכנה!" כעבור שעה קלה של ישיבה מולי נתקפה לפתע בשיעול ההוא, שיעול שעלה ממעמקי קרביה, שדומה היה כעוקר את חייה, מותיר את נשמתה שלווה. אומללה קטנה! הבחנתי בשתי דמעות ראשונות זולגות במורד צוהב לחייה, והיא מתנשמת בראש מורכן ונותרה כחולמת. מה חשבתי? אולי לא חשבתי כלום, אלא רק קרעי מחשבות עמומים. שום דבר לא יותר מר מן הנכאים הללו העשויים חלומות מעורפלים, של חיבוטי נפש, תחושות מוקדמות מוזרות; מאותן עצבויות ללא שם, שהן כענן גדול החולף על-פני אור הנפש ומותיר את הלב לוט בערפל; כשקיעות שמש של החיים, שעות בין השמשות וגעגועים לדברים לא מוכרים. למות. למות בגיל שבע-עשרה בתחושת חידלון כשחלון מלא אור ותקווה נפתח לרווחה, ולומר לעצמה: עוד חודש מהיום, עוד שבוע, אולי מחר, יהיה עלייך להיפרד, לא רק מאלה שאהבת, אלא מכל מי שאי-פעם תאהבי.
 מדוע התחלתי לצייר את התמונה הזו. לפתע נותרתי שקוע במחשבות, מתבונן בה במכחולים עצורים. היא נראתה לי כשעון חול מלא טיפות דם. "עכשיו חסרים חמש," הרהרתי; "עכשיו ארבע, שלוש, שתיים." ובהגיעי לאחת אמרתי לעצמי: "עכשיו תזלוג מלבה הטיפה האחרונה והיא תיפול מתה על-גבי עציצי הפרחים."
 "על מה אתה חושב?" שאלה אותי לפתע, כקוראת את עומק מחשבותיי.
 "אני מודאג כי התמונה לא יוצאת לי טוב."
 "אני לא יושבת מספיק קפואה במקום?"
 "לא, חמודה, אני מדבר על הרקע של החצר הכחולה הזאת. תנוחי והסירי דאגה מלבך."
 "בקרוב יהיה לי מספיק זמן לנוח!"
 עמדתי להתלוצץ עמה כדי להפיח בה חיים; אבל בראותי את מבטה הנכנע לגורלו ומשוכנע, נתקעה ההלצה בגרוני והסתתרתי מלוא קומתי מאחורי התמונה.

* * *


למחרת לא ירדה לחצר וגם לא ביום שלאחריו. כעבור יומיים הבחנתי בה מביטה מאחורי התריסים. היא חייכה ובירכה אותי לשלום; היא ניגשה לזגוגיות, השתעלה, מותירה אותן מכוסות דוק אד, מחתה אותן ביד גרומה ושבה ונכנסה פנימה.
 יום אחד הופיע הרופא המטפל בה, וכיוון שהכרתי אותו החילונו משוחחים בעוד היא צופה בנו מלמעלה, עוקבת בעיניה הגדולות, אחר סימן כלשהו, אולי תנועה שתפוגג מעט את חששותיה. לדברי הרופא  היא לא תחזיק מעמד אפילו שמונה ימים.
  אני לא החסרתי אף לא יום אחד. נמשכתי אליה כבחבלי קסם, כשהתמונה משמשת לי כמפלט וכאמתלה. ראיתי את חברותיה נכנסות, את אחותה, ופעמים רבות הייתי יוצא מבלי לראות איש. יום אחד ירדה וכאילו ביקשה לומר: "אני באה כדי שתגמור את התמונה."
 "בוא, צייר אותי," אמרה.
 "אבל יש לנו די זמן," אזרתי עוז להשיב.
 "צייר אותי," התעקשה ופנתה להתיישב במקומה.
 אף יום אחד לא הייתה כה שמחה. כל העת עסקה בתכנון תוכניות לעתיד ובבניית מגדלים באוויר. הייתי מצייר שם שיחי ורדים וציפורנים. חבצלות לא, כי משעובר זמנן הם נראות נוגות. היא תתפור לעצמה שמלה בצבע הוורד ממש כמו זו שהייתה לחברה שלה, ותרקוד את כל הריקודים בפסטיבל. כן. היא תחזור לרקוד, היא רוצה ליהנות ולחיות, בעיקר לחיות, כי זה לא צודק שעליה למות מוקדם כל-כך. היא אפילו רוצה להשקות את הפרחים שהאלמנה ואני נאלצנו להשקותם.
 המים הזורמים ניתרו בתודה כקמים לתחייה, והיא נתנה בהם מבט של מסתורין, עיניה המצועפות היו כעולם אפוף סוד של חרדות ותקווה.

                                                                    * * *

                                    

היא לא שבה לרדת עוד.
 "אתה רוצה לראות אותה?" שאלה אותי באחד הימים אחותה הגדולה. "היא גוססת, אבל תמצא אותה ערה."
 עליתי לשם. היא הייתה מוקפת בחברותיה, כולן צעירות, עליזות, לבושות בהיר: כפרחי אביב ליד קבר, כמעוף ציפורים סביב אנקור מכורבל שכנפיו מכונסות, עיניו עצומות למחצה והוא מתייסר בחבלי מוות.
 "גמרת את התמונה?" שאלה אותי.
 "כן."
 "אז עכשיו אני יכולה למות בשקט."
 "אבל למה את מדברת ככה, חמודה?"
 "סתם בצחוק. אני מרגישה מצוין,  אף-פעם לא הרגשתי טוב כל-כך," אמרה ושקעה בשינה.

                                                                 * * *

                            
 
וכבר לא הקיצה עוד.
 לבן הארון, לבושות לבן חברותיה, וברחובות לבנים חולף מסע לוויה לפרח חבצלת. קלענו לה זר מפרחי החצר שהונח על קברה, ולו הייתי מעז הייתי מניח את התמונה.
 רקע ודמות נשאו אותי על כנפיהן, ומן החצר הכחולה ההיא, שלפנים הייתה עליזה כל-כך, לא נותרו עוד אלא ארבעה קירות עלובים. כה קטנה הייתה, כתֵיבה כחולה, פתוחה ומפורקת שניטלו ממנה העדיים; הרקע כביֶרָח מרים, הלוא הוא חודש מאי, נטול עיטורים וגרום מרוחות החורף; כלוב ריק. בכול שרתה שלווה; הקיסוס תלוי ממעל כמעולף; למטה השמש ללא השתקפות; ושם ליד הגזוזטרה למעלה דבור שחור, רוטן מאחורי הזגוגיות…  

                                                               * * *

                                              

כעבור זמן רב הצגתי את התמונה, ונאמר לי שקרובי משפחה ביקשו לדעת את מחירה. היו אלה בני דודים, ובאתי לפגוש אותם. אנשים מסכנים! אפשר רצו מזכרת מן הנערה שהלכה לעולמה.
 "אתה עוד תראה," אמרו לי; הבית שאתה מכיר עומד למכירה, וכיוון שזוג אמריקאים התעניינו ברכישתו רצינו לשלוח את הציור שלך (רק אם הוא לא יקר) כדי שיוכלו להתרשם מן הבית.
 "והבחורה?"
 "הבחורה… אה, זאתי, עזוב, לא משנה. תמחק אותה."

על המחבר

סנטיאגו רוסיניול (1861-1931) היה דמות פופולרית בחיי הבוהמה של ברצלונה בשלהי המאה ה-19: סופר, צייר ואידיאולוג התנועה המודרניסטית הקטלאנית. הוא ארגן מסיבות מודרניסטיות בעיירת הולדתו, סיג'ס, והיה הרוח החיה בהן. כבר בגיל צעיר התייתם מאביו. את שנות לימודיו הראשונות עשה בעיר הולדתו. מנעוריו עבד במטווייה המשפחתית תחת השגחת סבו, שגילה התנגדות נמרצת לנטיית הנכד לציור ורישום. רוסיניול הצעיר נהג לצייר בסתר כשהוא מעתיק איורים מספרים, ובשיטוטיו בסמטאות שכונת מגוריו הסמוכה לנמל היה רושם את הימאים המזוקנים בני התקופה.

 

Santiago Rusiñol

משנפטר הסב בחר רוסיניול בן העשרים ללכת בעקבות תשוקותיו וללמוד אמנות; הוא למד אצל תומאס מוראגאס והפיק תועלת מרובה משיעוריו. מאוחר יותר הקים יחד עם אמנים נוספים את אגודת ציירי האקווארלים. בשנת 1882 השתתף בתחרות ציור של מעקות וגדרות ברזל מחושל, ומאז נשמרה חיבתו לסוג זה של עבודות והוא צבר מהן אוסף נכבד למדי. מאוחר יותר בשנת 1894 הקים מוזיאון פרטי בעיירה סיג'ס בשם Cau Ferrat (מאורת הברזל). בשנת 1884 הציג את התערוכה הראשונה פרי מכחולו בגלריית פארס בברצלונה, יחד עם שני ידידיו הצייר רמון קאזס והפסל אנריק קלארסו.

אותו זמן יצא בחברת ידידו רמון קאזס לטיול בכרכרה ברחבי קטלוניה: השניים רשמו אנשים ונופים, ציירו, שוחחו עם התושבים שפגשו בדרכים ובפונדקים וגילו את אהבת האדם שלהם וחוש ההומור יוצא דופן. באותו טיול נולד בו הרעיון לכתיבת קומדיה: "השמחה החולפת", שהולחנה על-ידי אנריק מוררה. 

בשנת 1887 יצא לפריז והתגורר במונמרטר בחברת אמנים קטלאנים נוספים: שם למד אצל מורים כמו פייר פובי דה שאבאן (Pierre Puvis de Chavannes) ואז'ן קרייר (Eugène Carrière). מפריז שלח לעיתון לה ונגוארדיה בברצלונה סדרת רשימות שקובצו מאוחר יותר לספר בשם "מן הטחנה שלי". רשימות אלה ושני הכרכים של רשמים אמנותיים היו היצירות היחידות שסנטיאגו רוסיניול כתב בספרדית. ביומניו הוא מגולל את רשמיו הסוגסטיביים מאותה תקופה בה חווה את הבוהמה הפריזאית.

 הוא התוודע לצייר איגנסיו סולואגה (Ignacio Zuloaga), שעורר בו הערצה לאל גרקו בתקופה בה הצייר המצוין בן כרתים כמעט ונשכח מהלב. בחברת סולואגה ביקר באיטליה, בעיקר בפירנצה, בה בילה ארבעה חודשים. מדי פעם ביקר בברצלונה ובערים נוספות ברחבי ספרד; בגרנדה צייר את ציור הגן הראשון פרי מכחולו. שלוש פעמים הציג עבודות בפריז, בתערוכה של אגודת האמנים העצמאיים, שנערכה בגלריה הלאומית של פריז ומאוחר יותר בגלריה ברינג, שם הציג אוסף עבודות של גנים ספרדיים שזכו לשבחים רבים.  בשנת 1894 ייסד את "מאורת הברזל" (Cau Ferrat) ושם תלה את יצירותיו של אל גרקו שרכש בצרפת. בעיירת הולדתו, סיג'ס, הקים פסל לצייר מטולדו במימון מגבית עממית. 

יצירתו הספרותית המשמעותית הראשונה בקטלאנית הייתה "נוסע בעולם" (Anant pel món), ספר זיכרונות. בשנת 1890 הוא העלה את המחזה הראשון פרי עטו: המונולוג "נגן העוגב" (L'home del orgue). בעקבותיו באו "השמחה החולפת" (L'alegría que passa), שכבר הוזכרה לעיל, "הגן הנטוש" (El jardí abandonat) ו"חירות" (Llibertat). יצירה אחרונה זו תורגמה לספרדית והועלתה במדריד.

ניתן לראות בסנטיאגו רוסיניול את הרוח החיה של התנועה המודרניסטית בקטלוניה. הוא תוצר מובהק של תקופתו ושל האווירה ששררה בה. הוא פיתח את שלל עיסוקיו כביכול ללא מאמץ ניכר לעין, בחביבות שובת לב, חף מהתנצחויות ומעימותים.

 

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאיתי רון