נוֹדֵד רוּחַ-יוֹנָה
כְּרוּת שַׁד, עֵת לַיִל, בַּמִּבְצָר
קוֹרֵא לִי לְהוֹסִיף לָלֶכֶת,
אֹזֶן לְהַטוֹת
לִנְקֹם נָקָם. רֶצַח
מְתֹעָב מְאֹד
הָיָה כָּאן. הַגּוּף
הַמְעֻנֶּה כְּרוּחַ
אַבְשָׁלוֹם הַקַּט
בִּכְנַף בִּגְדוֹ
מְדַמֵּם רִחְמוֹ
עִגּוּלִים כֵּהִים
צְרִי מִלִּים רַעַל
בְּאָזְנַי
היי כרמית,
שיר סוריאליסטי מוקשה בדילוגים רחבים, מתמונה לתמונה, ממקום למקום ומזולתך אלייך. אני שומע כאן את אבשלום התנכ"י (ואולי היונה וולכי), את שאול ושמואל, את המלט ואביו ועוד כמה.
אני חושב שהדרך לפענח את השיר היא כמו חלום – בתחילה לשהות בו, לבנות מילה למילה, תמונה לתמונה, ורק אחר כך לארות משמעות מתוכו, להקשיב, לשמוע את הקריאה המהדהדת. יש לי תחושה שצייר בנוסח סלבדור דאלי היה עושה מן השיר הזה מטעמים 🙂 חן
תודה רבה, חן, על כל המופעים והקולות שראית. חג שמח 🙂
מקסים! חזק!
וגם לך, גיל אלון, תודה רבה! מחמיא לי מאוד.
ולסופר ששאל אותי במייל אם יש עוד שירים (תודה!), אז כן, ואני מקווה שיתנוססו לאטם. אולי מתישהו בקרוב אעלה בלוגון גם ברשימות ויהיה עוד משכן קטן
השיר שלך כרמית עוד לא נפרש לי לגמרי אבל משך אותי במצלולו ובעולם דימוייו. הוא יפה מאוד.
בחלק הראשון – קורא לי להוסיף ללכת/אוזן להטות/לנקום נקם – צפה אצלי אסוציאציה לטקסט רווי אלימות מן המסורת שלנו – ארדוף אשיג אחלק שלל – אולי רצף הפעלים הוא שהזכיר לי וכמובן שאר האזכורים המקראיים של אבשלום שסובך בשערו בענפי האלון ויונה.
יש שיר יפה של סוזן וגה, אול את כבר מכירה, The solder and the Queen, שגם שם יש עיסוק בחוויה טראומטית מכוננת הנוגעת למיניות הנשית (אלא ששם גבר – אחר – הוא שמשלם בחייו על כך).
גם שבירת המשפטים וצמצום הבתים לשתי שורות מטיחים תחושה של אבדן ושבר למילים הטעונות בלאו הכי.
מאוד יפה השיר הזה.