כאן ועכשיו
בנעורי
נגעתי בשירה מתוך חשש נזהר
פועמת במרחק בטוח
מלב תשוקותי המשוועות להודאה.
עכשיו
בכל רגע ורגע אני מגיעה.
אבל אני
הוא שם של שומאדם.
כאן
הוא שם של שומקום.
זה
איננו שם של זה,
ועכשיו
עלי ללכת.
מתוך "אנך ואנחה"
הי אפרת, רק כשאת עוזבת נוכח המקום שבו היית. המרחק הקבוע ממה שהיה וממה שלא יכול להיות. השיר עוטף מכל צדדיו את החלל שאין לו שם, מקום או הגדרה אחרת. ואז ברגע שאת הולכת הוא הופך לשיר. אפשר להרגיש את הדופק.
תודה, יעל, ההליכה גם יוצרת את ההגעה בכל רגע, לא לשיר ובכל זאת אליו, מן החיים שמחוצה לו ואליהם (-:
אכן, המקום שבו היית, הוא גם המקום אליו את יכולה לחזור בכל רגע, זהו בו זמנית, שומקום והמקום. איזה יופי.
נהניתי זו לא הנאה
בטירוף זה לא טרף
ועכשיו גם עליי ללכת
לבריאות
אפרת, כ"כ אהבתי את הזיקה בין שירה לבין "תשוקותיי המשוועות להודאה".
הגדרה מקסימה וכ"כ מדוייקת. תודה!