בננות - בלוגים / / ויזלטיר וצ'יקי ארד באותה שקית
כרמית רוזן
  • כרמית רוזן

    1978. תואר ראשון למדתי בתל-אביב, ושבתי לחיפה ללימודי תואר שני - ביבליותרפיה. בדרך עברתי בהודו, ולמדתי הדרכת יוגה בווינגייט, וגם אצל מירה ארצי-פדן, יוגה נשית. פרסמתי שירים ב-מטעם, כתב עת לספרות ומחשבה רדיקלית וכתבתי תיזה באונ' חיפה - השיח על גוף האישה: אתנוגרפיה של קורס יוגה נשית. עובדת כביבליותרפיסטית במרכז הורים וילדים ובבית-ספר יסודי וכן כמדריכת יוגה להיריון ולנשים.

ויזלטיר וצ'יקי ארד באותה שקית

 

 

 

 

 

 

מרודים וסונטות, רובים וכרטיסי אשראי

מביקורי האחרון בתל-אביב שבתי עם שני ספרי שירה, החדש של מאיר ויזלטיר, מרודים וסונטות, באותה שקית עם רובים וכרטיסי אשראי של רועי צ'יקי ארד. האחרון תפס הרבה פחות מקום, נראה כמו רבע עוף של הספר של ויזלטיר, צנום, קטן חתום ומטdpi  16 אל מול התמונה הבוהקת, הנוגהת על העטיפה באדיבות הקיבוץ המאוחד: דמויות גדולות וקטנות עטויות גלימות צהוב, מבעד להן מאדימים ומשחירים כתמים, אולי תיקים.  

 

אבל לארוז את ויזלטיר וארד באותה שקית, או לאותה רשימה, זהו צעד רטורי ממש. המשורר המזדקן, מנהיג המרי השירי, שיש האוהבים לצייר אותו כמי שהתמסד לאיטו והתברג להיות פרח-קיר באקדמיה, התיישב אל שורת גביעי הזהב של פרס ישראל, ולצידו הנה "דיוניסוס החדש של תל-אביב" (האומנם כך כונה צ'יקי-ארד ברוב פאתוס יווני?), המשורר הצעיר (33 במחוזותינו) שעל כתפיו הכחושות נשען מעיין השירה במרכז העיר, מדמנה, יהיו שיגידו. על כל פנים, נוכח צרירה מפוקפקת כזו של השניים, דונו אותי, הקוראות והקוראים, בחשדנות ובקפידה, ברותחין.

 

זה ספר ראשון שקניתי מאת צ'יקי ארד. עד עצם היום הזה, אני מודה, קלטו עיניי רק פה ושם שורות תועות, ואיזה מרמור נצרב בי נוכח כמו-שיר שנתקלתי בו בספרו הראשון: "מדוע אין קו מתוח תחת שמי?" (ומתחת לשיר קו, ולתאווה הזו עוד אשתדל לשוב). אצל ויזלטיר אני קוראת ותיקה וממנו נחלתי את שיריי, מאז כמעט שש שנים.

 

כדי לא לקחת על עצמי כאן פרוייקט אדיר מימדים שאיננו לפי מידות השגרה הקטנה שלי, אשתדל להתמקד בספר של צ'יקי בשיר ארוך אחד: "צואת הזהב – הפואמה על תפקידה של השירה במרץ 2007", ומתוכו להפציע לומר משהו על הספר, ועל ההקשר לויזלטיר. משם, איך אומרים, נזרום. אבל הנה מגיחה גם אקספוזיציה: הספר הקטן והמרדן של צ'יקי ארד הוא ספר של גבר ישן-חדש, אלטנוילנד. כוונתי, הוא מצטרף למסורת ארוכה של קול גברי מסוים אותו הוא מנכס ומנביע מחדש.

 

אולי נתחיל בעברית, בעברית החדשישה. הנה כך זה נפתח: "הו, צואת זהב / כלב יקרקר של זונות צמרמרת / הו צואת זהב, / פיוט גדם סלולר. / איש לא מעייף אותך כמוני / צואת זהב שלי", ובאמת זו התחלה קצת מעייפת, אבל מכאן זה ינסוק. כל החלק הראשון שופע מילולי מילים: משוררנים, דפונים, תרדם, מיושש, עזעז, חוטמון, זהו חלק קטן מאוצר המלים המסתובב שם. לי זה הזכיר תרגומים ישנים של מיאקובסקי. על כל פנים, המגע המקושטט המיושנן הזה מקבל שיניים כשהוא מציץ מתוך עברית רזה וקונקרטית: "הנה XXXXX XXXר טס במכונית חדשישה נצוצה / ולא לוקח אותי טרמפ / בשוך פסטיגל משוררנים / רק בן עשרים ומשהו, בפג'ו שחורה, / ומיושש כמו סב נרגן / זקן כל כך.." וכל זה כמובן כדי לבשר לנו שהדובר הוא המשורר הצעיר האמיתי, מול המוות השירי שמתהלך סביב. הוא הכוח הפאלי שהולך לנענע את השירה (אוהו, המתינו כבר לאנטי-השפרצה בסוף השיר), כנגד אלה שהם "כדגי סלמון אחוזי שִׁטָּיוֹן מרפובליק אוף סין / חסרי אשך, כרבול ופין".

 

השיר ממשיך בתמונות, לרגעים הראות מתערפלת מרוב צחוק. עלי חביבה במיוחד זו על גג נווה צדק: "הנה מיכלולה / שוכבים עלי גג אבוק בנווה צדק / הישבן שלי על האבק / שירה / שד על אריח כמשן / שירה / קרפד! / שירה / קרפד גוסס! / שירה / כתר פלסטיק! / שירה / קרפד גוסס על כסא כתר פלסטיק!" אלוהים יודע מה זה "אריח כמשן", אבל כמה מדויקת גסיסת הקרפד, כמה חיננית ומכמירה מיכלולה, שמה לפחות. כי אין באמת נשים בפואמה הזו ואולי בכלל בתוך הספר. יש דמויות פלסטיק, נערות כיבוש חד-ממדיות, תרבותיות, או להבדיל מיכלולה הקדושה: "מיכלולה מגלה לי שהיא עובדת כזונה / אומר "זה עדיף על העבודה באמ:פמ בשכר מינימום", עדיף גם על זכיה ב-10 אלף פרס כמשורר השנה לקושש המלצות מXXXX XXXר / 10 אלף ש"ח זה 25 זיונים, אפשר לעשות בשישה ימים את זה / אני לא יודע מה היא חושבת על תרבות, אבל אתם, יקיריי, אל תתקרבו לזה, חפצי חיים שלי / מפותי אהבה ומילה". אז בטח לא ידוע מה היא חושבת על תרבות, אחרי הכול, היא אישה. ואולי הניצולה היחידה בשיר היא מחוצה לו, הקוראת. וגם זה מוטל בספק. לה, מסתבר, כמו מוקדש ריקוד החיזור שהוא השיר: "מה יועיל לקרוא שירה / אם אלך לישון אחר כך בלעדייך, הקוראת? למי יעזרו שיריי הגרועים, הונאת כולם?" ובחלל המיותם הזה מאישה-ממש צ'יקי ארד מגביר את המנוע הפאלי.

 

וכאן מחכה התכסיס המוכר הבא. צ'יקי ארד נותן עצה. כמיטב המשוררים. אפילו הפתיחה שלו: "אל תזכירו את הירח", הדהדה לי את ויליאם קארלוס ויליאמס בשירו היפה "אל ממשיך בודד", בו, חן-חן, מרשה ויליאמס להזכיר את הירח, אבל מסביר איך לא. על כל פנים, עכשיו אנו הדרדקים של ארד, והוא מלמדנו איך לחיות, איך לכתוב שירה. אבל באיזו בת-קול הוא בוחר? המוזיקה והטון גנובים היישר מבית המטבחיים של ויזלטיר. אנא מכם הקוראות והקוראים, עמ' 27 בצואת הזהב של ארד, אל מול עמ' 134 בקיצור שנות הששים הויזלטירי, בית שני בשיר "על ה'הולכי בחושך' לרטוש". אותו טון, אותה מוזיקה נוזפת מדויקת. צ'יקי ארד מזמר ויזלטיר. עדכני, קונקרטי עד כאב ומצחיק כך שנוקשת הלסת: "חשים נורא כי הרגתם בצבא? לאם המת רע הרבה יותר. / תירשמו לחברה להגנת הטבע, / שלחו סמס לאגודות צדקה שמנהלות רעיות ראשי ממשלה, / אני ודאי איני אשם" (ארד) והנה כמה שורות שבורות מויזלטיר, בערך שלושים שנה לפני (הקשיבו למוזיקה הגנובה, שימו לב למרחק מהקורא מצד אחד, למרחב הפואטי האחר מצד שני): "עם סגולה? עם סגול ממלקות. / מה כל הפטפוט על דוד קצר-הראות ויואב הבריון? מישהו יסד פה פעם ממלכה עד-פרת? לכמה זמן? מה שריון? איזו חרב של דיקט מצובעת בכסף? / אדוני, אתה חי / (אדוני, עודך חי) בעידן המימן."  זו כמובן גניבה חיננית, אפילו גאונית. וזה חלק מהאלטנוילנד. כלומר, בכסות הגבר הרפה החדש, זה המכריז על עצמו "אין פחדן ממני במה שהיה אזור חיוג 051", מגחיך עצמו ללא גבולות (קראו, קראו את השורות החזקות-המרושלות המתנקזות אל יום הטיהור הסופי, זה שרמז לו בכתמים השחורים הפזורים, מצנזרים את השורות) ארד נוקט אותה מוזיקה עתיקה של קול גברי וסמכותי. וטוב שהוא מגייס אותה, רועם על התותחים והבוכים, ומעקם לצחוק בנשימה אחת.

 

והנה הפרץ הפאלי המקנח את צואת הזהב:

"השמש עולה כבר,

ציפורי זהב לא מתמההות בשדרות מול מעוני

אבל ממטרות – לפעמים מישהו גונב אותן

ואז פורץ גייזר ענק שמטפס ממרכז המדשאה

שבאי התנועה, והזרם עולה אל על,

מעל קומה שניה כמעט,

זרנוק עצום שטיפותיו נותזות באלוהים –

בִּידֵה אלים."

 

ואחרי הבידה הזה אקח הפוגת רענון לפני שאמשיך למרודים וסונטות של ויזלטיר.

 

 

 

 

 

 

24 תגובות

  1. מאוד מעניין מה שאת כותבת כאן. סקיצה ראשונית למהלך עמוק של חילופי דורות של השירה העברית הגברית. הייתי מוסיפה למשוואה הזו את אהרן שבתאי שיש לו קול אמביוולנטי. מצד אחד הפואטיקה שלו מחפשת מתחילת דרכה את האתוס – את הפרקטיקום של כיצד לחיות ובכך מצטרף למה שאת מכנה "קול גברי סמכותי" , מצד שני להערצת הנשים שלו אין אח ורע בשירה העברית. יש מי שלועגים לו על כך אבל בעיני זה ממש נפלא

    • גיורא לשם

      לשמרית,
      מה את יודעת על הערצת הנשים של שבתאי?
      האם להפשיט אותן עירום ועריה בפומבי מודפס זאת הערצה?!

      • עומק הבנתך בשירה מעוררת גיחוך

      • בעיני אין כמו שירי האהבה-תשוקה של שבתאי. היחס לגוף הוא ישיר ולעתים בוטה (אבל כך גם ביחס לגוף הגברי או לאני) אבל בעיני זה מרגש, ואמיתי ומחוספס ומהחיים. כמובן שזה עניין של טעם

        • גיורא לשם

          שמרית,
          לא, יחסו של שבתאי לזיווה אינו עניין של טעם, אלא שאלה של חוסר מוסר.
          סוף-סוף, זיווה היא אדם חי שנפגע עד עומק נשמתו מפרסום הספרים.
          מה שכתבתי פה אינו רכילות, אלא ידיעה בדוקה.

          • אתה מדבר על המציאות ואני מדברת על השירים. אני לא מצויה בענייני המציאות של שבתאי ונשותיו, רק בענייני השירים, וגם זה מנקודת מבטי בלבד.

          • גיורא לשם

            שמרית,
            אני מדבר על מצב שבו משורר מנצל אשה באופן כזה או אחר ואחר-כך מוציא את עירומה חסר-האונים אל רשות הרבים.
            שירה היא דבר אחד, התנהגות אנושית היא דבר אחר — ורצוי ששתיהן תצעדנה יד ביד.

          • אבל הן לא צועדות ביחד. וככל שהמשורר \"פגום" יותר מבחינה מוסרית כך הוא חשוף יותר פגיע יותר ולכן אף פוגע יותר ושיריו עמוקים יותר.
            משוררים מוסריים כותבים חרא.
            אנשים מוסרניים הם אנשים חרא.

          • התגובה הזו היא תגובה חרא

          • נכון נכון וזה הפסיכופטים ששולתים! עובדה

  2. טובה גרטנר

    היי כרמית
    גורף…
    להתראות טובה

  3. צ'יקי כבר צעיר די זקן לא?

  4. אהוד פדרמן

    כרמית יקירתי – איך היה אומר על זה ויזלטיר מורנו המשותף – רצנזיה מענינת וכתובה היטב והיה מסמן בעטו הירוק VV .

    מחכה לחלק השני

    אגב צ'יקו ארד נמנה על המשתתפים בארוע שיערך מחר בבית ביאליק לרגל הוצאתו לאור של הספר 'מרודים וסונטות'. כך שבהחלט יכול להיות מעניין המפגש הבין-דורי.
    גם אני אדרים ואהיה שם

  5. גיורא לשם

    אוי לאותו חילוף דורות!

    • מטאזיוויקה

      אבל האמת היא ששירתו של ויזלטיר כבר כמה שנים טובות,היא בכזו רמה,איך נאמר,לא בדיוק מזהירה,שאין הבדל גדול כיום ברמה,בינו לבין "השמיייח"
      אבל אם מישהו בזכיר פה את אהרון שבתאי,אז הוא בכלל…
      על השירים שלו אפשר לומר שאם זה לא היה עצוב,זה היה מצחיק,או להיפך.
      אהרון שבתאי,ה"זליג" של השירה העברית,היה צריך כבר מזה כמה שנים לשכון באיזה מוסד סגור.

  6. על התגובות המעניינות.
    וחשוב לי להדגיש, הרבע עוף של ארד הוא חם ויש בו נתחים חשובים ומאד פוליטיים. ואין כמו גניבה מוצלחת. הגיל לא משנה.
    אהוד, בל נערבב בשר בחלב. השקה טובה בתל-אביב.

  7. שפוסט זה משמש זירה להן, בענות או בהלל שבתאי ויזלטיר וארד, הרשו לי לומר (בטון פטרוני וסמכותי? ;-), לאט לאט לכם, העניינים מורכבים, הלא כן

  8. נבות זה לא. טעות בזיהוי.

  9. הי כרמית, תודה על הביקורת. אני כמובן לא מתעניין אם ביקורת היא טובה או רעה, אבל נהניתי מאוד מדרך הניסוח ומההתייחסות אלי ככותב-גבר, עניין שהוא נכון מאוד. אני משורר-גבר בעידן שלהיות גבר או יותר נכון "גבר" זה לאו דוקא כבוד גדול, מסיבות מוצדקות מן הסתם. אני לא ממש "הגבר הישראלי" של עיתון בלייזר, אני די נשי או "דנדי" כגבר, אין לי מכונית או רשיון, ואני לא שותה בירה, אבל אני גבר. כשיש לי חברה (או חברות), היא עוזרת לי לסחוב את הגליונות של מעין לקומה 4, אבל אני גבר. אני בוודאי לא שונא את הגופניות והמין שלי כמו משוררים-גברים רבים שמטמינים את הגבריות שלהם, ורואים בשירה אישה. השירים שלי הם גופניים, בגוף של גבר. הם קיציים, במדינה של קיץ. הם ישראליים במדינת ישראל. הם מזהתיים במזהת. הם לא מפנים גב לעולם התופעות. אני גבר, ואף שאני רחוק ממנו, קו מוביל ביני לבין ואן דאם למשל. ויפה שקראת את השירים כך.
    הקשר שלי עם ויזלטיר הוא לאו דוקא כשל אב-רוחני, או אפילו ידיד. לא גדלתי על ויזלטיר. לא למדתי אצל ויזלטיר. מעולם לא שתיתי קפה עם ויזלטיר. יש לי השגות על ספרו החדש, שלטעמי מפנה גב אל העולם. הוא רואה בשולחי מסרונים קופים מכונמים אנאלפבתים, אני רואה בהם את חבריי, הם האנשים שאני כותב בשבילם שירים. ישמור אותי האל מקהל אוהבי השירה אליו התייחסתי בפואמה שכתבת.
    אם אני מושפע ממשהו שעשה, זה מתרגומו את ZONE לאפולינר. אך יש בוודאי קשר ביני לבין כל משורר ישראלי שחי בתל אביב, ובוודאי שיש לויזלטיר גם שירים טובים.

    לגבי שני הטקסטים שלי ושל ויזלטיר, הייתי שמח שתצייני מהי נקודת הדמיון. אין כלל מוטיבים חוזרים בשני הטקסטים. והנושא שלהם אחר – אני תקפתי בכיינות שמאלנית של יורים ובוכים ומ"ו התייחס למאצ'ואיזם פתטי.

    • צ'יקי, אתחיל מהסוף. לו היית ניגש לפתוח את קיצור שנות הששים כפי שהצעתי, עיניך היו פוגשות בשיר יפה חזק ארוך ופוליטי מאוד בשם 'על "ההולכי בחושך" לרטוש' – במקום רצנזיה. (עדיין לא מאוחר, הספר לא אזל). השיר מגיב לשירו הכנעני של רטוש ופותח בשורות: "עלו איפוא על סוריה / רטוש ינהיג אתכם". בערך מהבית השני המוזיקה, אופן הפנייה לקוראים והטון מזכירים מאוד את הקטע שלך, והנה אעתיק אותם בזה אחר זה.

      – – –

      אמכם שכבה עם אביכם
      לא על במות ענת.
      בניכם סוגדים לביטלס, לא ליהוה.
      חרב שאול וכתר של דוד – אל הקרקס.
      אחוות הלוחמים הדראסטית הבאוורית
      תהלום אתכם? שפכו את חמתכם באחיכם
      הפדראסט.

      מים לים עניין של מס הנסיעות.
      אשר לפרת, יש אלבומים יפים.
      הלוואי ויתנו לי שניים וחצי מיליון
      של פחדנים
      מקצועיים יפהפיים. הוי, עם של עריקים
      היינו להפליא. כולם כבר שכחו פה?
      יש להזכירם. רק העריקים מן המבצע האלוהי
      יהיו עם, מין עם, איזשהו עם.
      עם סגולה? עם סגול ממלקות.
      מה כל הפטפוט על דוד קצר-הראות ויואב הבריון?
      מישהו יסד פה פעם ממלכה עד-פרת? לכמה זמן?
      מה שריון? איזו חרב של דיקט מצובעת בכסף?
      אדוני, אתה חי / (אדוני, עודך חי) בעידן המימן.

      (קיצור שנות הששים, עמ' 134)

      – – –

      עצה:
      אל תזכירו את הירח בשירים
      פצעיכם מרתקים אותי כמו חצץ
      כאבכם מלאה אותי,
      בוויכוח הפתלתול בינכם לבין אביכם, אני ודאי תומך באחרון
      חשים נורא כי הרגתם בצבא? לאם המת רע הרבה יותר.
      תירשמו לחברה להגנת הטבע,
      שלחו סמס לאגודות צדקה שמנהלות רעיות ראשי ממשלה,
      אני ודאי איני אשם.
      משהו מר כמוות? שתו משקה מוגז והטעם יחלוף בין-רגע.
      למדתם על איזה חמור אופנתי באוניברסיטה?
      פטפטו עליו במבחנים.
      אני לא אסבסד את החמורים האלה.
      אם יש מילה נרדפת זהה,
      השתמשו במילה שהייתם אומרים בקול.
      תשקרו מחוץ לשירה ולא בתוכה.
      ואם בתוכה, עשו זאת בכל מאודכם, אחרת תיתפסו.
      רצוי לזייף צ'קים של "החברה לישראל" על לגנוב עוד שיר
      ליונה וולך.
      אם אתם אוהבים שירה, עדיף שזה יהיה מרחוק.
      אתם מועכים את זה.

      (רובים וכרטיסי אשראי, עמ' 27-28)

      – – –

      בין אם אי פעם שזפו עיניך את הטקסט הזה ובין אם לא, כנראה אכן משהו דומה בקול הגברי הניחת, ציני ולעגני. ועוד לפני התוכן, אני מדברת על אופן הפנייה לקורא, הטון והמוזיקה של הדיבור. נדמה לי שתאלץ להסכים איתי שיש דמיון. מעבר לזה גם ברמת התוכן, הטקסט הזה רחוק מלהתייחס למאצ'ואיזם פתטי. הוא מן הסתם הקדים את תקופת היורים ובוכים (מדובר בטקסט משנת 1966!) אבל כמה הוא חריף רלוונטי מטרים והכין את הקרקע לגבר פחדן מקצועי יפהפה כמוך.

      וגם אם אתה לא קורא מסור של ויזלטיר, הרבה ממנו ספוג בהוויה, כלומר בשירים אחרים. ובכלל, אולי גם אתה וגם ויזלטיר מהדהדים בקול הזה משהו קדמון ועתיק הרבה יותר: תוכחה.

      אני חושבת שלא דייקת בשורות שכתבת על הספר החדש של ויזלטיר. אין לו דבר נגד שולחי מסרונים (מהיכן הבאת את זה?), ומדוע "מפנה גבו לעולם", וגם אם כן, מה רע בכך? על כל פנים הבוז לילד המכונם בשיר הפותח מכעיס גם בעיניי. אני מקווה שעוד אצליח להתפנות לכתוב על הספר ברצינות.

  10. מענין מאוד
    יש לך סיגנון יפה !

    • אני מסכים שהטון הלעגני מעט דומה והשימוש בשאלה רטורית, אבל זה כמו ששני שירי אהבה חרוזים מעט דומים, אבל אי אפשר לדבר כאן על שלשלת אבולוציונית. מלבד הטון, אין שום דמיון לטעמי, אף שאשמח לשמוע חוות דעת נוספות ממשוררים אחרים שמטקבקים פה. אני לא חושב שיש לטעמי משקל רב מטעמו של כל אחד מהקוראות.

      אני לא מנסה להתרחק מויזלטיר ומשוכנע שיש ביננו נקודות השקה, אבל אני בטוח שבין שירתי לשירתך ישנן גם נקודות השקה רבות ומעניינות, למשל בשירים שלך על עורך כתבי עת לשירה, יש לטעמי יותר דמיון ל"צואת הזהב" הארס-פואטי בחלקים מסוימים. כי שני הציטוטים שהבאת מדברים על נושא שונה מאוד לפי דעתי הצנועה.
      אני מתעסק הרבה ברטוש, כתבתי (והלחנתי) את י"ח שושנים על פי שירו, וראיינתי את אהרון אמיר בזמנו. למעשה השיר של ויזלטיר מזכיר יותר את הינשוף המשלב בין כנענות להיפר-קפיטליזם.
      לגבי ההשפעה שלי מאהרון שבתאי (וההשפעה ההפוכה), שצוינה כאן, היא אולי מעורפלת פחות. אף שאנחנו שונים מאוד ביחסינו לבנות המין החזק.

      • צ'יקי היקר, ברוך שובך מהניידת / תא המעצר.
        הלא בדיוק על הגברת הקול הגברית, על לקיחת המגאפון לידיים עצרו אותך. על יצירת הבימה הנבואית גם אם המגחיכה את עצמה בלב העיר. בימה כזו היא הרחבה של הקול השירי של הקטע המדובר. יצירת אירוע ראווה כזה, באדיבות הסיוע של משטרת ישראל (מקווה שנהגו בך בכפפות משי! כל הסיפור מצחיק כל כך אבל חשוך על כל הראש), הלא זה חלק מהכינון המשוררי הגברי. לא חושב?
        חביב להשיק איתך בתים בשירים. מבחינת הנושא, לכבוד הוא לי. אבל האינך מבחין איך העמדה הפואטית שלי , לפחות באותו טקסט (בעיניי זה לא בדיוק שיר) אותו אתה מזכיר http://www.notes.co.il/carmit/55948.asp שונה בעמדה הדיבורית? זה טקסט של עדות, לא של עמידה בכיכר העיר.
        השאלה אם אין מה לדבר כאן על שלשלות אבולוציוניות היא שאלה נאה. לא ידעת, לא שמעת? שירה זה משפוחה.

השאר תגובה ל כרמית ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לכרמית רוזן