אישה בת ארבעים כותבת שירים, ב"הארץ"

	מלמעלה: יודית שחר, סוזן אדם ונורית גרץ. חופשייה, הכל בידי
	תצלומים: רלי אברהמי

כתיבה למגירה היא תופעה שכיחה. רבים מאתנו מכירים זאת מקרוב. היום נהוג יותר "לכתוב לדיסק הקשיח", כלומר להצפין את הגיגינו, סיפורינו או שירינו בתוך ספרייה עלומת שם, כדי שאף אחד לא יזהה חס ושלום את תוכנה. כך השנים עוברות, ואותם דפים או קובצי מחשב סודיים מעלים אבק ושוקעים, יחד עם השאיפות הספרותיות, אל קשיי היום יום, העבודה והמשכנתה. מעטים מעזים, ועוד פחות מעזות, לעצור ולומר: "אולי אני בעצם סופרת או משוררת? אולי בכל זאת אנסה לפרסם? אולי בפתח תקוה, ברחובות או בתל-אביב יימצאו האחד או האחת שהכתיבה שלי תיגע בהם ותנעם להם?

שלוש יוצרות, שלושה כשרונות, שלוש נשים בעלות קריירה, משפחה וילדים, הבינו שכתיבת שירה או פרוזה היא "הדבר הטוב" שלו היו רוצות להקדיש עצמן. באמצע החיים הן נתנו דרור ליצירתן והחליטו לפרסם. התחלה חדשה אחרי גיל ארבעים שהיתה למהפך.

החדר הפנימי שלי התרחב

יודית שחר, ילידת 1959, פירסמה את ספר שיריה הראשון ב-2009 ("זו אני מדברת", הוצאת בבל). היא זכתה בפרס "טבע" בפסטיבל מטולה.

ממתי את כותבת?

"תמיד כתבתי, אבל המפנה האמיתי היה כשהתגרשתי בגיל ארבעים. אלה היו ימים קשים מאוד בחיי; מצאתי את עצמי אם חד-הורית לשני ילדים וללא עבודה קבועה. עבדתי בשירות לקוחות, הייתי מזכירה, לא בחלתי בשום עבודה, דילגתי בשפגאטים כדי לשרוד משכר מינימום לשכר מינימום. אך לכתיבה היה עדיין מקום מרכזי בחיי. היות שכתיבת שירים מתחילה אצלי מתוך מצוקה, ממש נוחתת עלי המוזה, אני נאלצת לצערי, ברוב המקרים, לכבוש את השיר ולהתאפק מלהשלימו. היום אני מורה לחינוך מיוחד, עבודה שאני אוהבת בכל לבי, אבל קשה מאוד להיכנע למוזה כשממהרים בבוקר לצאת לעבודה. כך קורה שאני כותבת חלקי שירים, משפטים ומלים וחוזרת אליהם מאוחר יותר. בביתי אין לי חדר משלי ומעולם לא היה לי. לעתים, כשאני קוראת כתבות בעיתונים על ?הסופר או המשורר בחדר עבודתו' אני מגחכת לעצמי. חדר העבודה שלי הוא על פתקים באוטובוס בדרך לעבודה, על מחברות באמצע הרחוב. לפעמים אני אפילו כותבת משפטים על קירות אם אין לי ברירה. תמיד זה בין משהו אחד למשהו אחר".

איך קרה שאם חד-הורית שעובדת קשה למחייתה מחליטה שהיא רוצה לפרסם את שיריה?

"כשלוש שנים אחרי משבר הגירושים שאלתי את עצמי מדוע לא אפתח צוהר לשירה. וברגע של אומץ פתחתי באינטרנט דף יוצר באתר ?במה חדשה'. אני זוכרת היטב את הערב הזה. זה היה ליל הסדר, והילדים התארחו בפעם הראשונה לארוחת חג אצל אביהם. אני, לעומת זאת, ביליתי את החג עם עצמי ועם שירי. אחרי אותו ערב משמעותי העניינים התגלגלו די מהר. התחלתי לפרסם שירים בכתבי עת, פנו אלי מחברי אנתולוגיות ומארגני פסטיבלים, ולמעשה החל מבול של פניות שהפתיע אותי לגמרי.

"היות שאני מכירה את מצב שוק הספרים, לא העזתי לחשוב בכלל על ספר שירה, ובכל זאת קיוויתי שאולי מישהו יקרא את השירים וירצה לפרסם אותם. מחשבה נאיבית בהחלט, אבל בזכותה העליתי שירים לרשת ותוך זמן קצר מאוד קיבלתי מייל מהוצאת הספרים ?בבל', שהוציאו את ספרי הראשון בתמיכת קרן ?קסת'. בהתחלה חששתי מאוד. חשבתי לעצמי: את מי מעניינת אשה בת ארבעים שכותבת שירים? הרי אנחנו חיים בעידן שמקדש את הנעורים. כבר דימיינתי את הספר נרקב במרתפי הוצאת הספרים. בסופו של דבר המהדורה הראשונה נמכרה בתוך חודש".

את חושבת שפרסום שירייך והצלחת הספר השפיעו על הכתיבה שלך?

"בוודאי. אני יודעת שהכתיבה שלי השתנתה. זה לא רק שיש לי יותר ביטחון, אלא שכשאני כותבת שיר אני נותנת גם לו וגם לי יותר מקום. אני לא כותבת היום רק מתוך מוזה, אלא גם מפני שאני אומרת לעצמי ?יודית, שומעים אותך'. קשה לי להסביר את זה, אבל החדר הפנימי שלי התרחב; אני כותבת בתוך חדר נפשי רחב יותר".

מה עובר עלייך כשאת מפרסמת שיר אישי וחושפני?

"מקור הכוח שלי הוא בידיעה שמה שעובר עלי הוא לא ייחודי לי. יש כל כך הרבה נשים גרושות בגילי שיושבות בבית לבד ואוכלות מול הטלוויזיה או מול המחשב והן חשות את הבדידות, התסכול והנואשות שאני חשה ומבטאת בשירי. לומר בקול רם שאני לא היחידה נותן לי אומץ. אני יודעת היום שאני לא אשמה בעוולות העולם הזה ומותר לי בהחלט לאכול קופסת תירס מול מסך מחשב ולהתגעגע למגע קרוב בעולם שבו אנשים מתקשרים דרך אותיות כמו נמלים על מסך".

היום את "יודית שחר המשוררת"?

"קשה לי עדיין לומר את המלה הזאת. לפעמים היא קצת גדולה עלי. עוד לא התרגלתי להכרה ביצירה שלי. בכל פעם שמישהו אומר לי שהשירים שלי נגעו בו, אני נפעמת".

ריקוד של שמחה

סוזן אדם, ילידת 1954, פירסמה את ספרה הראשון "כביסה" (כתר) בשנת 2000, ואחריו שלושה רומאנים נוספים: "מימיה" (2002, כתר), "אמא של ג'ניס" (2004, כתר) ו"רכוש גנוב" (2009, כתר). ספריה היו לרבי-מכר והיא זכתה בפרס ביכורים, בפרס קוגל ובפרס ראש הממשלה.

את אמנית. שנים רבות ציירת, פיסלת, איירת, התעסקת במולטימדיה, בתחריטנות, לימדת. מתי נכנסה הכתיבה לחייך?

"בדרך כלל שואלים אותי מתי התחלתי לכתוב. זו שאלה נהדרת שאין לי עליה תשובה ממשית והיא גם מזכירה לי שאלה של קופת חולים: ?מתי הופיעו לך לראשונה הסימפטומים ומתי שמת לב לכך?' ובכל זאת מצאתי כמה נקודות ציון מעניינות. כשהתפרסמתי, נכתב שאני כותבת מאז 1976. בימים ההם הייתי בכלל סטודנטית לאמנות. הטעות הזאת גרמה לי לחשוב שאולי בעצם שם הכל התחיל, מפני שהתעסקתי באמנות קונצפטואלית, וכמובן שילבתי טקסטים בציורים. מאוחר יותר חשבתי שאני כותבת מ-1964, כי בשנה הזאת עליתי לארץ מטרנסילבניה ונחשפתי בפעם הראשונה לשימוש באותיות עבריות. או אולי בכלל בגיל שנתיים, כשנתנו לי נייר ועיפרון.

"היות ששנים רבות בחיי עסקתי בתחום האמנות הפלסטית, החיפוש אחר נקודת ההתחלה של הכתיבה נהפך בסופו של דבר לחיפוש ביני ובין עצמי, וגיליתי שנקודת הציון המשמעותית ביותר להתמסרות שלי לכתיבה התרחשה ברגע הדרמטי שבו אמי נפטרה. אמי היתה אשה מופלאה והייתי קשורה אליה מאוד. היא היתה אדם יצירתי ויוצא דופן. היינו משוחחות הרבה ונהגנו לחלום על דברים ביחד. בשנים האחרונות לחייה היתה לה מעין מנטרה כזאת, שהיא נהגה לומר לי: ?בואי נכתוב את זה' (בהונגרית זה נשמע נהדר). אמרתי לה: אמא, מה נכתוב? ?את זה!' היא היתה עונה. את מה? ?את זה'.

"אחרי מותה, ב-1995, חשבתי על המשפט הזה שלה: ?בואי נכתוב את זה', וחשתי שיש קץ לדברים, שמחר לא בטוח שאתעורר בבוקר; שחיי מוקצים לי מנקודה א' לנקודה ב', ובטווח הזה אני צריכה לפעול ולהגשים את עצמי ואת רצונותי וללכת אחרי הפנטסיה ולא לחשוש מה יגידו או איך זה יתפרש. מותה של אמי יכול להיות הנקודה שבה התחלתי לכתוב, ולמעשה להרשות לעצמי באמת לבטא את עצמי כמו שרציתי, ושאולי מנעתי מעצמי קודם לכן".

איך היו את הימים הראשונים של תחילת הכתיבה?

"באותם ימים עבדתי בהרבה עבודות. עבדתי קשה והרבה. כשהחלטתי שאני כותבת, בתוך זמן קצר מצאתי את עצמי לאט לאט מתפטרת מכל העבודות. ידעתי שאני לוקחת שנת חופשה ובשנה הזאת אני כותבת. לאנשים ששאלו אותי מה אני עושה, עניתי: ?שום דבר, אני בחופש', ובחופש הזה כתבתי. כתבתי שעות, כמעט 14 שעות ביום".

בזמן תהליך הכתיבה, האם החל תהליך מקביל של רצון לפרסם את הספרים?

"כשאני כותבת אני רוצה להשמיע את עצמי, אני רוצה שקולי יישמע. אני רוצה שמה שאני כותבת יגיע ולו רק לאדם אחד. אני חושבת שכל יצירה, גם ציור, היא לא שלמה אם היא לא ממשיכה הלאה, אם אין מי שמתבונן בה או קורא אותה. זה סוג של מעגל. אם אני כותבת רק לעצמי סימן שאני מדברת אל עצמי. כשסיימתי את תהליך הכתיבה, הדפסתי, הכנסתי את הספר למעטפות ושלחתי לכל הוצאות הספרים שמצאתי בדפי זהב. לא ידעתי למה לצפות ובזמן ההמתנה המשכתי לכתוב. היתה לי תחושה שלא משנה מה יהיה, אני אמשיך לכתוב. כשחזרתי בפעם הראשונה מהוצאת הספרים ?כתר' והבנתי שרוצים להוציא לאור את הספר, הציף אותי גל שמחה עד שפצחתי בריקוד".

התעסקת בחייך בהרבה תחומי אמנות, ועכשיו את סופרת. יכול להיות שבעוד עשר שנים תהיי משהו אחר?

"זמרת אופרה לא אוכל להיות כי אין לי הכישורים המתאימים וגם לא הנתונים. אני חושבת שמצאתי את עצמי".

לא חייבת כלום

הפרופסור נורית גרץ, ילידת 1940, פירסמה את ספר הפרוזה הראשון שלה ב-1997 ("אל מה שנמוג", עם עובד, ראה עכשיו אור במהדורה מחודשת). ספרה השני ("על דעת עצמו: ארבעה פרקי חיים של עמוס קינן", עם עובד) יצא ב-2009. היא זכתה בפרס ברנר לספרות על ספרה זה, בפרס ספר הזהב של התאחדות המו"לים, והספר גם נבחר לרשימת "עשרת ספרי העשור" של ידיעות אחרונות ו"חמשת ספרי העשור" של גלי צה"ל.

אחרי שנים רבות של כתיבה מחקרית ופרסום אקדמי פנית בפעם הראשונה לכתיבת פרוזה רק לפני 13 שנה. האם את יכולה להצביע על נקודת המפנה?

"בהחלט, הכל התחיל כשפיטרו את אמי, אז בת 87, מעבודתה כעורכת עיתון מדע לנוער באוניברסיטה העברית. נהגנו לשבת אצלה במוצא לארוחת בוקר, ופתאום בלי שום הקשר היא היתה אומרת ?אני בחיים לא אחזור לפולניה', או ?רחוב סטלובה לא אומר לי כבר כלום', או משהו כמו ?לסובאלקי אני ממש לא מתגעגעת'. לאחר כמה שיחות כאלה אמרתי לה: בסדר אמא, בואי ניסע לפולניה. המסע המשותף הזה פתח לפני עולם סיפורי חדש. הוא שימש לי בעצם תירוץ למצוא שביל אל מחוץ להווה, דרך לחיות במקומות אחרים, ללכת אחורה בזמן, לפרוץ מתוך הרגע ולכתוב. זו הרגשה של מרחב פתוח. לא רק הזמן מונח לפני ואני יכולה לשוטט בו, אלא גם הגיאוגרפיה: רוסיה, פולניה, איטליה, עמק חפר – בלי ויזה ובלי דרכון. על זה כתבתי את הספר ?אל מה שנמוג'".

מהי הכתיבה הספרותית עבורך ובמה היא שונה מכתיבה אקדמית? האם את מרגישה שאת יצירתית יותר היום בכתיבתך בזכות הכתיבה הפרוזאית?

"אכן, במשך שנים עסקתי בכתיבה מחקרית, ואליה תיעלתי את היצירתיות שלי. זו כתיבה בתוך מסגרת ברורה, עם חוקים משלה (גם אם ניסיתי תמיד לפרוץ אותם). צריך לקרוא, לגבש תיזה, להוכיח אותה, לפרט ובעיקר להסתמך על מראי מקום וציטוטים. נכון שזה יכול להיות מרתק, בעיקר הרגע שבו אוסף של פרטים קטנים מצטרף לתמונה שלמה שיש בה משמעות. ובכל זאת יש משהו צר בזה. בכתיבה ספרותית אני חופשייה, הכל בידי. אני לא חייבת כלום לאירועים ההיסטוריים ויכולה להתעכב על חיי היומיום: על כוס התה שסבתא שלי שותה או על ארוחת ערב בבית של עמוס. אני יכולה להוריד גשם, אני יכולה לתת לשמש לזרוח, אני יכולה להוביל את סבא שלי לפגישה עם אהובתו או להשאיר אותו בבית. אני יכולה לעשות מה שאני רוצה; העובדות לא כובלות אותי.

"הכתיבה הספרותית איפשרה לי גם להיכנס לתוך תודעה של דמויות ולהשתמש בהן כדי שיחלמו בשבילי חלומות. בספר הראשון זה היה הקיבוץ, בספר השני זו היתה המדינה, בשני המקרים אלה היו חלומות על המציאות כפי שהיתה צריכה להיות – מושלמת, טוטאלית, מציאות ללא עושר ועוני, ללא צער וכאב. החלומות הללו איפשרו לאנשים לצאת מתוך עורם ולהתאחד עם משהו גדול מהם. אלה לא החלומות שלי. הם היו כרוכים ביותר מדי סבל ואכזבות, אבל בספרות יכולתי לחלום אותם בלי לשלם את המחיר".

ומה לעתיד, איזה סוג טקסט את כותבת היום?

"אחרי שני הספרים האלה מצאתי דמות חדשה, לשם שינוי לא מהמשפחה שלי, ובכל זאת דומה לגיבורים הקודמים. זה בחור יהודי שחי ברוסיה בתחילת המאה הקודמת. הוא נקלע לתוך המהפכה ולא מסוגל להאמין בה, הוא מקיים יחסים עם אשה ולא מסוגל לאהוב אותה, הוא חולם על ארץ ישראל ולא יכול לעזוב ולנסוע אליה. יש לי מעט נתונים עליו, את השאר אני צריכה להמציא, למצוא איך הוא יחיה ולהחליט איך הוא ימות. לצערי הרב, אפשרויות המוות באותה תקופה היו הרבה יותר עשירות ומגוונות מאפשרויות החיים. אם הוא לא חוסל בטיהור של האינטלקטואלים הוא בוודאי חוסל בטיהור של היהודים, ואם הוא לא חוסל כציוני הוא בוודאי חוסל על קשר עם מדינה זרה. הוא העריץ את התרבות הצרפתית, היה אמון על תרבות יוון ובקיא להפליא באמנות הרנסנס האיטלקי. כל אחד מאלה די היה בו כדי להשליך אותו לגולאגים ולמוות. אני צריכה עכשיו לבחור והבחירה קשה". *