עַל אַדְמָתָם
"…ונתתי לך ולזרעך את ארץ מגוריך את ארץ כנען…"
בראשית יז, ה-ח
מוּסָה וְאִבְּרָהִים מְקִימִים גֶדֶר
בִּטָּחוֹן בִּשְׁבִיל מֹשֶׁה וְאַבְרָהָם. מוּסָה וְאִבְּרָהִים מַצִּיבִים גָּדֵר
רָמָה, כְּדֵי שֶׁמֹּשֶׁה וְאַבְרָהָם יֵשְׁבוּ לָבֶטַח
עַל אַדְמָתָם.
מוּסָה וְאִבְּרָהִים בְּמוֹ יָדָם, מוּסָה וְאִבְּרָהִים יוֹמָם,
אַךְ בַּלַּיְלָה
דֹּם,
מֹשֶׁה לֹא יָנוּם, לֹא יִישַׁן אַבְרָהָם,
כִּי בַּלַּיְלָה,
אִבְּרָהִים
וּמוּסָה
עוֹלִים
וְיוֹרְדִים
בְּסֻלָּם.
ירושלים, אב תשמ"ה
"העולים ויורדים בסולם" מעביר אותנו לחלום יעקב, למלאכי ה'. כאן התחושה היא שמי שבונה את חומת ההפרדה שתכליתה הגנה, הופכים לעת לילה למלאכי חבלה.
או אולי להפך? במציאות שלנו, הכל אפשרי
בהצלחה עם הספר החדש
גיורא, רציתי להביע את המורכבות של העניין. גם אנחנו גם הם רואים את האדמה כאדמתנו. מסקנתי (אני מצטט את השיר "נר לרגלינו"): "נירה ונבכה/באמת./לא נשתה לחיים/על גגות לבנו./ושוב נירה./וכך נחייה."
תודה על איחוליך.