בננות - בלוגים / עקיבא קונונוביץ / "שנאתי שירה, והיום התחלתי לאהוב…"
כולנו דיסלקטים מול טקסט החיים
  • עקיבא קונונוביץ

    שמי עקיבא קונונוביץ, נולדתי בבואנוס איירס, ארגנטינה, ב-1937. נשוי+4+3 נכדים. עליתי ארצה עם משפחתי ב1969, ישירות למדרשת שדה בוקר, שם לימדתי ספרות ולשון עברית בתיכון ובסמינר למורים עד 1977. בעל תואר מ.א. (בהצטיינות) בספרות השוואתית מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים. משנת 1977 עד לפרישתי לגמלאות (2003) לימדתי ספרות ולשון עברית בבתי ספר על-יסודיים ובמכללת דוד ילין. אני תלת-לשוני:  זכיתי בפרס שמערקע קאטשרגינסי מטעם הקולטור קאנגרעס בבואנוס איירס, בשנת 1955, על שירים באידיש.  זכיתי בפרס "רוסאריו קאסטייאנוס",מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים, בשנת 1976,(מאמר עיוני על שירתה של המשוררת המקסיקנית הנ"ל). כתבתי שירים בספרדית ותרגמתי. ערכתי אנתולוגיה של שירי נתן יונתן בשפה הספרדית (מקור מול תרגום)  APOSTAR AL TIEMPO, בהוצאת ויזור, מדריד, 2008.  אני ממשפחה של דוברי עברית. אבי ז"ל הכריח אותי ללמוד עברית מגיל 7. אני כותב שירים בעברית משנת 1961, כשערכתי את כתבי העת העבריים "צהר" ו"רימון" (אפשר לעיין בהם בספרייה הלאומית, בירושלים). כתבי עת אלה נמכרו בתחנת המטרו בבואנוס איירס. היו להם כ-2000 מנויים ומומנו  גם על ידי מודעות בעברית מטעם בתי עסק של יהודים. בארץ פרסמתי (בשנת 1974) את הספר "דקדוק ללא פיהוק" (הנחלת הדקדוק בעזרת הומור) בהוצאת סמינר שדה בוקר (בהמלצת משרד החינוך). פורסמו שירים ומאמרים ב"על המשמר", "ידיעות אחרונות", "מאזניים","מבוע", "מקור ראשון", "במכללה", "עלון למורה לספרות" ועוד. הוצאתי לאור 2 ספרי שירה: 1.      "הקול והקולר", ספריית פועלים, 1992 (בעריכת נתן יונתן). זכה בפרס "פרננדו חנו", מטעם קהילת מקסיקו. 2.      "הקולר והקול", הוצאת כרמל, 2004. 3.   "האדם דיסלקטי", בשלבי הוצאה לאור. אני נמנה עם הועד המנהל של בית הסופר בירושלים.      

"שנאתי שירה, והיום התחלתי לאהוב…"

"שנאתי שירה, והיום התחלתי לאהוב…", כך התוודה לפניי  מישהו מהקהל בערב ההשקה של הספר: "האדם דיסלקטי" שנערך לפני מספר ימים בתל אביב.

23 תגובות

  1. מחמאה אדירה! :)

  2. רונית בר-לביא

    איזה יופי.

    מזל טוב ובהצלחה, עקיבא !!

  3. איריס אליה

    ברכות להצלחה, עקיבא יקר. גם אני הייתי, בעברי, רחוקה מאד מלהתחבר לשירה, אף פעם לא שנאתי, אבל לא התחברתי, והיום אני מרגישה שהשירה עבורי היא אבן שואבת, וכל כך נפלא שמישהו עשה את הסוויצ' הזה בזכותך. חזק ואמץ.

    • לאיריס היקרה,
      תגובתך ריגשה אותי. אני עכשיו עובד כדי להתנער משרידי הנטייה למשחקי מלים. שירה זה משהו עמוק מאד.

  4. גם אני התקרבתי לשירה לאחרונה, ובעיקר בזכות הבלוגיה. והיום אני מקנא ביכולת של המשוררים לשחק במילים, במקצבים, וליצור בזה כבחומר.
    בהצלחה בכל!

    • לוסי, אני שמח שהתחלת להתקרב לשירה. אחת הסכנות האורבות למשוררים היא משחקי מלים, קצב וכו… אני מקנא רק בשירה אמיתית, שהיא קשה מאד ונדירה.
      תודה על תגובתך.

      • אז מה שאתה אומר זה שאני מקנא בפעלולים…ואולי לחובבת מתחילה זה משהו. אבל התכוונתי ב"לשחק" בעשייה, בהפעלה. ו"במקצבים" התכוונתי ליכולת ליצור מוזיקליות, בלי חריקות.גם כשאני נכנסת לחדר העבודה שלי אני "משחקת" עם החומר.

        • לוסי, אני מצטער על אי-ההבנה.כוונתי היא להזהיר את המשוררים, את כולם. אפילו נתן אלתרמן, אחד הגדולים ביותר, לא פעם חטא בוירטואוזיות, ושיריו אינם מרגשים במיוחד. אין ספק שאת צודקת שבתהליך היצירה יש חשיבות רבה לעונג שבצלילים ובמקצבים, גם באומנות הציור וגם באומנות הכתיבה.בהזדמנות נוכל לשוחח על משוררים שבטח את מכירה, כמו פבלו נרודה, גארסיה לורקה, אנטוניו מאצ'אדו ועוד.

          • עקיבא, עוררת את סקרנותי בדבריך, ורציתי לשאול: מדוע, לדעתך, משחקי מלים, קצב וכו' הם סכנה למשוררים? מדוע שירה אמיתית היא נטולת כל אלה?

            לגבי אלתרמן, לדעתי הוא דוקא כן מרגש, גם אם לא בכל שיריו. לא נראה לי שהוירטואוזיות היא חטא… נהפוך הוא.

            והרי גם אתה סבור, כמוני, שמדובר במשורר ענק. כתיבתו, רובה ככולה, "וירטואזית", ובכך, בין היתר, גדולתו.

            אשמח לקרוא את דעתך.

          • רונן,
            אני שמח להרהר יחד אתך על הנושא המורכב הזה.
            1. שירה אמיתית זה משהו מיסתורי מאד בעיניי. היא יכולה להיות בעלת משחקי מלים, קצב וכו' ו/או נטולת כל אלה. אחת מאמות המידה בעיניי היא באיזו מידה היא מצליחה לרגש את הקורא הרגיש הרואה בשירה משהו מהותי.
            2. גם בעיניי אלתרמן הוא ענק, וכפי שכתבת לא בכל שיריו הוא מרגש. בעיניי יש שירים שהפן הוירטואוזי תופס מקום מרכזי מדי.
            3. זך, למשל, שויתר על הוירטואוזית האלתרמנית וכביכול כותב בצורה פשוטה יותר, גם הוא לא מצליח לרגש את כל הוקראים הנ"ל. לפעמים הוא נופל בפח של הוירטואוזיות הזכית, המבוססת בעיקר על משחקי קצב, חזרה על מלים ועל צלילים. יש שיר אחד ("ראיתי ציפור לבנה") שבעיני הוא שיר אמיתי, וירטואוזי ומרגש.
            הוא מופיע ב"את אשר בחרתי בשירה", אנתולוגיה משנת תשי"ט.
            ולהבדיל אלף הבדלות, יש שירים שלי שאני אוהב תמיד ולא כולם אוהבים, ויש כאלה שאחרים אוהבים ואני לא כל כך.
            4.ונושא אחר שאשמח אם אי פעם נשוחח עליו הוא: מה תפקיד המנגינה ביופיו של השיר? למה הרבה שירים שאריק איינשטיין שר הם נפלאים, אבל הטקסט ללא קולו ומנגינתו נקרא בנאלי.

          • עקיבא,
            תודה על תשובתך.
            מסכים לדעתך ששירה היא משהו מסתורי.
            הייתי מנסח זאת קצת אחרת: איכות באומנות בכלל, ובשירה (לדוגמא) בפרט, היא דבר מסתורי וחמקמק.

            לכן, לא לגמרי ברור לי מה דעתו או רגשותיו של "הקורא הרגיש", בעניין יצירה זו או אחרת.

            לדעתי, אלתרמן עובר את "מבחן הריגוש" בגדול. ברור שאין הוא מרגש בכל שיריו.
            מספר יצירותיו גדול מאד וטווח הנושאים הנדונים בהם גדול מאד.

            לא תמיד כוונתו לרגש, אך הוא עושה זאת היטב ברבות מיצירותיו.

            בנוסף, שירה איכותית מאופינת, לדעתי, גם באסתטיקה (עוד מושג חמקמק). גם כאן צובר אלתרמן נקודות רבות מאד.

            אשר לדוגמא השניה שהבאת, ויסלחו לי כל חובבי נתן זך, אינני רואה כל מקום להשוואה בין שני המשוררים מבחינתם רמת יצירותיהם.

            גם אותי נתן זך כלל אינו מרגש (בד"כ), ואף אינני מוצא ביצירתו אסתטיקה רבה…
            אבל זה גם עניין של טעם.

            עיינתי ביצירתו של נתן זך אותה הזכרת, ומסכים אתך שמדובר בשיר טוב, שעושה משהו לקורא.

            נכון, למנגינה טובה, המוצמדת לשיר, יש תרומה לאיכותו.
            לעתים אני שומע שיר מולחן ותוהה אם "לזה התכוון המשורר", תרתי משמע…

            ובענין זה – בכך נעוץ, לדעתי, חלק מקסמם של שירי אלתרמן. גם שיריו הלא-מולחנים מתנגנים מאליהם, בזכות האמצעים ה"וירטואוזיים"…

          • רונן,
            יש בינינו תמימות דעים בכל התחומים ששוחחנו עליהם ואני מוסיף עוד נקודה: זך. שירתו רחוקה מאד (מבחינה איכותית) משירת אלתרמן, ושום לחן או זמר כשרוני אין ביכולתם לשנות עובדה זו.
            באשר לנושא המורכב "טעם אסתטי"– אשמח לשוחח.

          • עקיבא,

            בהתיחסותי למנגינה טובה, אשר יכולה להשביח שיר, כוונתי היתה כללית, כתשובה להערה קודמת שלך על תפקיד המנגינה ביופיו של השיר, ולא בהקשר כלשהו לשירת זך.

            מסכים בכל לב לדעתך על פער הרמות העצום בין שירת אלתרמן לשירת זך.

            בעיני, יש הרבה מן הגיחוך בכך, שזך תקף בשעתו בחריפות את שירת אלתרמן, והביא "במקומה" את מה שהביא…

            יש הסוברים, שזך הוא אחד מגדולי המשוררים, אך מעולם לא הבנתי על מה ולמה…

            לגבי טעם אסתטי – אכן נושא מורכב.
            בכלל, פסל, צייר או משורר יוצר משהו – מי "מחליט" על טיבו?

            אצלי, לפחות, חלק מההתייחסות ליצירה ספרותית נמצא ברמת הרציונל, וחלקו האחר – ברמה הרגשית.
            אני "חש", אפריורי, את היצירה ואת רמת איכותה (בעיני), אך מסוגל לנמק, רציונלית, את טעמי…

            בעיני, כדי שיצירה ספרותית תהיה בעלת ערך אסתטי, צריך שיהיה לה, לפחות, מבע מעניין, הניתן להבנה ע"י "הקורא הסביר".
            שימוש "נאה" בשפה בהחלט יכול להועיל.

            יש כאן, אולי, הכללה והגדרה מעגלית משהו, אבל – מה אפשר לעשות?…

            אני אומר זאת, מאחר ששירים רבים הם בנאלים לחלוטין. מן הצד השני, נמצאים השירים שרק בודדים יודעי-סוד מסוגלים לפענח…

            לכל אלה, קשה לי לייחס ערך אסתטי גבוה.

            מה דעתך?

          • רונן,
            כל מה שכתבת מביא אותי להרהר על חוות דעתו של מבקר רציני כמו אריאל הירשפלד הרואה את זך כאחד הגדולים בשירה העברית ולעומת זאת אינו מעריך את נתן יונתן. העניין מסובך ביותר. ואני מעלה את שמה של יונה וולך, ששירתה אינה מדברת אליי ונחשבת למשוררת גדולה.
            נראה לי שיש לנו הרבה נושאים לשיחה פנים אל פנים. האם אתה מתגורר בארץ כעת או בחו"ל? אם אתה כאן, אשמח לפגוש אותך.
            להתראות
            עקיבא

          • עקיבא,

            אינני מבין כלל את אריאל הירשפלד.
            מסקרן אותי לדעת מה הם נימוקיו להערכתו הרבה את שירת נתן זך.

            נתן יונתן כותב היטב, ומרגש ברבים משיריו. הוא ראוי, לדעתי, להתלהבות הרבה יותר מזך…

            מחמיא לי שאתה רוצה לפגוש אותי.
            אני מתגורר בארץ ואשמח להיפגש.

            להתראות,
            רונן.

          • רונן, גם אני לא מבין את אריאל הירשפלד.
            לדעתי, 250 השירים של נתן יונתן שהולחנו היו לו לרועץ, כי הפכו אותו לפזמונאי, והוא רחוק מזה.הוא משורר אמיתי.

          • עקיבא, שלום.

            האם ידועים לך נימוקיו של הירשפלד בענין שירתו של נתן זך?

            מעניין אותי מה הוא מצא שם.

            זכור לי, שכאשר עיינתי בניתוחיו של עדי צמח את שיריו של ביאליק, אכן גדלו הערכתי והנאתי משירים אלה.

            אני בספק אם גם זך עשוי להשתבח בעיני, אך סקרן לדעת מה מגלים המשבחים בשירתו…

            נ.ב. מתי תרצה להפגש לדיון ספרותי?

          • רונן,לפני כשנה היה ערב מוקדש לזך במרכז לתרבות העמים, מטעם בית הסופר, בנוכחותו. שרו גם משיריו.הירשפלד דיבר יפה, כדרכו. האמת– לא זכור לי מה הוא אמר. לא שיניתי כהוא זה את דעתי על זך.
            לגבי מפגש, אני מציע לתאם דרך האי-מייל, אולי לקראת השבוע הבא. מה דעתך?

          • עקיבא,

            מאחר שלא הכרתי בהרחבה את שירת זך, בניגוד לשירתם של כמה משוררים אחרים,
            חיפשתי לאחרונה עוד דוגמאות לשירים, ומצאתי, למשל, את "שירים ומנגינות", "טיול ערבי" ו"כעבור ארבעים שנה".

            מבחינתי, שירים אלה אפילו מביכים…

            אומרים לי שלא צריך להיתפס לדוגמאות הגרועות. אולי.

            מה חשב זך עצמו על שירים אלה? שהם טובים??

            מותר לכתוב גם שירי נונסנס. זה בסדר, אבל גם בהם צריך להיות איזה טעם…

            למען האמת, היו גם שירים טובים יותר, אבל גם הם, רובם ככולם, לא התעלו לרמות גבוהות.

            לגבי פגישה, באמת עדיף לתאם במייל. השבועיים הקרובים קצת עמוסים לי. אפשר לאחר מכן.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לעקיבא קונונוביץ