ארמית אובדת

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

מאמר שלי שהתפרסם בכתב העת הספרותי "גג" האחרון.

עורכת אורחת: ורדה גינוסר.

 

ארמית אובדת

 

מאת תלמה פרויד

 

מנהג חדש בא למדינה. מתרגמים את הכתובה מארמית לעברית ואת טקס הקידושין עורך הרב בעברית צחה – מי יותר מי פחות.  גם את תפילת הקדיש, לא עלינו, יש המעדיפים בעברית. ונמצא גם כותב ידוע שפֶּסח העלה בו הרהורים מודפסים שמי בכלל צריך את כל הארמית הזו בהגדה ואולי בכלל עדיף להמיר לעברית את כל ה'דזבין אבא בתרי זוזי' הזה, כדי שבנו לא יתקשה בהבנת הנקרא. וגם לא האב.

הוא לא היחיד. לא אחת אנחנו שומעים הצעה, לבטל את הארמית ה"קשה", ה"אנכרוניסטית", וה"גלותית" ולהותיר את העברית 'חפה מכל הממבו-ג'מבו הזה'.

זה גם בא 'קומפלט' עם ההצעה לאחד סימני ניקוד: פתח וקמץ לדוגמה, ששניהם נהגים בימינו כתנועת A, או הסגול והצירה, ששניהם מבוטאים כיום  E (ולא ניכנס לשאלה האם אכן הגייתם לעולם זהה ואם במקור היה או לא היה הבדל. התשובה אגב, היא: כן. היה גם היה). או שזה בא עם ההצעה לעבור לכתוב עברית באותיות לטיניות, כדי 'לפשט' את ההגייה ולמנוע בלבול בין, נניח, 'ספר' בצירה ל'ספר' – בפתח ודגש בפ"א וכיוצא באלה 'בלבולים'.

בקיצור: אל תבלבלו אותנו בביטויים קשים, אל תעמיסו עלינו ניקוד 'לא רלוונטי', הבה נהיה ככל הגויים הנאורים, אלה שכותבים משמאל לימין באותיות שרוב העולם הידידותי  משתמש בהן. מה יש, לטורקים מותר ולנו לא?

בשם ההנחות הללו וההקלות, הרי כבר שמענו בימינו הצעות בדבר הוצאת מקצועות ונושאים מבחינות הבגרות. מה, מוכרחים תנ"ך? ואי אפשר להסתדר בלי ההיסטוריה של בית שני או של היהודים בספרד הנוצרית? איך זה בדיוק יעזור לילדינו היקרים בקריירת ההיי-טק שלהם. וגם אי אפשר לקנות עם זה במכולת. תגידו, זה רק אני חושדת בבעלי הטורים שכותבים ברוח זו באלו מקצועות הם – איך להגיד –  קצת התקשו?

 חלק לא קטן מאלו המתייחסים אל הארמית כאל אחות מפגרת שיש להעלימה, מסתדרים לא רע עם האמריקניזם הנוגס בעברית – אם במלים ובמונחים שקנו להם שבת בשפת הקודש – החל מ'היי' ו'ביי' הלא מזיקים עבור ב'דיזנגוף סנטר' או 'סנטרים' אחרים וכלה בתרגומי שאילה נוסח 'לקחת החלטה', 'לנצח את המשחק', 'לעשות עלייה' ועוד מיני ביטויים שמשמעותם היא לדבר עברית באנגלית, או גרוע מזה: להתבטל ולהתרפס בפני כל מה שבא 'משם', קרי: אמריקה בעיקר.

 

אם נתגלגל אחורה במנהרת הזמן, נמצא ששתי המלים הראשונות בארמית בתנ"ך מושמעות מפי לבן הארמי: כשיעקב מבקש להנציח את הברית בינו ללבן הוא מצווה על אחיו להקים גל אבנים. בעוד שהוא מכנה את ה'מצבה' (כך בלשון הפרק) שהקימו 'גלעד', מכנה אותה לבן בשפתו: "יגר שהדותא" (=גל העדות. בראשית ל"א, מ"ז).

כבר באלף הראשון לפנה"ס דיברו ארמית במזרח התיכון בעיקר באשור, בבל, פרס,  סוריה וארץ ישראל. "הארמית היא לשון שמית, אחות לעברית. בעיקרה הייתה הארמית לשונם של שבטי ארם, אולם במשך הזמן נעשתה ללשון מדוברת במסופוטמיה, בסוריה ובארץ ישראל" כותב אלישע קימרון בספר 'ארמית מקראית', ספריית האנציקלופדיה המקראית, מוסד ביאליק ירושלים 1993. תעודות כתובות ארמית, הוא ממשיך, נמצאו לא רק באזורים אלה אלא גם באסיה הקטנה: הודו, מצרים וחצי האי ערב. גילה של הארמית – כ-3000 שנה. הדיבור בה, מדגיש החוקר, נמשך עד היום!

העולים ששבו מגלות בבל בעקבות הצהרת כורש מלך פרס, שכבש את ממלכת בבל – דיברו ארמית , שהייתה השפה הרשמית של הממלכה הפרסית (ה'לינגואה פרנקה')  – והביאו אותה לארץ ישראל.

במאמרו 'לשון המשנה והתלמוד'  בחוברת 'מחניים' כ"ז, בהתייחסו לארמית כותב פרופ' יחזקאל קוטשר: "חורבן בית ראשון וגלות בבל, הרי הם נקודת מפנה בתולדות עמנו מבחינות רבות וביניהן אחת החשובות – בחינת הלשון. גולי בבל באו בארץ גלותם, בבבל, במגע הדוק עם לשון קרובה ביותר ללשוננו, היא הארמית, ולשונם העברית הושפעה ממנה. כשחזרו לארץ יהודה, כוננו את מקדשם והקימו מחדש את מדינת 'יהוד', שהייתה פרובינציה בממלכת פרס. אין ספק, כי הלשון שדיברו בה אמנם עברית הייתה, אך שונה מאותה העברית שבה דיברו אבותיהם לפני גלותם. אחת הסיבות העיקריות שגרמה לשוני זה הרי היא השפעת הארמית וייתכן אף השפעת לשונות או ניבים אחרים, כפי שמלמד אותנו נחמיה, המתאונן "ובניהם חצי מדבר אשדודית ואינם מכירים לדבר יהודית" (נחמיה י"ג, כ"ד)".

 

 מתקופה זו דוברה הארמית בפי היהודים לצד העברית. בעוד הארמית הייתה השפה המדוברת, הנפוצה בפי כל, יש הסוברים כי העברית הייתה שפת החכמים והמשכילים.  גם הכתב העברי המשמש אותנו עד היום, התפתח מן הכתב הארמי ודחק את הכתב העברי הקדום.

 

על פי מקורות שונים, עוד מאות שנים קודם, החל משנת 700 לפנה"ס, לערך, החלו להשתמש בממלכת אשור בארמית לשם כתיבת מסמכים רשמיים. השפה נפוצה בכל אזורי האימפריה, לרבות ארץ ישראל. עדות לשימוש בשפה לצרכים דיפלומטיים אנו מוצאים בספר מלכים ב' פרק י"ח,כ"ו. כאשר רבשקה, שליחו של סנחריב מלך אשור, מגיע לירושלים וקורא לתושביה המורדים באשור להיכנע, הוא מתבקש על ידי שריו של המלך חזקיהו לדבר ארמית: "דבר נא אל עבדיך ארמית, כי שומעים אנחנו ואל תדבר עמנו יהודית באזני העם אשר על החומה".

כתובות רבות בארמית מן התקופה הזו נתגלו  ברחבי המזרח התיכון ואסיה המרכזית, לרבות אפגניסטן, איראן ומצרים. באי יב שבדרום מצרים התגלו כתובות רבות בארמית – 'מכתבי יב', עדות ליישוב היהודי הגדול שחי שם בסביבות 400 לפנה"ס.

לאחר הארמית העתיקה  ( 925  עד 700 לפנה"ס) והארמית הממלכתית, הרשמית

( מ-700 -200 לפנה"ס) מגיע תור 'ארמית הביניים': 200 לפנה"ס עד 200 לספירה.

היא כוללת את הלשון הנבטית, שדוברה בחלקים שונים של ערב ונכחדה ואת התדמורית ומשמשת בתרגום אונקלוס לתורה, שלגבי תיארוכו ומקום חיבורו נחלקים החוקרים. יהודה קומלוש בספר 'תרגומי המקרא, פרקי מבוא'  (ספריית האנציקלופדיה המקראית , מוסד ביאליק, 1984 בעריכת חיים רבין)  מציין כי נהוג להבחין בין תרגום אונקלוס  הכתוב, בצורתו הנוכחית, לתרגום אונקלוס הקדום שבעל פה – ה'פרוטו אונקלוס'.

 הארמית המאוחרת (200 עד 700 לספירה) נחלקת לשני ניבים: מזרחי ומערבי. בניב המזרחי שרווח בבבל , נכתב התלמוד הבבלי. עוד במזרחי: הארמית הסורית – דיאלקט נוצרי, בו נכתב תרגום הפשיטתא למקרא וכן כתבי קודש נוצריים. לניב זה כתב מיוחד משלו, הכתב הסורי.

כמו כן רווח הניב בשפה המנדעית, של הכת הנוצרית הגנוסטית, הנושאת שם זה. גם למנדעית כתב משלה.

הניב המערבי רווח בארץ ישראל וכלל את הארמית הגלילית, שבה נכתב התלמוד הירושלמי והמדרשים הארצישראליים, ארמית שומרונית, הידועה מן התרגום השומרוני לתורה ושימשה בלשון ימי הביניים, בעיקר לצרכים ליטורגיים ועד היום רווחת בקרב השומרונים. וארמית נוצרית, ניב שדובר באזור יהודה.

הארמית החדשה: עם הכיבוש הערבי, קבלת האיסלאם והתרבות הערבית במזרח התיכון, החל מן המאה השביעית, עברו בעיקר לשפה  הערבית והארמית נותרה שפתם של היהודים ושל הנוצרים.

קהילות קטנות הדוברות ארמית נשתמרו בכפרים בעיראק, איראן, טורקיה, גיאורגיה, ארמניה.

בעברית, למן תקופה המקרא, דרך לשון חז"ל והעברית הרבנית ועד העברית החדשה, השתלבו הרבה מאוד מילים, ביטויים, שורשים, סיומות ('נישואין' לעומת 'נישואים' עם הסיומת העברית), מונחים והשפעות נוספות.

 

חסידי ההינתקות מן הארמית בימינו, בהם גם השולחים ידם בכתיבה, נלחמים במידה רבה מלחמה אבודה. העברית והארמית שלובות כתאומות סיאמיות, מבלי יכולת להפריד ביניהן. דוברי עברית רבים אינם מודעים לשימוש שהם עושים יום יום ושעה שעה בארמית, גם מבלי דעת. נסו לוותר על 'אדרבא' הארמי, על סדנה, דוגמה, כורסה (בארמית 'סדנא', 'דוגמא', כורסא'), ואיך נימלט מן ה'משכנתה'  ('משכנתא') וניכנס בשלום לרחוב 'חד סיטרי', אך נתרחק מן ה'סיטרא אחרא', ואיך נעשה עסקת נדל"ן (נכסי דלא ניידי = נכסים בלתי ניידים, בתרגום חופשי), ונחגוג בבורסה עם הנפקה חדשה (השורש נ, פ,ק הארמי= י,צ,א העברי) ומי מבני הדור הצעיר יודע כיום מהי 'נפקנית'? אבל כשצה"ל 'מנפק' להם מדים או נשק,  הם דווקא מבינים למה הכוונה. ומן הסתם, הכותב המתנגד ל'דזבין אבא' משתמש בשיא הטבעיות במילה 'זבן' – מאותו שורש ממש. ומי היה מוותר על 'לאלתר' (במקום, מיד) ועל 'דחליל' (שבא מ-דחיל הארמי = פוחד) , 'בית עלמין', 'בר מינן'

ולהבדיל 'בר מצווה' (בר=בן בעברית), ברנש (בר נש בארמית = בן אדם או: בן אנוש. בימינו נלווה לביטוי גוון הומוריסטי, לעתים אירוני וכיו"ב), 'חברותא' , 'מחד גיסא' 'בלית' ברירה (לית=אין) ואפילו: אבא, אמא, סבא, סבתא וגם 'סבא רבא' (או 'רבה' בה"א כמו 'מדרש רבה') וזה המקום להזכיר לא לטובה את 'סבתא רבא' השגויה, לטובת התיקון: 'סבתא רבתא'. אין סוף לדוגמאות שניתן להביא, ותקצר היריעה. אפשר לומר, שהארמית מנצחת בנוק-אאוט. מי שלא רצה אותה בספר דניאל, מקבל אותה בתלמוד ומי שניסה להימנע ממנו, יפגוש בה בספר הזוהר כשיישאב ללימודי קבלה.

אכן, שפה יפה ועשירה, מרובת ניבים, עם מצלול מרהיב וקונוטציות המובילות לשורשינו. שפה אחות מעשירה ומאלפת לעברית. תחת לדחותה מוטב לאמצה, לשמרה, ללמד וללמוד אותה, לעשות בה שימוש אמנותי בכתיבה ספרותית. ואכן, ספר דניאל הכתוב בארמית (שנתן לנו את 'הכתובת על הקיר': "מנא מנא תקל ופרסין"), שימש מקור השראה לא אכזב ליצירות אמנות רבות (ע"ע 'משתה בלשאצר').

 

אני שואלת עיתונאים צעירים (בני 28 ) מה עולה בדעתם כשהם שומעים את המילה 'ארמית'. משיבה ש': "אוי, זה מזכיר לי את שיעורי היהדות באוניברסיטה… בשיעורי תלמוד המורה דיבר ארמית. מה, הוא חשב שמישהו מבין?!. לא צריך את זה!".

ומגיב נ': "אני דווקא לא חושב כך. ארמית זו עברית עתיקה, לא?! הייתי רוצה לדעת את השפה".

 

קשה להאמין, אך ממש בתוכנו חיה קהילה דוברת ארמית (חדשה), כשפת אם. זוהי קהילת 'נאש דידן' (בתרגום מארמית: אנשים שלנו), קהילה שמקורה (אם לא נרחיק עד גלות אשור בימי תגלת פלאסר) באזור שסביב העיר אורמיה, בגבול שבין איראן, טורקיה ואזרבייג'ן – קהילה המשתייכת ליהדות כורדיסטן. רוב אנשיה עלו ארצה לאחר קום המדינה. קהילה גדולה של נאש דידן ישבה בעיר אלמה אטה, בקזחסטן  עד לשנות ה-90 של המאה הקודמת. מעניין איך נשמעת ארמית בערבות קזחסטן…  לקהילה אתר אינטרנט בשם זה.

בני הקהילה שומרים בחום על הגחלת. קבוצת צעירים מתוכם הקימה להקה, כאן אצלנו, בישראל ולפני כעשר שנים הוציאה אלבום בכורה, המכיל 11 שירים בארמית שעם צאתו התקבל בהתלהבות. "נאש דידן. תגלגלו את המילים על הלשון. כמה קל ואיזה כיף להגיד אותן.." מתפעם עמוס אורן ב'ידיעות אחרונות' בנובמבר 98'  .

אולי זו טיפה בים השימור של השפה-אחות העתיקה הזו, הארמית. אך יש לברך על היוזמה. ובינתיים, לכל המבטאים 'מקדמת דנן' תחת 'מקדמת דנה' (המקור: ספר עזרא ה', י"א) ו'מניה וביה' בתנועת A בהברה האחרונה (כמו 'מאניה' רחמנא ליצלן) במקום E  – לא המצאתי, שמעתי  – קבלו תיקון. ואידך זיל גמור.  

 

 

 

(פורסם בכתב העת הספרותי 'גג' של איגוד הסופרים, בעריכת העורכת האורחת ורדה גינוסר)