בננות - בלוגים / חן קלינמן / בשם הנעלבים ואינם עולבים, או קווים לדמותו חסרת הדמות של הטוקבק
חן ישראל קלינמן
  • חן קלינמן

       

בשם הנעלבים ואינם עולבים, או קווים לדמותו חסרת הדמות של הטוקבק

 

 

אחת התופעות שהרימו ראשן עם הגיח האינטרנט לעולמנו היא הטוקבק, דהיינו התְגוּבִית. יש משהו שובֶה, אפילו משכֵּר, באפשרות היסודית הזו של כל אדם לכתוב את אשר על ליבו ושִׂכלו ולקבל מיידית במה ציבורית לכך. כמובן שהתופעה התרחבה, השתכללה, התפארה, כוננה פורומים, בלוגים, אתרים אישיים, קהילות וכהנה וכהנה.

בכל מבנה אנושי, תרבותי, נמצא תכונות והתנהגויות אנושיות. כך גם בכל הקשור לחיי המדיה האינטרנטית. אבל נדמה כי משהו במדיה הזו יוצר חממה נוחה יותר לאלימות מילולית מצד אחד ולאינפלציה של נחמדוּת מצד שני. בכלל ישנה אינפלציה של שיח – מה שבעבר היה מעיקרו שיח על-פה נעשה גם נחלתו של השיח בכתב.

ההשתלחויות המילוליות יותר מטרידות אותי, כמובן, ואני רוצה לנסות ולהצביע מה בטבעה של המדיה הזו מאפשר את לבלובן של אלו וכיצד הן מזינות את עצמן מתגובה לתגובה, כמעט בלי כוח חיכוך שיעצור את שרשרת האמוציות בתוך מסגרת השיח (ולא מחוצה לה).

הדיון יתחלק לארבע הערות, מן המקומי אל הכללי: שתיים יעסקו בתגובִיוֹת על רקע פסיכולוגי-חברתי, אחת על טיבו של טקטס כתוב, ואחת נוספת על טיבו של שיח בכלל. מטרת הערות אלו לבחון תוצרים שליליים, מגבלות, בשיח הזה. אין זה בא להוציא את כל החיובי שהמדיה הזו תורמת ומאפשרת. המהפכה התקשורתית שוטפת את כולנו, ברם ראוי לעצור ולברור מתוכה את מה שאין אנו בהכרח מעוניינים בו.

 

 

1. תקשורת ללא פנים, א'

 

השיח באינטרנט נתון למחקרים רבים. אחדים מהם בוודאי עסקו, עוסקים ויעסקו במרחב האישי והבינאישי שהוא מאפשר או לא מאפשר.

על-פי רוב, ברשות המרחב הוירטואלי אין נוכחות של פנים, של אדם, לכל הפחות לא במובן הבלתי אמצעי, ויש לכך השלכות. במידה רבה המגע החלקִי הזה מזכיר את המתרחש בכבישים: בנהיגה אנו פוגשים פגושים ולא אנשים, משום כך קל לנו לכעוס על הנהג המדומיין ולהשליך עליו את מיטב רגשותינו העסיסיים. ממילא, האינטרקציה עם אדם אחר אינה קיימת, או קיימת באופן מעומעם, מה שמשאיר את משתמש האינטרנט עם רגשותיו שלו, עם ביטוי חופשי, היישר מבטנו הקודחת.

באין אינטרקציה מלאה, התקשורת נעשית בקלות רבה חד כיוונית ורחוקה מלהביא את הדוברים לתיאום רגשי, לכיוונון שיח, לשיתוף אותנטי, משמעותי. השילוב של אנשים מרקעים שונים, מתת-שפות שונות, ושל מחסור באינטרקציה, מקשה על גישור ויצירת שפה משותפת, מדגיש ומצית את המפריד כל עוד אין נכונות מאומצת להקשבה (ועושה את ההפך הגמור כשיש נכונות כזו).

יותר מכך. תגוביוֹת נכתבות במרחב האישי, האינטימי – אדם, מחשב, ותו לא. ממילא אין ריסון של בושה, של היכרוּת. כל אחת ואחד חופשיים מן המחיר החברתי של התרת הרסן בתקשורת רגילה. כך יוצא כי השילוב של חופש הביטוי ויציאתו מבית היוצר של המרחב הפרטי, הלא-חברתי, מאפשר לכל אדם להוציא לפועל את מעלותיו המוסריות או חוסר מעלותיו המוסריות. הפיתוי גדֵל כשאין עונש חברתי כהרתעה (אדם אלים בלשונו בדרך כלל נדחק מחוץ לקבוצה). להשתלחות אין מחיר לכאורה. מה שנהוג היה להאמר בחדרי חדרים, או מאחורי הגב, או לִבְסוֹס בראשו של אדם, או בבטנו, פתאום מקבל מעמד ציבורי. לטוב ולמוטב.

גם אם יש הזדהות עם הנמען – היא מבעד למסכים (תרתי משמע) ובקלות ניתן להטילה הצידה באין אדם מרגיש נמצא מולנו. במילים אחרות, כשהשיח נעשה חד סטרי, בלתי מחייב, הוא בקלות נעשה אלים. כשהוא נעשה אלים אין מקום להקשבה, לבירור. כך אנשים כותבים את עצמם ולעצמם אבל שמים זאת בשטח ציבורי, ולעיתים ביחס לאחר, וכל זה בלי אחריות לא לציבור ולא לאחר.

גם ככה לא מעט נדמה כי ישנה יותר השמעה מאשר הקשבה. גם ככה אנו משליכים חשדות ופחדים, או אמון וזיקוֹת, על אנשים אחרים, בלי לדעת אותם. החשיבה הקטגוֹרית-רגשית על אנשים פועלת ביתר קלות ביחס ישר למחסור במגע ישיר ובלתי אמצעי. בקלות האינדיבידואל נמחק, לטוב ולמוטב, ונותר רגש פשטני, נשארות הכללות חברתיות-מעמדיות-מגדריות, וכדומה.

 

 

2. תקשורת ללא פנים, ב'

 

מעבר לכך שלנמען אין פנים (בין אם זהו נמען קונקרטי, ובין אם מדומיין, או קהל נמענים, קבוצה, לאום, אנושות, חוּצנים, ומה לא), הרי גם למוען אין פנים. על פי רוב ככל שהשיח נעשה פוגעני יותר הרי זה סימן להתרבות כותבי התגוביות האנונימיים כדגים במים. צצים להם מארץ-לעולם-לא אנשים חסרי שם, נעדרי זהות, מחוקי פנים. פורצות אל השיח דמויות אנונימיות ללא רקע, ללא מקום, ללא תכונות. נוצר אפקט שנוכל לכנותו "תסמונת בת-הקול", כלומר נוחתת לה אמירה מן השמיים ומתרסקת אל פרקט האינטרנט ורצפת ליבו של הנמען. יש להם משנֶה כוח לכותבים האנונימיים, לא רק בגלל התוכן (או יותר נכון חוסר התוכן) הפוגע, אלא גם מכיוון שקשה יותר לעמעמם את השפעת דבריהם (לטוב ולמוטב). לא ניתן למשל ליחסה לתכונה של הכותב, לרקע ממנו בא. אין לו הקשר. הוא בלתי תלוי, חלוט בלשונו המוחלטת, בתוקף של פסק דין קפקאִי.

החיוב בתופעה הזו הוא שנאלצים להתייחס לגוף התגובה, לא ניתן לתרץ או לבטל אותה על ידי שיוכה לאיש זה או אחר. השלילי הוא שפעמים רבות מידיי גוף התגובה הוא ארסי (בין אם ענייני ובין אם לאו), ונוצרת תקשורת בלתי תקשורתית, לא הגונה, ייצרית.

 

 

3. טקסט ללא פנים

 

טקסט כתוב אינו כמו שיחה על פה, ניתן לקרוא בו שוב ושוב – הוא גוף ממשי שניתן לחזור ולמשש אותו ובו. לכן כשתוכֶן התגוּבִית פוגעני – העובדה שהוא נקרא הלוך וחזור משאירה את הפגיעה על כנה במנעדֵי זמן ארוכים יותר. יותר מכך, יש לו לכתוּב מרחב ציבורי – כלומר לא רק פגיעה אישית יש כאן, כי אם עלבון ציבורי.

גם אם מתעוררת חרטה היא מעוכבת הרבה יותר במצב הדברים הזה. קשה יותר לקחת מילים כתובות בחזרה, על אחת כמה וכמה כשהן נכתבות ציבורית, מה שדורש מידת ענווה והליכות צניעות לא שכיחות.

יותר מכך, בעיית טקסטים ידועה היא הפרשנות להם. פעמים רבות כותבים לא מעבירים כראוי את כוונתם, הנימה מתפספסת, ולעיתים בכוחן של דקוּיוֹת לקבוע גורלות רגשיים. כך יוצא שהמגבלה העקרונית של הטקסט חודרת לשיח המושתת כולו על טקסטים – שיח שלא היה בעבר בריבוי ובמיידיות כזו ובכל נושא העולה על הדעת (היו מכתבים, שעיקר מעלתם היא שעל-פי רוב אינם נשלפים מן המותן ונשלחים כלאחר יד).

הטקסט הוא גוף עצמאי, עומד בפני עצמו, וככזה הוא מאפשר להשליך עליו ולהיות מושפע ממנו. בזה כוחו. ובזה סכנתו – הרי מישהו כתב את הטקסט, עומד מאחוריו, ופעמים רבות מידיי נוטים לשכוח זאת, והזמינות של האינטרנט מבטלת את התקררוּת הרגשוֹת, מבטלת את מרחק המגיב והתגובה מן הנמען. הכל על השולחן ומייד. אלא אם כן המגיב מרסן את עצמו, לטוב ולמוטב.

 

 

4. שיח של פסילה ושיח של אימוּץ

 

כל מה שנאמר כאן חל הן על הכותב והן על המגיב. אין זה משנה היכן שבירת כלי השיח מתחילה. תורף העניין הוא איזה שיח מתפתח ומה מטרתו.

חיים ומוות ביד הלשון זו אמירה החלה לא רק במישור הפיזי, כי אם גם במישור הרעיונות, ההרגשות, בוודאי במישורי הרוח העדינים. אין דבר קל יותר מלבטל את האחר במילה. מילים הורגות מילים בלי שום בעיה. בלי להתחשב בתוכֶן. בכלל הרג אינו מתחשב בתוכן, אינו רואה אינדיבידואל, אלא עסוק בעצם הפסקת קיומו. אבל האם על ידי ביטול הדבר אכן מתבטל? האם ניתן לבטל נכונות על ידי שלילתה כך סתם? אם תשאלו את השאלה בשיח של פסילה התשובה תהיה חיובית, אם תשאלו שאלה זו בשיח דק יותר התשובה תהיה שלילית, או יותר נכון שלילית למחצה…

עולם הדיעות הוא לא פחות ממשי מכל עולם אחר. כשם שאדם לא חייב לבחור בכל דבר בעולם ואינו מסוגל לכך, כך גם במחוזות הדעת.

ולסיום הערה אישית. אני מעולם לא הפנמתי (והדגש הוא על הפנמה) שיח של פסילה, של אמת לצידי או לא לצידי. ההרגשה הפנימית תמיד מותירה בי סימן של ממשות, ממשות בדבריו של האחר, גם אם הם קשים לשמיעה, ואולי בשל שהם קשים. פסילה מוחלטת תמיד מותירה טעם לפגם, צרימה, תחושה של יחס לא רציני.

לדעתי טבע הדברים האותנטי יותר הוא שיח של אימוץ – לאמץ את דעתו של האחר, ורק מתוך אימוץ ניתן גם לגבש דעה שמשמעותה דיאלקטיקה, הכלה, הכרעה.

וכפי שכבר צויין יש להבחין בין שיח של דעה לשיח של בחירה. מה שמבדיל בין האנשים הרי איננו מה נכון ומה לא נכון – אלא ראשית מה נמצא בתוך טווח הבחירה של כל אחד (לעומק ולרוחב, אותה קשת מושגים, חוויות והוויות באדם), ושנית – ממילא מה בחִיר ומה בלתי בחִיר.

קל להבין את התמונה הזו כשחושבים במושגים תפיסתיים: אנו מתרשמים מכל מה שמופיע במרחב התפיסה שלנו – לומר שאיננו קיים הרי זו התעלמות מרושם שהתרחש – בין אם על ידי גוף ממשי ובין אם על ידי צלליתו, בין אם הוא גוף פיזי ובין אם הוא השתקפות בלבד. הרושם קיים, השאלה הנשאלת היא מה מקורו, עומקו, רמת ממשותו, השלכותיו, יחסיו עם הרשמים האחרים וכן הלאה.

את מנגנון האמת והשקר, לוגיקה דיכוטומית זו, יש להעביר מעיקרון הפסילה לעיקרון האבחנה הדקה. יש לעדן ולחדד את מנגנון התוקף, הממשויות, כשם שכששוקלים במאזניים – ככל שמתקרבים למשקל הנכון משתמשים במשקלים קטנים, עדינים יותר, עד שמגיעים לתמונת המצב הנכונה והמדוייקת ביותר.

 

 

 

 

 

 

 

36 תגובות

  1. אני משתמשת במשפט האחרון שלך כדי להסביר איך לדעתי צריך לכתוב תגובה:

    "יש לעדן ולחדד את מנגנון התוקף, הממשויות, כשם שכששוקלים במאזניים – ככל שמתקרבים למשקל הנכון משתמשים במשקלים קטנים, עדינים יותר, עד שמגיעים לתמונת המצב הנכונה והמדוייקת ביותר".

    אבל נורא קשה לעשות את זה. אני חושבת שצריך המון אינטואציה, אינטילגנציה רגשית ואינטליגצייה קוגנטיבית כדי להגיע לתמהיל הנכון ,עם המשקלים הקטנים והעדינים ביותר.

    ולפעמים פשוט אין זמן, אז מסתפקים במשהו שטוח כמו "נפלא" או "חרא". וחבל. הבעיה היא שצריך להקדיש המון זמן לתגובה מהסוג האיכותי הזה. ומעטים מאוד יודעים לעשות את זה.

    אני רוצה לשבח כאן בלוגר שכן עושה את זה, וזו לא התחנפות, בחיי. אבל אמיר אור יודע לעשות את זה, ומניין יש לו את הסבלנות והכוח לזה, זה תמיד מתמיה אותי. אני מאלה שמסתפקים בציון לשבח קצר, ויש את אלה שסתם מברברים. אבל מי שיודע לתפוס את לב העניין, ולתת איזו תובנה לכותב הפוסט, זה באמת נדיר.

    ולגבי הטרולים המרושעים, דנו בהם בעבר לפני ולפנים. בלוגים הם פח זבל לתוקפנות הגולשים. אין עצה אלא המעשית ביותר: למחוק.

    • אהוד פדרמן

      לפני שאני מגיב למאמר המאלף עצמו, רוצה

      להצטרף למחמאות ליכולת האמפטית של אמיר

      אור כפי שהיא באה לידי ביטוי

      בתגובותיו. אמיר מגיב בסבלנות

      בודהיסטית גם במקרים מפוצצים מכעס

      ועוקף מכשולים ומעקשים בעזרת הומור.

      וראוי שדרכו של אמיר תהיה אור לרגלינו,

      המגיבים.

    • היי יעל,
      אני בהחלט מסכים איתך שבשביל לתת תגובה ראויה, עדינה ומדוייקת יש צורך בזמן ובכישורים לכך. אבל שנינו נסכים שבעיקר דרושה כוונה טובה ונפש טובה – וזהו העיקר בעיניי.
      כבר אמרו חכמינו "סייג לחכמה שתיקה", ובאמת מי שאין לו זמן להגיב כראוי, או אין לו סבלנות או אין לו יכולת, לא חייב להגיב! זה די פשוט. אני מאמין שכולנו מעדיפים איכות על פני כמות בהקשר הזה. מסתבר שלרבים מאיתנו יותר קשה לשתוק מאשר לדבר… עניין זה מתחבר למה שציינתי – שיש בכלל צורך רב בהקשבה על פני השמעה.
      ולגבי אמיר אור, אני מסכים. אמיר אכן מוצא זמן ויש לו היכולת לקלוע לתמצית הכתובים, לתת בהם את טביעת העין שלהם, ולעשות זאת בחינניות וברוגע.

      • אתה צודק חן, באמת צריך לכתוב מתוך כוונה טובה, נפש טובה וסבלנות. אלה שלא כולם ניחנו בזה.

        שנית, ישנם אנשים שמגיבים רק כי הם רוצים שיגיבו להם, וזה צורך טבעי ומובן, באמת מי שכאן לא מגיב לאחרים, לא מגיבים לו. אז זה יכול להביא לפעמים לתופעת "התשבחות יתר" שכבר דיברנו עליה המון בשנה וחצי של הבלוגיה.

        שלישית, אני יכולה גם להבין מי שאין לו כוח לתקתק תגובה ארוכה, אני כזאת, ומספקת על פי רוב במחמאה קצרה אם אהבתי, אלא שזה באמת לא מזין הרבה את הכותב, מעבר לטפיחה על האגו. ואולי גפ טפיחה על האגו זה מספיק.

        לא יודעת, זו ממש אמנות מיוחדת במינה לתת תגובות שיועילו ממש לכותב ויתנו לא אמפטיה אמיתית ותובנה משמעותית.

        • יעל, אני מסכים עם כל מילה. לגבי העובדה שאנשים צריכים להגיב אצל אחרים כדי שיגיבו אצלהם – זו מציאות מובנת, גם בבלוגייה צריך ליצור הכרות ואנשים מעדיפים פעמים רבות לשוחח עם המוכר, וזו הדרך.
          ולגבי טיב התגובות, בואי נסכם ונאמר שחשובה ההשתדלות. לדידי, אם ירד השיח העכור מחיי הבלוגייה – מה טוב.

  2. חן, הפוסט הזה כתוב נפלא. הוא חושף את היכולת שלך לנתח תופעה חד ולעומק, להתנסח ברהיטות ולהוציא מסקנות. זה יופי! אני מסכים איתך. גם אני נסחף לתגובות סאטיריות. לאחרונה אף יצא לי להתעמת באחד הפוסטים שבו סיפור שלי עם ה"סולן של מקהלת צדיקוב", הלוא הוא שמעון צדיקוב הצדקן הזייפן. צריך להגיב בזהירות וכו' זה נכון, אבל לפעמים יש מקום גם להתכתבות סאטירית, בתנאי שהיא לא פתטית כמו במקרה של צדיקוב וגם פסבדונים זה עסק מצחיק למדי. מקסים גילן ערך פעם חוברת ולא היו לו כותבים אז הוא המציא כל מיני כתבים לענייני השעה. כתב לענייני חרדים: אחיתופל דגון פישר, כתבת לעניינים חברתיים: עשתורת אבוחצירא וכן הלאה. זה היה נפלא. אבל מה לעשות שגם לזה צריך הרבה כשרון. בכל אופן, המאמר הרגיע אף אותי ואילף אותי בינה במקומות מסוימים.

    • רני היקר, קודם כל תודה רבה מקרב לב.
      אם המאמר לימד משהו ואף הרגיע אותך – זה בכלל נפלא :)
      ראיתי כמובן את ההתכתבות הסטירית שלך בבלוג שלך. אני אישית מאוד מתקשה במקרים כאלה, מה לעשות הלב שלי חלש משלך…
      אבל ההבדל הוא שבמקרה זה אתה בחרת להגיב למישהו שהגיב אצלך ופתח במעגל המעכיר הזה. היכולת שלך לעשות מן העניין סאטירה היא בעיניי גם סוג של התמודדות שיש בה הרבה חינניות, צבע וסומק ללחיים. אבל בטח תסכים איתי שגם היא בדיעבד. נדמה לי שהסאטירה באה לקבול על מציאויות דיעבד, ולא לכתחילה.
      ולא הכרתי את הסיפור שסיפרת עם מקסים גילן, באיזה חוברת היה מדובר? מעניין לראות איך הוא עשה את זה. והנה דוגמא לסאטירה שהיא בדיעבד (אין כותבים) ועם זאת לא באה על חשבונו של איש. :)

      • חן שלום! זה היה בחוברת "מטען" הראשונה או השנייה. לא היו לו כותבים פולטיים. כולם רצו לכתוב רק ספרות (אתה יודע, רגישים ומורכבים שכאלה – אידיבידואליסטים, אנשי שמאל הנחבאים אל הכּלים) אז הוא חטף קריזה והוציא חוברת עם מאמר של אילן פפה, טניה ריינהרט ושלו ואיזה שמונה פסבדונים מצחיקים עד דמעות, ממש לתפוס את הבטן. הוא אמר: כולם רוצים לכתוב על פרפרים וציפורים? יפה. אין כותבים – נמציא כותבים. ראש דסק חוץ היה כמדומני שוואנץ באדר מיינהוף וכו'. רני.

        • רעיון גדול. אני אנסה להשיג את החוברת הזו, נראה לי מתאים לקראת ימי הפורים. בכלל, נשמע לי רעיון מעולה לפתוח ככה כתב עת – ככה לא צריכים לחזר על פתחי כותבים ולדחות אחרים. אתה פשוט כותב בקולן של דמויות מארץ האגדות, יצירי רוח. תשאל את פרננדו פסואה – הוא עשה את זה במלוא הרצינות…

          • מאמר מרתק ,אף אני סבורה שדרושה מידה של כבוד וקשב למה שנכתב בבלוג ואמירות כמו "נפלא, משגע "ועוד לוקות בחסר

          • חנה, תודה רבה. ואת מאוד צודקת – גם תגובה כמו "נפלא" יש בה משום חוסר כבוד לכותב ולכתוב כאשר היא נזרקת סתם, כלאחר יד. למרות שטמון בה זרע חיובי ואולי כוונה טובה, ובוודאי עדיפה על השתלחות או עקיצה כזו או אחרת.

    • אוי אני זוכרת את הגליון נזה רני, עם "אחיתופל דגון פישר, כתבת לעניינים חברתיים וכו'". חחחח. היה גדול. טיפוס טיפוס היה מקסים גילן.

  3. הי חן, אני מן מגיבה כזאת שלא מוצאת תועלת בתגובות מגעילות רק בגלל שאני מגיבנית נעלמת. לא ברור לי איך אנשים שעולבים באחר במטרה לפגוע מרגישים, כשהם מכבים את המחשב. הם צריכים להשאר עם עצמם ועם גועליותם ולא יכולים ללחוץ על שום כפתור שיכבה אותם מהעצמם. מגיב עולב מעלה בעיניי תמונה של אדם חלש ומסכן, ואני נוטה לחוש חמלה כלפי אנשים כאלה, כי מאמינה שאפשר לומר הכל, אבל חשוב לדעת איך לומר, ולא נורא בכלל גם לא לומר הכל.
    הכי קל לי להגיב באמת אצל אמיר אור כי אני ממש ממש אוהבת את שיריו , אצלו גם כל תגובה היא אוצר מלא עניין והנאה וחושבת שהיחס שלו למגיבים שהם בלוגרים ולמגיבים שהם רק מגיבנים כמוני הוא יחס באמת מיוחד במינו עד שממש מתמכרים לו.
    אז: "שמי סיגל ואני מכורה לבננות"
    "אוהבים אותך סיגל".
    אוי ואבוי תיכף שוב יתחילו הרעידות.
    :0)

    • היי סיגל, ותודה רבה על תגובתך.
      ראשית, אני מסכים איתך.
      לדעתי מגיב אינו מחוייב להזדהות כל אימת שהוא מגיב. גם אין זכות לדרוש זאת ממנו ואין צורך. להפך, לפעמים יש הרבה חן בהתכתבות ללא הזדהות.
      הדרישה להזדהות עולה מעצמה, מתבקשת, כאשר המגיב לוקח לעצמו את הזכות לפגוע תחת מעטה אנונימיות, כי בכך הוא למעשה מנצל את המדיום לרעה, לעצם הפגיעה.
      כאשר זה מתרחש – מדובר בשבירת כללי המשחק, כיוון שמראש מופר כאן עיקרון הדדיות בסיסי בתקשורת בין בני אדם – מידת הכרות זהה, עין בעין, והצד הפוגע מנצל את היות הכותב חשוף בעוד הוא מוסתר. בכך מתקבלת תמונה של שיח לא הגון, ממש במובנים של טקטיקת אלימות. אתה לא רואה אותי – אז אני יכול לעשות לך כאוות נפשי.
      אמיר אור הוא בלוגר מצויין, נכון. ואני חש חובה להוסיף כי יש לא מעט בלוגרים נהדרים נוספים, יש הרבה אור וטוב בבלוגייה הזו ובכלל. חן.

      • איזה יופי חן, ענית לי בדיוק כשנכנסתי לבננות שוב.
        אז אענה לך מיד שמחשבותיך יפות אבל לא מדוייקות, מכיוון שאני מגיבה כאן לא רק לאמיר ולומדת להכיר את האנשים בדיוק כמו שהם לומדים להכיר אותי, ויכולה לשתף אותך בכך שקיבלתי גם התקפות מצד בעלי הבלוגים על כך שאני מגיבה להם ברוב חוצפה שהנה הם ניצבים כאן ערומים ואני לבושה כזאת כי אין לי תמונה או שלא הוצאתי ספר.
        ובאמת שלא אמרתי רק מקסים או כמה נפלא ובטח שלא עלבתי במילים רוויות רוע, אלא ניסיתי לדבר לגופו של עניין ומתוך הזדהות או רצון לעודד. נכון שיכולתי להעלב אבל היחס שלי הוא אותו יחס אל מגיבים מעליבים או בלוגרים תוקפניים, אוהבת אותם ומקווה שהחיים יאירו להם יותר פנים על מנת שפניהם יאירו קצת אל העולם.
        עוקבת גם בעניין אגב, אחרי אופן התגובות המתנהל בין בלוגר לרעהו ולפעמים מודה שמתכווץ לי הלב לאור אי החברות שנתקלת בה ומבינה שיש בעולם שלכם גם אינטריגות וקינאה ואולי אפילו שמחה תמוהה לאיד וזה עצוב, אתם אמורים להיות, לפחות בעיניי, עם מסוג שונה, מפרגן, רומנטי, חולם, ועדין.
        מודה שהתנפצו לי כאן קצת מהמחשבות אבל אוהבת את החשפותי ליצירות וליוצרים שבזכות הבלוגיה הזאת הכרתי, ומשתדלת לראות רק את הטוב שכאן ולכתוב במקומות שנחמד ונעים לי לכתוב.
        אסיים בדעתי שקווים לדמותו של הטוקבקיסט הם לפעמים פועל יוצא מדמותו של הבלוגר, ולפעמים בלוגר לא ישר בתחפושת, ורק לפעמים אדם קטן ואומלל שניזון מלפגוע באחר.
        כתבתי קצת מפוזר, מקווה שיצאתי ברורה.
        סיגל.

        • רגע, סיגל, אחד אחד:
          דבריי לא כוונו למגיבים כמוך (ממעט היכרותי עם תגובותייך), כי אם למגיבים שמטרתם פגיעה מטעם זה או אחר.
          אני מסכים שלא רק הבלוגר חשוף, גם המגיב פגיע ונפגע, ודאי, – אבל פחות. זכרי שהבלוגר מרגיש כי מה שנכתב ממנו ואליו מזוהה איתו, ואילו המגיב האנונימי יכול להיפגע מדברי בלוגר – אבל אף אחד לא יודע את זהותו.
          בוודאי שבלוגרים רבים פוגעניים. ועל פי רוב גם אצלהם הפוגענות באה מפגיעות מרובה. בייחוד כשמדובר ביצירה המבטאת הלכי נפש פנימיים ואישיים.
          יוצרים רבים הם אנשים מאוד פגיעים, יצריים, ובשל כך פוגעים לא מעט, וזה לא חדש. כמובן שגם זו בחירה שלהם – לא חייבים לבחור בפגיעה כדי להתמודד עם פגיעות. יש דרכים נוספות. יוצרים רבים גם בעלי נטייה להיות מאוד מרוכזים בעצמם, מה שעלול להוסיף פגיעות יתר ואטימות לאחר.
          אבל, אני אישית לא מקבל זאת ואדרבה – גם לי יש ציפייה מיוצרים להיות רגישים ולעשות שימוש חיובי, מעודן והומני בכלי הנפש שלהם.
          אבל טוב לב, רגישות, וכן הלאה, הן מבחינתי מידות השוות עבור כולם, ללא הבדלי דת, גזע, יצירה וצרה.
          בבלוגיות למיניהן יש נטייה להרבה צפיפות נפשית שפעמים רבות לא מאפשרת מרחב נשימה ראוי ליוצרים (שדורשים הרבה מזה)ולא רק ליוצרים, מה שעלול להחריף מעגלי תגובות מעכירות.
          הכלל האומר לנשום היטב ולקחת מרחק לפני שמוציאים משהו מהפה, נכונה עד מאוד בשיח הבלוגים. כי כפי שציינתי, מה שנכתב – קשה מאוד לקחת חזרה.
          אז הבה נרבה נשימה. חן.

          • וויצמן לזר

            הטוקבק הוא הביטוי הדמוקרטי הכי קרוב שיש ערכו של הטוקבק הוא בכך שפורסם ללא תנאי סינון או צינזור זוהי הדמוקרטיה הצרופה והטהורה לטוב ולרע ועל כותבים אמורה להיות היכולת לקבל את כל הדיעות באשר הן וגם אם הדיעה היא לא דיעה ולא כל טוקבק אמור להיות אפוריזם אנקדוטה או הגיג די לו שיהיה אפילו קללה

          • היי וויצמן וברוך הבא.
            במסגרת הדמוקרטיה ניתן לעשות הרבה דברים שכל קשר בין ראוי, נכון או מוסרי לביניהם הוא מקרי בהחלט. הנחת היסוד שלי היא לנצל את הדמוקרטיה לטובה, ולא לרעה. איני חפץ להיות נבל לא ברשות התורה, לא ברשות הדמוקרטיה ולא ברשות המוסר.
            רחוק מכך, אני תר אחר מידת החסד. חן.

          • וויצמן לזר

            חן יש משהו בדבריך

          • וויצמן תודה.

          • לזר,

            אבל מדוע אנחנו צריכים לספוג רשע? מה כל כך פלורליסטי בלספוג רשע? דעות אחרות משל הבלוגר אבל שמובעות באיפוק, אחלה. אבל דעות מתלהמות ופוגעיות אישית, למה שנספוג? כתבתי לך את זה גם אצלי. מה, אם יש לי בלוג, אז אני פח זבל של טוקבקיסט? מדוע?

          • הי חן הנה לך שני פוסטים שיכולים לעניין אותך , שים של לבלאגן שהיה כאן בתגובות וכמה אנונימיה שאגב כולה כמעט בלוגרים בתחפושת שכתבו בדיוק כמו טוקבקיסטים מהשורה ברגע שירד מהם שמם:http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=182&itemID=8724

            לעומת הפוסט שבא אחריו ובו לא הופיע טוקבקיסט אחד…למה? כי אין לטוקבקיסטים עונג במקום שבו לא נעלבים מהם.

            http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=182&itemID=8961

            אגב, מה שציינת לגבי אופיו של הטוקבקיסט אינו פוסח על בעל בלוג ואינו נחלתו של טוקבקיסט אלא אמת אופיו של האדם באשר הוא. אני כן שונה מכיוון שגם עם תמונה לא הייתי משנה מילה ממילותיי ואינני מסתתרת מאחורי כלום. מי שהיה משנה מילה ממילותיו תחת מעטה אנונימיות הוא זה שצריך לשרטט קווים לדמותו ולכן אין פה מה לשרטט קווים לדמותו של טוקבקיסט אלא לדמותו של אדם אומלל. כך מתנהגים אנשים אומללים, בלי כל קשר להיותם בעלי בלוגים באיזשהו מקום ברשת, בלי כל קשר להיותם אנשי ציבור מוכרים, בלי קשר לפרסום תמונתם.לדעתי, זוהי פילוסופיה על אנשים כבני אדם בכלל, ולא לפי הפרדה בין בלוגרים וטוקבקיסטים.

          • אכן סיגל, מדובר כאן במידותם הטרומיות של אנשים באשר הם, כפי שציינתי. ועם זאת ישנם גם ישנם הבדלים בין כותבים לבין המגיבים להם, כפי שציינתי גם כן, כשם שבכל שיח ישנם הבדלים בהתאם לדינמיקה שלו, בהתאם לצדדים השונים ולתפקידים השונים שכל אחד ממלא במסגרת השיח. טוקבקיסט הוא אדם, אבל אדם הנושא תפקיד בשיח מסוג מאוד מסויים, ועל כך נסבו דבריי במאמר הקצר שהבאתי כאן.

  4. טובה גרטנר

    היי חן,
    מאוד אהבתי מה שכתבת…
    בבלוגים כותבים על החיים את החיים, כל אחד כותב מה שהוא יכול…
    היופי שזה לא צפוי…
    יש הכל מהכל
    מה לעשות יש גם רעים טובים בינוניים.
    כמו החיים.
    הבלוג שלך חשוב פה, כי שוב הוא מעלה מחשבות על המפגשים שלנו פה
    להתראות
    אחרי הבחירות
    טובה

    • וויצמן לזר

      חן תודה לך ושתדע ניתן להמשיך את זה בלופ שובה נפש אתה תאמר לי תודה ואני אומר לך תודה בגן עדן כולם עוד יכתבו טוקבקים איש לרעהו טוקבקט יציל ממוות ואביון מפח יקוש

    • טובה, תודה רבה. ואני מסכים איתך – כפי שכתבתי למעלה, גם באינטרנט יש חיים ויש חיים אנושיים. רק רציתי להצביע על כמה מן ההבדלים שהמדיה הזו מייצרת ביחסי אנוש, לטוב ולמוטב.

      • וויצמן לזר

        חן נשמה על פי החיוך בתמונתך והתגובות המקסמיות שלך אתה החלום של כל אמא יהודיה חבל שאני ואתה לא יכולים להתחתן הייתי מציע לך נישואין אבל הפסיכיאטר שמטפל בי לא יסכים להצעה מדינה חומנסטית כפי שאמרתי פעם

  5. מאלף ומרתק, חן. תודה

  6. חן, השורה התחתונה שלך, שהדברים תלויים לא מעט במידת האהדה והתקשורת של המעורבים בדבר היא בוודאי נכונה.
    אפשר לראות בשיח האינטרנטי גם אתגר ואבן בוחן לעצמנו, ראי לרגשות ולתגובות, ולהשתמש בו בהתאמה. ככה לא נפסיד דבר, רק נרוויח.

    אבל הנקודה של "משמיעים ולא שומעים" מטרידה באמת, כי במישור הספרותי היא קריטית. הקורא יושב מול ספר ויכול להקשיב או לא, אבל לא להגיב במקום להקשיב.
    לא סוד שאנשים עושים זאת לא פעם, אבל הכתיבה הספרותית כשלעצמה מבוססת על דיאלוג שבו הקורא משלים מעולמו את היצירה. כשהדיאלוג הזה נשבר, נשברת הקריאה ובסופו של דבר (כשהקוראים הם גם הכותבים) – נשברת גם הכתיבה.
    ההתעקשות שלך על אהדה ועל דיאלוג מעוררת הערכה.
    אמיר

    • אמיר, תודה רבה.
      אני מאוד מסכים איתך. איך ניתן ליצור דיאלוג אם המוטיבציה הבסיסית היא קודם כל להגיב, להשמיע? איך ניתן ליצור אהדה, הקשבה, אם קודם כל המוטיבציה היא להראות נוכחות, שלא לומר לכפות אותה?
      אכן, שיח ספרותי הוא בראש ובראשונה הקשבה, ולא סתם הקשבה, כי אם הקשבה ארוכת נשימה, מתמסרת, שוקלת ואם צריך מכריעה.
      באינטרנט כל אחד יכול להביא את אישיותו לידי ביטוי, וזה החיובי בו. הפחות חיובי הוא שאנשים מביאים איתם גם את כל החבילה, שזה לא בהכרח לא טוב, אבל הרבה פעמים לא מתאים לשיח הנידון.
      כך נוצרת תופעה, שאפשר ממש למפוֹת אותה, של מעין "שכבות שיח" המעורבבות אחת בשנייה ללא הצלחה (תערובת ולא תרכובת…) תחת קורת גג אחת. כשאין סבלנות של הכותבים לפערים הללו, כשאין מישוש דק והכלה, הרי זו עוד סיבה לכיצד עלול להתלקח שיח של פסילה. יש להרבות אור…
      חן

      • חן, חוץ מלהנהן בהסכמה לדבריך, הייתי רק אומר שהאחריות הדיאלוגית חלה גם על הכותב, וכשמדובר בכותבים, טמון בזה יותר מהבנה בין אישית:

        http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2638&blogID=182

        ערכה של תקשורת טובה, במידה שאינה פוגעת באיכות הכתוב – לא יסולא בפז.

        • אמיר, גם בזה אני מסכים – ודאי, מרגע שאני מגדיר קיומו של שיח יש לו שני צדדים ולכל אחד האחריות שלו בתקשורת.
          באשר לכותב, או יותר מכך ליוצר הפואטי, קראתי בעניין את הפוסט שלך שהפנית אותי אליו. זה נושא ארוך ובשביל להגיב לו כראוי אני צריך לסדר את מחשבותיי כדי לענות לך שם, או בפוסט שלם נפרד.
          בכל זאת, כאן רק אציין שאני מזדהה עם שני הקטבים הללו שציינת המותחים בזמן יצירה כל אחד לכיוונו הוא – המחוייבות למעשה האומנות מצד אחד, והמחוייבות למעשה התקשורתי מצד שני. אבל נדמה לי שמה שמכריע היא המחוייבות למדיום עצמו, כי מרגע שבחרתי להתבטא במדיום השפה – אני מחוייב אליו כגוף חי כשלעצמו, פועל בתוכו ומתוכו, במנותק או לאו דווקא אך ורק ביחס לפונקציה התקשורתית שהוא נושא.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לחן קלינמן