"האקדמיה ללשון מגומגמת"/ שלומי חסקי

שלומי חסקי הוא משורר שמתקשה עם המילים: "לפעמים אני מדבר בחסוּת/ האקדמיה ללשון מגומגמת./ סוגר הברות, עוקר/ מילים, מסרס משפטים, נושך שפתיים, נוהג/ ברכב מקרטע בנתיבי/ המשפט" (עמוד 9). לפיכך, ההתמודדות שלו היא כפולה: ראשית, עליו להתמודד עם  הקושי הפרטי להוציא מילים, קושי פיזי וקושי נפשי הכרוכים יחדיו, ושנית עליו להתמודד עם האתגר בו כל משורר נתון בבואו ליצוק הוויה במילים או מילים בהוויה. חסקי יוצא מן ההתמודדות הזו ושיריו בידיו.

שיריו של חסקי נוגעים במגוון נושאים שקשה יהיה לארוג אותם לכדי מסכת רעיונית או חוויתית אחת. זהו ספר ביכורים לחסקי, ספר תמציתי מאוד – ל"ב שירים, בעריכתו של רן יגיל (בסדרת "עמדה/כרמל" לספרות עברית), ומידת הריכוזיות של הספר ככלל גם מאפיינת כל שיר ושיר כפרט. חסקי כותב את הרגע, הוא כותב בעיקר שירה של תמונות, שעל ידי מטפורה מתגלגלת או על ידי מספר מטפורות רודפות מרוָה את מסך התודעה שלנו במצב אנושי חד, רגש מציף או מחשבה מהורהרת, או שלושתם יחד.

ניתן לחלק את שירי הספר על פי המפתח הבא – שירים "פסיכולוגיים", שירי המקום ושירי זמן:

שירים פסיכולוגיים הם אותם שירים בהם נקודת הכובד היא בירור של חוויה נפשית מובחנת, כמו פחד, או תשוקה: "… התשוקה היא שיני/ החלב בפיו של/ תינוק מזדקן" ("בנזין"), או כמו חרדות המתוארות כלוחמות על קיומן "עד הכדור האחרון", כבעלות עסיס חומצי "המפורר בהתמדה חרוצה/ ונחרצת/ את בטן האונייה", או שיר אחר המתאר את יחסיו של הכותב עם ידידתו "משכבר הימים הרעים" – הלא היא העצבוּת.

ברם, נראה כי השירים החזקים יותר הם בדרך כלל שירי המקום – שירים האחוזים בכאן ועכשיו החברתי שלנו, שירים המתייחסים ישירות או בעקיפין לנופי הנפש הישראליים, שירים כמו "בית חולים וולפסון. פנימית ד'. לילה", "בת-ים – חולון", או "דו"ח העוני" המתאר את חייו של המובטל כ"חפיסה מעוכה בכיס החולצה", ושירים המתארים סצינות לילה עירוניות מוכרות ("ראיית לילה") או סצינות רחוב קשות, אך מוכרות גם כן: "יוסי בסכין, פסי באקדח,/ משה עם רמון/ והמה הרחוב. ובאו לקטטה/ גברים/ ונערים/ דקרו וירו/ ויצאו על/ תנאי" ("עדכון לביאליק", עמוד 22). חסקי לוקח את כל הרגעים הללו וכותב אותם מלמטה, מן השורשים המקומיים, את ההוויה שלו ושלנו, כך שהרגע נעשה רגע מכונן, רגע שהוא חלק בלתי נפרד מן הזהות והמשקל הנפשי, כמו החיתוך הבא: "בדיוק היום, לפני 14 שנה, הפך היום האדום הגאה את חברבורותיו והיה למין קיטבג/ ענק, מאובק ובעל אינספור פינות חדות שמצווה עליך בגסות לשאתו בכל/ שנייה/ משארית חייך./ למחרת התדפקו בשעות הצהריים המאוחרות/ אנשי צבא על דלתנו, פניהם ירוק חיוור,/ הודיעו לנו בלחש מצמרר/ אודות המהפך שנאנס עלינו, חזרו והודיעו, אך לא ציינו שמשקל הקיטבג אינו פוחת/ לעולם" ("1 במאי", עמוד 14).

סוג השירים המרכזי השלישי הוא שירי הזמן שנדמה כי הם בעלי המעוף הגבוה ביותר. הכוונה כאן לשירים הנכתבים מתוך התייחסות לזמן והשלכותיו, או מתוך נקודת מבט עתידית. כזהו השיר העוסק בתנועת הזמן עצמה – "ימים יסַפְּרו את שצעק/ הזמן, את שאמרו/ השמש והירח, את שמִלמלו/ הכוכבים, את שלחשה/ הבושה" ("הבושה", עמוד 29), וכזהו השיר "חיכוך" שהוא בראש ובראשונה שיר יפהפה של כאב ומחאה: "במלחמה שאחרי המלחמה הבאה/ אנשים יהלכו עירומים/ ניצוץ האהבה יובער/ בחיכוך כלי המלחמה/ עם רדת ערב/ אפל/ נטול צלילי/ נֵאוֹן".

כך או כך, הסך הכל העולה מאֶגֶד השירים הוא תרכובת של מצבים קונקרטיים לצד תיאורי רגש או הרהורים מופשטים. התרכובת הזו יוצרת תמונה, שאולי היא טביעת העין של שירת חסקי, והיא מעין ניסיון למפּוֹת קמעה קמעה את ההוויה האישית והחברתית מתוך חרדה וחיפוש, מתוך אמפתיה והומניות כנה, מתוך קבילה על המצב האנושי שלנו, מתוך הרמת ידיים, ועם זאת גם מתוך איזושהי ציפייה נואשת שאולי בכל זאת יהיה טוב:

"כשמבול ריגושים מגיח/ לעולם, מטלטל את תיבת הגוף לכאן/ ולכאן, בוחש במזלג בכד הפחדים, נצא/ חסרי תוגה מחשבתית לסמטה אקראית, נאחוז בקירות/ קעורים, נשעט עקב בצד אגודל, בלי דעת/ לאן, נתאמץ שוב ושוב להפוך מציאות/ לדמיון. ואז, כשתשוב היונה ללא עלה,/ נהפוך לאטנו עוד דף ביומן" ("מבול", עמוד 35).

ניתן לדבר על השפעות ברורות שספגה שירתו של חסקי ממשוררים אחרים (בעיקר יהודה עמיחי ורוני סומק), אך מה שבאמת חשוב זו הנהייה הפנימית הברורה של חסקי, הספיגה העשירה והכואבת, הטלטלוֹת, הריגושיוּת המציפה והצורך להכיל אותה, לתת בה שמות, ליצור מסגרת, לאפשר אחיזה במָקוֹם מוצק. לעיתים האחיזה מושגת בעזרת המילים, וזאת, כאמור, למרות שקשה לחסקי עם המילים. מאידך, אולי האחיזה במילים כיסוד מוצק היא דווקא בגלל שקשה לו איתן, והוא באופן מַבְרִיא מוצא איתן פיוס, מוצא בהן השלמה בלתי צפויה באותו אזור מִחְיָה ששמו שירה, שהוא הרבה יותר ממילים.

"האקדמיה ללשון מגומגמת"/ שלומי חסקי

הוצאת עמדה/כרמל, 50 עמודים