סופת רעמים

אין לי קשר מיוחד לרכבות.

מעולם לא הרחקתי

לבדוק היכן מסתיימים הפסים.

זה לא שאין בי סקרנות,

או יותר נכון: גדולתו של המרחב

בו נמדדים צעדים עדינים,

מהתחלה לסוף, לא עיניינו אותי

צריך חדר שיספיק לכל סוף אפשרי,

של  כל הרכבות בעולם

טוב שהפחד מסתיר את הסוף.

כמו שאני מנסה לגונן על שני הבנים,

או סתם יוצרת המולה של תחנת רכבת,

כאילו יש לי כרטיס לָנצח

ולא שמתי לב שהחיים שלי כבר נפלו מהפסים-

כמו סופת רעמים.

עוד רגע תחנה האחרונה