בננות - בלוגים / / לנוע בין נצחים, על ספרה החדש של עפרה קליגר
חן ישראל קלינמן
  • חן קלינמן

       

לנוע בין נצחים, על ספרה החדש של עפרה קליגר

 

 

 


עפרה קליגר כותבת פצעים בשקט. היא לא מחפשת תחפושות, היא לא כותבת עם רווחים של נחת, היא לא כותבת מתוך מעגלים שניוניים ושלישוניים. קליגר כותבת במעגל הקיום הראשון – כשאין ברירה, כשחייבים, כשישנה מלאוּת בלתי אפשרית, של יש או של אין, כאשר אושר עד דמע או כשחשכת סַנוורים: "כְּאוֹחַ מְאַוְאֵחַ/ כמעיָן מפכפך/ באפלת סלעים,/ כְּעַקְעָק מְעַקְעֵק כמו/ איברים פרוקים// יש את נפשי/ להצריח/ כגיא צלמות" ("יש את נפשי"). לא אחת, בין ובתוך שיטי השירים, מתעורר בקורא רצון עז לחמול את הכותבת; אופי המילים, ציפור הנפש, כל כך מכמירים בהווייתם הפצועה ומלאת התום גם יחד. היא כותבת כילדה מפוקחת: "שדה כלניות האיר דרכה/ של ילדה/ בין צריפים ובתי אבן./ נעליה הגדולות ממידתה/ הותירו עקבות לא לה.// כמו מימוֹסָה בישנית/ צמחה בין כָּתלי הכִתה. /לִבה סִפַּח אליו כל מלה.// עם לילה נדחקה/ בין שָׁלֹשׁ אחיותיה/ הסמיכה ראש אל קיר,/ האזינה ללילה הנושם/ בשׂרעפת העיר// עד נעצמו עיניה." ("ילדות").

קליגר נוגעת בלא מעט חוויות שונות, כולן טעונות. טביעות האצבע של שירתה מזוהות על פי שני מימדים: לאחד נקרא "המימד הנושאִי", היינו תחומים מובהקים בהם היא נוגעת בכתיבתה, ולשני נקרא מימד "רוח השירה", על משקל רוח הדברים, היינו מהי המסגרת הנפשית, הערכית והאסתטית הצועפת, מחיָה ומתווה את שירתה. אפשר לדמות שני מימדים אלו לְמים וּלְרוח המשוררת המרחפת על פניהם, וממילא הבריאה החדשה הנוצקת כשירים עם אומרה "ויהי". אם נרצה, דימוי אחר לכך הוא לומר כי דרך השירים, שהם המבטים, יודעים אנו את העיניים נושאות המבטים, הלא הן המשוררת. כך או כך, שני המימדים מדברים בשפה אחת דברים אחדים.

במימד הנושאי, נציין שלוש תימות מזהוֹת מרכזיות.

ראשית, ללא ספק תימה חוזרת היא הזמן וגרורותיו (כמו זיכרון, געגועים וחלוף). קליגר, למשל, עורכת איתנו מסעות תמציתיים המשקפים את תמורות הזמן ומעלליו. כך היא לוקחת אותנו אל הילדות (כפי שהודגם לעיל בשיר "ילדות"), אל חייה שלה כאדם שעבר כברת דרך ארוכה ("שישים ואחת שנים/ חולפות מעל ראשי/ פושטות תוי פנַי.", מתוך "שישים ואחת") ואל הגוף ("הגוף הוא מנהרת זמן", מתוך שיר הנושא שם זה). היא לוקחת אותנו אל האב הצעיר ("בטרם ניתן להבחין/ בין כלב לזאב/ השכים אבי אל המסילה") ואל האב הזקן ("כסהר בלילה קר/ פני אבי/ משיְטים ללא ניע/ בחלל./ עורו מתוח/ כמפרש/ כנגד שנותיו/ על גופו השותק.", מתוך "אבי"), ואל חיי הזוגיות – החל במילות שלהבת כמו: "זה היה מזמן/ כשקרבנו עצם אל עצם/ ורוח עברה בי./ זרועותַי התקמרו לחבק,/ עינַי בערו כמראה אש/ וגופי קרם אור." ("זה היה מזמן"), וכלה במילות שממה כאובות כמו: "בשעת בוקר מוקדמת/ כתינוק שזה עתה נולד/ נפלטנו אל שולחן האוכל./ הדלקתי אור במטבח./ אולי תראה אותי// … התבוננתי בך:/ יושב בדבקות על כסא/ מניע ראשך עם כל נגיסה כמתפלל/ ומחכָּה לתֹם התפילה" ("ארוחה בשניים").

שנית, קליגר כמשוררת עוסקת לא מעט בשפה ובמילים. קליגר עומדת על השפה כעל מציאות הארוגה לבלי הפרד במציאות חייה ומעצבת אותה עוד מראשית היותה, לטוב ולמוטב: "ראשיתי לא באה לעולם/ ביום היולדי:/ יתמותה של אִמי/ עם צריחתה הראשונה/ יתמותו של אבי/ עם צעדיו הראשונים/ הם כר המרעה של אפשרויותַי.// שפתי כקדרה סדוקה/ עליה מנגנים אמי ואבי./ אני מחוללת כעלה נִדף/ ומהדהדת את קולם." ("ראשית"). גם כאן בולטת נוכחות הזמן ותמורותיו.

שלישית, יש לציין את תימת המאבק וההליכה, שהיא אמונית לא פחות מקיומית, מאבק וחתירה אל מגע וזיקה בין עולם ואדם. לא סתם בוחרת המשוררת לפתוח את ספרה בשיר האמונה הבא, שיר של אמונה אקטיבית, יוזמת: "הבוקר מופיע כשליח/ ובידו מעטפה עלומה.// בעין פנימית/ אני נוקרת לתוכה/ כיונה.// מילים מולידות דברים/ ודברים מולידים דברים.// יש לקדמן בברכת// מודה אני". קליגר מדברת בפשטות, "בלי חוכמעס", ומציגה התבוננויות שכדאי לנו שנשית ליבנו אליהן. במילים ודימויים מזוקקים, ממש ערומים, היא מצביעה על הקרע, על החיפוש ועל התנועה בין משמעות להתאיינותה, בין קיום מוחלט להעדר מוחלט בקיום האנושי. שימו לב לשיר הבא: "אנחנו נעים בין נצחים/ בתוך רשת פרושה/ ומדמים/ יש דבר מה./ עונות השנה מבטיחות/ היום והלילה מתארך, מתקצר/ מבטיחים/ ואין יודעים מה.// זו הרשת הפרושה/ שלא ניפול מגובה האשליה./ (שאלהים –/ נשמת כל הדברים,/ קוי זמן אפשריים)".

שלוש התימות שציינו חוברות יפה יפה למימד השני, אותו כינינו לשם העניין "רוח השירה". כי בבואה לומר את חללי הזמן, את הגעגועים והחרדות, את החיפוש, את השבר והאיחוי, כשהיא מביטה בעצמה, במשפחתה, באנשים, בנופים שונים, במרחב הביתי או במרחב בכלל, כשהיא אוהבת בבשר וברוח, כשהיא מתקרבת או מתרחקת, כשהיא אומרת רגש או מנהירה תובנה – תמיד תמיד היא עושה זאת ברכוּת, בהצנע לכת ובקֶשֶב ארוך נשימה. אין כאן ולו שמץ הרמת טון המקדשת את עצמה, אין דרישה כי אם נתינה, אין תפיסה וניכוס כי אם נגיעה ושליחה על פני המים, אין עיניים של דין כי אם עיניים של חסד. המשוררת בקושי מרשה לעצמה לקבוֹל מפורשות, גם כשיש לה את מלוא האשראי לכך. צריך לקרוא את השירים כדי להבין זאת. מומלץ למשֵש את השירים כדי להרגיש זאת. זו שירה בארבע אמות הנפש, אבל מתבוננת מאוד ועל כן פנימית בשני פנים: נובעת מן התוֹךְ החווייתי ומבררת את פנימיות קיומו.

ספר השירים מחולק לשלוש חטיבות: הראשונה מכילה כשלושים וחמישה שירים חדשים, והשנייה והשלישית הן חטיבות שירים הלקוחות מתוך ספרים שפרסמה המשוררת בעבר ("משחק בשברים" ו"וזרח השמש ובא השמש"). שירי החטיבה הראשונה הם עיקר העידית שבשיריה.

אי אפשר שלא לחתום רשימה זו מבלי להביא כמעט בשלמוּת שלושה שירים קורעי לב שכתבה עפרה קליגר על בנהּ, שירים הנושאים את שמו – "גדעון":

"לילה אחד בתוכי נפל דבר/ זה היה כקריעת שופר/ עולל רציתי./ כל איברַי נקהלו לַקריאה./ חלומות ותקוות קשרתי בשמו/ גדעון –/ גבור חיל, חובט חִטים בְּגַת/ עוד טרם נולד.// תשעה ירחים לבשה/ רוח אהבתי/ את בני,/ תשעה ירחים שִוִיתי אותו לנגדי.// כשבקע מרחמִי/ חמישה ירחים חוללה/ תבל ומלואה בפנַי// וחדלה."

"מחוגי השעון כטפרים/ סובבים/ משחרים לטרף,// ואני עומדת בין פה לבין שם/ מתבוננת בזמן/ להקת מחשבות שבעת נדוד/ חגה מעל ראשי,// וקולו של בני עובר את/ קירות/ האגף הסגור/ מנסר/ כציפור שהוטלה מקן/ באויר/ חובט ונתלה באזנַי."

"…מסדרונות וחדרים/ כמו בכל מקום./ אבָל באגף הסגור/ מהלכים אנשים שעוּנים/ על קבי הזיות או/ עקודים על מִטות/ ובני יושב/ אוחז בראשו הכבד/ לבל יִשמט./ חדרים ומסדרונות כמו בכל מקום/ אבל באגף הסגור/ עומד איש ליד חלון ומצעק/ "אני בנו של אלהים"/ ובני מאמץ את גביניו/ לראות את אִמו."

 

"בעין פנימית"/ עפרה קליגר

הוצאת ספרי עיתון 77, 80 עמודים

 

 

 

 

9 תגובות

  1. חן קלינמן

    עפרה קליגר, משוררת לא מוכרת, שיצא לי לאחרונה להתוודע אליה ואל שירתה. התוודעות שנגעה בי והביאה אותי לכתוב רשימה קצרה זו, להוסיף מעט הד לכתיבתה.

  2. לחן.
    מהפן האישי: אני מזמין לעצמי ביקורת כזו ממך כשיצא לאור ספרי.
    אני מודה לך שהבאת בפני משהו ממשוררת שמתוך כתיבתך ומהדוגמאות שהבאת -עושה רושם של משוררת מצוינת.
    תודה.

    • חן קלינמן

      היי גיורא,
      כיוון שכתבת מן הפן האישי, אענה לך גם אני מן הפן האישי: כשיצא ספרך לאור (נו?) אהיה שמח להיות מוזמן לכתוב עליו. וממה שהכרתי בכתיבתך, כך יהיה לא רק מן הפן האישי.

      קליגר אכן מצויינת. הנה שיר נוסף שלה ("אלהיה אינו יורד" שמו), הפעם מעין שיר חברתי בו היא משלבת באופן טבעי לחלוטין את המקורות:

      ושוב
      ניצבים
      לפני הר שעשָׁנוֹ ככבשן
      ויוצאים אנשים ונִגָּפים
      במחנה יצחק וישמעאֵל.
      אדם קם על אדם
      באבן, באגרוף, בברזל
      ואיש נותן נפש תחת נפש
      עין תחת עין
      ההר כֻּלו חרד,

      ואלהים אינו יורד.

      תודה, חן.

  3. תַּלְמָה פרויד

    מן הציטוטים שאתה מביא כאן נראה שעפרה קליגר משוררת מעניינת ואיכותית מאוד. וכתבת עליה מאוד יפה, חן.

    • חן קלינמן

      תַּלְמָה, תודה רבה, מה שיש כאן זה באמת מעט.
      אצל קליגר ניתן למצוא לא מעט דימויים יפים, אפשר לומר אלגנטיים בַּדיוּק שלהם, למשל:
      "תוחלת החיים התארכה/ ואני מסתבכת בשוליה/ כמו בשמלת כלולות.// צל העבר מתארך כהינומה,/ ובידי נאד מים כלה כמעט." (מתוך "תוחלת החיים).
      או בשיר אחר בו היא כותבת בפשטות הגדרה קולעת:
      "דמעה היא מָסוֹף,/ תחנה סופית אליה מגיעות השמחה והעצבות.// היא נוגעת בלֶחְיֵךְ/להרגיע/ כרטיָה רטֻבֻּה" (מתוך "דמעה").

  4. חן, תודה על הצצה לעולמה של משוררת, שלא הכרתי. עוררת סקרנות. השירים, שציטטת כאן, עמוקים וחודרים. ולאחר שדלית מִשיריה את התימות המרכזיות, ברור לי למה מצאה שירתה מסילות אל לבך.

    • חן קלינמן

      שחר היקר, שמח לראותך (כלומר מתי אראה?).
      לא הופתעתי מכך ששמת לב מדוע קליגר מוצאת חן בעיניי. אבל תשמע, אי אפשר לקחת ממנה את ההתבוננות האישית, המקורית, התוהה, העומֶקֶת. קח למשל את השיר הבא, איזו דקוּת של כתב חידה יש בו ("מוזר" שמו):

      כל יציאה לעבר עצמי
      נעצרת אֵי-בָּזֶּה
      לִשְׂכֹּר קורת רוח.

      כל כניסה לגוף זר
      לשאול לעצמי –
      מעמי שואלת אותי.

      מוזר
      איך הדרך המחבֶּרֶת אלַי
      אותי מחסֶרֶת.

  5. חן, מה אומר ומה אגיד. עפרה קליגר היא אכן משוררת טובה מאוד מתוך הדוגמאות שהבאת. רגישה מאוד, רמזים רליגיוזיים-תרבותיים חוזרים בשירתה ויש בה עוצמה של פאתוס שאני אוהב בלי בולשיט או בלי חוכמעס כמו שאתה כותב. אני גם אוהב את הדרך האנליטית ואזמלית שבה אתה מנתח ספר שירים לפי חלוקות לקבוצות ותת קבוצות. זו דרכך בכתיבת ביקורת. זה מאיר את העיניים באשר לפואטיקה של הכותב. יישר כוח. רני.

    • חן קלינמן

      רני, סופר-עורך-מבקר יקר ומוכשר, תודה שבאת, עיינת והגבת.
      ונכון – קליגר, גם בתוך המרחב האישי שלה, רוויה תרבותית ורליגיוזית הן מבחינה ליטרלית, הן בדימויים והן בדפוסים רגשיים ומנטליים בכלל. מרגישים שלא קל לה, ולכן הכתיבה שלה מדוייקת – אין כל כך פנאי למשחקים ופכים קטנים כאלה ואחרים.

השאר תגובה ל חן קלינמן ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לחן קלינמן