"זה נוגע גם לעולמנו" (על "כל העולמות של גאולה", של אביטל קשת).

 

 עקיבא קונונוביץ על הרומן "כל העולמות של גאולה" שכתבה אביטל קשת, אשר יצא לאור במרץ 2010 בהוצאת "דורון בראונשטיין ספרים"

האם רומן "חניכה" לפנינו למרות היעדרם של רמזים ברורים לגבי הכיוון והיעד של המסע?

 

 

האם מקרה הוא שהרומן  לא מסתיים ב"אור בקצה המנהרה"?

 

 

האם מוצדק הוא שהמלה "גאולה" מרכזית כל כך בכותרת של הספר?

 

 

בעצם, הרומן יכול היה להיקרא "כל העולמות של ענת", שמה של הדמות הראשית, הדוברת, שהרי עליה ועל חוויותיה מדובר. אבל כיוון שהנושא המרכזי הוא הגאולה, גאולתה כאדם וכאישה, כבת , כחברה של כמה בנים, כידידת נפש של גאולה ובעיקר כאדם הרוצה להשתנות שינוי מהותי—השם גאולה מתאים יותר.

 

 

אבל גאולה, ידידתה, גם היא בוגדת בה במידה זו או אחרת, והיא מפסיקה להעסיק את תודעתה של ענת, אך לא את תת-הכרתה. בעצם, גאולה נהפכת, לצערה, לחברה במועדון של בני האדם הרגילים, שלעיתים הם דוברי אמת ולעיתים תכופות יותר– משקרים.

 

 

 

השקר מרחף אפוא על פני כל העולמות של ענת: קודם כל אבא ואמא, הורים רגילים,  שלא ענו על ציפיותיה ונתנו לה תחושה שהיא בעצם שוכנת בפנימייה. הקשר עם אבא היה לעיתים מספק יותר,אבל האמת היא שאם נלך שבי אחרי רגשותינו – רובנו חשים תחושה דומה, גם אם מבחינת ההורים הם עשו כמיטב יכולתם מול אילוצי החיים.

 

 

            ענת לא הייתה בת יחידה. היו לה אח ואחות  תאומים, שלפי תחושתה –אבא-אמא אהבו אותם יותר ובעיקר העריכו אותם יותר. וזאת הדאגה המרכזית של ענת: האם מעריכים אותה כפי שהיא: בבית הספר, בצבא, בעולם המופעים והדוגמנות, ובעיקר – במימד האהבה והידידות.

 

 

            והמימד הזה הוא כידוע הקשה ביותר לא רק לענת אלא לכולנו, כיוון שציפייתנו היא שיאהבו ויבינו אותנו כפי שאנחנו, ורובנו מגיבים במינון זה או אחר של כעס, אכזבה, תסכול, ייאוש, שנאה…

 

 

            ענת מגיעה אפילו למעין ניסיון התאבדות על ידי קפיצה מהמכונית, ואולי כאן מתחילים הסימנים הראשונים ביותר לשינוי ההולך ומתרקם בתודעתה. כלפי חוץ עולם כמנהגו נוהג, כלומר אין צדיקים ורשעים אלא שעטנז של טוב ורע, אבל בפנימיותה אין שנאה כלפי האחר שאינו ממלא אחר ציפיותיה.

 

 

העלילה מסתיימת בצורה משכנעת ביותר מבחינה ספרותית ואנושית : אמנם למראית עין אין כאן  סימנים כלשהם של למידה, של הפקת לקחים,  אבל קריאה מעמיקה יותר מגלה שיש חושך בקצה המנהרה, וענת אינה פוחדת ממנו, היא מוכנה להתמודד עימו במעין שלווה פנימית המעידה שתהליך החניכה הסתיים בהצלחה ובכל זאת  יימשך  ויימשך:

 

 

            "אני ניגשת לחלון, מציתה סיגריה אחרונה.

 

השמיים שמתגלים אליי מקולפים וחשופים, ובכל זאת אני שבה וטובלת בעשן המיתמר שמנסה להעלים.

 

 

            העשן הזה שמנסה לטשטש, ויהי מה."

 

 

            אין זה מקרה שהרומן מסתיים באובייקטים  כגון חלון (פתח לעולם אחר)

 

וסיגריה אחרונה (סמל להתמכרות) ועשן מיתמר…

 

 

            כי בסופו של דבר אין  מדובר כאן רק על  העולמות של גאולה או של ענת אלא גם ובעיקר על העולמות של כל אחד מאיתנו, כי כולנו כמהים להערכה ולאהבה, בין אם ראויים אנו בין אם לאו, כמו ילדים קטנים מול אבא ואמא, ואיננו רוצים לעבור תהליך של חניכה…

 

 

            גדולתה של ענת  באה לידי ביטוי לאורך כל העלילה, כי אינה שונאת, ומבלי שהיא תאמר זאת היא מבינה את סביבתה, גם את אלה ה"בוגדים" בה, כי זהו האדם: לא רק אנשי שוליים עוברים על החוק במידה זו או אחרת אלא רובנו המכריע, המכונים נורמטיביים.

 

 

בגלל זה החלון הוא פתוח, והכול נחשף, ועכשיו אין קליפות, והכול מתגלה אליה למרות העשן המנסה להעלים…

 

 

            הרומן מקרין רוח של אמת בין היתר גם בזכות לשונו וסגנונו: הדוברת מהרהרת בלשון עשירה ופיוטית, אבל לשון בני אדם. כל דמות מתאפיינת בסגנון דיבורה של שכבת צעירים וצעירות משולי  אזור תל אביב. מבחינה זו הרומן הוא ריאליסטי, גם מבחינת תיאור הדמויות, אורח חייהן ואורח מחשבתן.

 

 

            תכונה נוספת של הרומן  הוא שקיפות הלשון. העלילה מרתקת כאילו אינה כתובה אלא מתרחשת מאליה. רבדים שונים בלשון המעידים על המוצא החברתי של הדמות חולפים לפנינו כמו בסרט.

 

 

            אמינות זו מביאה אותנו למחשבה שבעצם לא רק רומן חניכה לפנינו אלא שחיינו גם הם רומן חניכה, והעיקר הוא שנמשיך להתמודד עם הקליפות על ידי קירבה לחלון פתוח, למרות העשן המנסה לטשטש…

 

 

 

                                                עקיבא קונונוביץ