חן ישראל קלינמן
  • חן קלינמן

       

פקיעה

 

הֲלֹא הַלִּירִיקָה הִיא רֶגֶשׁ סוּפֶּרְלָטִיבִי

הַנִּלְחָץ אֶל שְׁמוּרַת הַהַכָּרָה

דֶּרֶךְ צַוַּאר הַבַּקְבּוּק שֶׁל הַמִּלִּים.

 

לוֹמַר לָךְ

עַד כַּמָּה כְּתֵפַיִךְ

עַד כַּמָה מִשְׁעַן רַאֲוָה.

שְׁעָרֵךְ מְיֻשָׁב שָׁם, מְפַזֵּר הַבְטָחוֹת,

וְרַגְלָיו מִשְׁתַּלְשְׁלוֹת בְּמוֹרְדוֹת הַשְּׁכָמוֹת.

לְעִתִּים אֲנִי מְזָהֶה אוֹתוֹ מִתְרַפֵּק תּוֹדָה

בִּמְרוֹמֵי אֲהֲבָתוֹ

וְכָרִיּוֹת הַפָּנִים שֶׁלִּי

מְדַבְּרוֹת נְהִיָּה.

 

אַתְּ יוֹדַעַת, הַגֶּשֶׁם

מְנַגֵּב דְּהִיּוֹת, מְפַכֵּחַ גְּבוּלוֹת.

מִשּׁוּם כָּךְ אֶשֶׁד הֶעָלִים הַמְפֹרָט כָּל-כָּךְ,

מִשּׁוּם כָּךְ בְּרַק הַמַּרְצָפוֹת.

כְּשֶׁפָּסַעְנוּ תַּחַת שָׁמַיִם מַתִּיכִים

טִפּוֹת נִקְווּ בֵּין אֲנִיצֵי הַמְּעִיל שֶׁלְּגוּפֵךְ

בִּמְקוֹם דִּמְעוֹת הַנֹּחַם שֶׁלִּי,

וְאֵלֶּה כְּאֵלֶּה לֹא נִסְפְּגוּ פְּנִימָה.

הָרוּחַ, פָּתוֹס מְנַשֵּׁב,

הֵפִיחָה זַרְזִיפִים אֶל שְׁמוּרוֹת הָעֵינַיִם.

בְּכֹחַ הָהֶנֵּעַ שֶׁלָּהּ הֵטִיחָה מֵחָדָשׁ

אֶת קַשְׁיוּת הַמִּבְנִים בַּאֲפוֹר הָרָקִיעַ,

צִמְרְרָה בַּשְׁלוּלִיּוֹת וּבַפְּלָגִים,

הֵפִיצָה שַׁלֶּכֶת

וּמָהֲלָה בְּנַהַם הָרְחוֹב.

מִתְּחָה אֶת מַצְּבֵי הַצְּבִירָה

לִמְלֹא קִבֹּלֶת הַנְּשִׁימָה.

גַּם יְרִיעוֹת וַאֲמִירִים נִרְתְּמוּ שְׁאָר-רוּחַ

וּטְבִיעַת לְבוּשֵׁךְ צָבְרָה אֲוִיר מְרַתֵּק.

אֲבָל מִנְשָׂא קוֹמָתֵךְ רַק חִזֵּק מַעֲמָדוֹ

שֶׁהָיָה קוֹרֵא וּמַצְמִית כְּאֶחָד,

כְּמוֹ צְבִיטָה נוֹסְטַלְגִּית.

 

חִשַּׁבְתִּי לְהִשָּׁבֵר,

אֲבָל הִתְאַפַּקְתִּי מִלּוֹתַי.

הֲרֵי הָיִית כְּמוֹ הָרוּחַ –

הַלַּחַץ בְּדָפְנוֹת הַנְּשִׁימָה

מֵרֹב כֹּל,

וְהָרוּחַ הָיְתָה כְּרוּחַ הַשִּׁירָה

הַמִּסְתּוֹפֶפֶת

אֶל הַנֶּאֱמָר.

(השיר התפרסם לראשונה ב"צעדים במרחב", הוצאת כרמל).

 

20 תגובות

  1. נדמה לי ששירתך היא שירת הפקיעה. כל מה שצריך להיאמר מסתופף אל הנאמר. את רגע הפיצוץ אתה מותיר לקורא אחרי שהכל נאמר באופן מבוקר. וגם כשאתה מחשב להישבר, אתה אומר שירה. ובורא שפה חדשה. וכש"הרוח, פתוס מנשב", אתה גם אומר את זה ומדייק את ההרמוניה שבין התוכן לדרך העברת המסר. הלא הליריקה היא רגש סופרלטיבי, וצוואר הבקבוק של מיליך – מחשב להתפקע מרוב עושר.

    (נ.ב: הרכבתי את שידת שש המגירות. פטיש, מסמר וכמה שעות טובות. כמעט פקעה סבלנותי. חחח… תודה על הטרמפ. אתה נשמה טובה. מקווה שהסתדר עם השמשה).

    • חן קלינמן

      שחר, תודה, כמה נעים לעיין במילים החמות שלך. תמיד אני שמח לרגישות שאתה מגלה למילים, להיבראוּת ולבריאה שלהן וליחס הפוקע בין תוכן לצורה.

      אני מסכים איתך שהפקיעה היא מוטיב רגשי ופואטי מרכזי בשירה שלי. כיוון שאני רואה את עצמי לא מעט ככותב לירי, הרי שהשיר גם מסביר למה זה כך. אני מוצא את הרגש הסופרלטיבי כמצפֵּן כמעט הכרחי בחיי הנפש.

      (נ.ב לנ.ב: באמת הסתקרנתי לדעת מה עלה בגורל השידה, והנה מסתבר עמדה לך התושייה והקמת גם כוננת אותה על מלוא קומת שש מגרותיה 🙂
      והשִמשה חודשה מבראשית והכל שב למקומו בשלום. בפעם הבאה או על גגון או במשלוח, יחד עם השידה…).

  2. אירס קובליו

    חן, כל כך יפה ומעשיר לקרוא את שירך על הבקר, שיר מלא התפעמות ופז, כל צרוף מילים ציור. אשרי הנמענת שעין רגישה כזו רואה אותה, שלב רגיש כזה מחסיר פעימות לנוכח קומתה, שיד מוכשרת כזו כותבת את דמותה כפי שהיא משתקפת בנפשך המשוררת.

    (בשירים אהבות כאלה תמיד מצליחות לפקע את לב הקורא, אבל בחיים..)

    • חן קלינמן

      איריס, ואיזו תגובה כתבת לי כאן לקריאה ולמישוש. באמת תגובה פשוט מרגשת, ככה מתוך נהמת הלב. תודה רבה.

      והנמענת יקרה בליבי גם כיום ונדמה לי שגם מוקירה. על אף מרחק השנים והמִקרים והדרכים המתפצלות, לא חלף מן העולם. אני מאמין שגם לא יחלוף. חן

  3. אוי איזה שיר מקסים.

  4. תַּלמה פרויד

    היי חן, כמה משמח לפגוש בך שוב.

    השיר – עשיר!
    "הגשם מנגב דהיות"? כנראה שלא. זכרה לא דהה, ומרגש גם את הקורא.

    ואיזו הגדרה יפה לליריקה בפתח השיר. ועוד לא אמרתי אפס קצה מכל מה שאפשר.

    יפהפה, חן. פשוט יפהפה!

    • חן קלינמן

      תלמה, תודה רבה. שמח גם משמח לראותך כאן, ודאי וודאי בליווי תגובה מחממת כזו.
      יש בי התחושה שאשמח להכיר גם מחוץ לגבולות הבלוג, ולא רק לרגל עסקינו הפורחים באוויר. גם נדמה לי שההכרוּת תתרחש בעִתה ובזמנה (עכשיו אני תל-אביבי אז אולי גם ייעשה יותר קל).
      ושוב תודה וד"ש חם, חן.

      • תַּלמה פרויד

        בהחלט חן, אשמח להתראות.
        ובתור תל אביבית לשעבר (בלב, עדיין), אני מברכת אותך לרגל הגעתך לעיר המעתירה.

        ומניין בא יהודי? (לעיר)

        וכן, גם בעסקים הפורחים צריך לטפל.

        • יופי תלמה, אז אני רואה את עצמי מוזמן לפגישה.
          היכן את מתגוררת היום? חשוב הדבר שכן כל פרט יישקל עם בוא עסקינו לידי מימוש מאויר לרוח במפרשים.
          אני בשנים האחרונות את עיקר מגוריי עשיתי ברחובות, תובב"א. כעת, כאמור, מחפש אותי בעיר הגדולה.
          שיהיה שבוע טוב, חן.

  5. אנסה להתנסח למרות שאצלי צוואר הבקבוק של המילים צר להכאיב.

    תחושתי העיקרית היא שהתמזל מזלך וניחנת ביכולת שירית מופלאה.
    הלחצות הרגש הסופרלטיבי אל שמורת ההכרה דרך צוואר בקבוק של מילים לתפארת.

    כמו כן, לא פחות, שהרגש הסופרלטיבי – העל אנושי הזה- מתעמת שוב עם תחושת האחרות הנוגעת-לא-נוגעת – שהוא לא מקבל מקום לביטוי מלא שלא דרך צוואר הבקבוק המילולי הלירי.

    ברור גם למה. (כמעט?) בלתי אפשרי להכיל (לדעת) את הרגש הזה כשאתה בדרגת "אנושיות רגילה" או כשצוואר הבקבוק פילטר הגנה. הרגש הזה "מלאות בוהקת" להתפקע.

    • נוני, תודה מקרב לב.
      השיר הזה נכתב לפני 6 שנים בערך והוא מאוד קרוב לליבי, אולי גם בשל שהרוח המפעמת אותו רשומה בי היטב ומרגשת אותי וחשובה לי גם כיום ואולי יותר מתמיד.

      אהבתי את החיבור-ניגוד שיצרת בין השיר הזה לרוח השיר הקודם שפרסמתי כאן ("חפץ באנושיות") שגם בו בתגובתך קלעת יפה כל-כך באפיינך את המתח בין אנושיות לאחרוּת.
      אני מוצא איזו הקבלה והשלמה בין מגבלות הגוף האנושי שלנו לבין מגבלות גוף המילים, ומאידך דווקא המגבלה הזו דוחקת אותנו אל קצה גבול יכולתנו, דווקא המגבלה הזו יוצרת בנו הכרה של אושר שהוא מעבר, הצפה המבקשת לפקוע בנו.

  6. גיורא פישר

    אני מאד אוהב את השיר הזה.
    כידוע לך, אני מאד ארצי. קל לי יותר להכנס לתוך תמונה כמו שציירת כאן.יפה הדרך הארס פואטית בה השיר פותח ובה הוא חותם. הניכור בהכרזה על השירה כעל רגש סופרלטיבי מנטרל את השיר מהפתוס של הרוח.
    שבת שלום
    גיורא

    • היי גיורא, כן שמתי לב שאתה אוהב שירי תמונה ותרחיש. אני זוכר שאהבת גם את השיר "עוד לפני הנסיעה" שפִרסמתי כאן אולי גם בשל תכונות אלו שהוא שותף להן.

      תחושת הניכור שאתה מציין מעניינת אותי, כי אני זוכר שכשכתבתי את השורות הללו אכן חשתי שהן נושאות אופי אחר מרוח השיר כולו, אופי שעורר בי התנגדות בשל התיחום ה"טכני", התהליכִי של השורות – אך המילים אמרו את שלהן וכך נותר.

      רוב תודות.
      אמרת שנוכל להיפגש בתקופה הקרובה – זה יהיה יופי.
      שבת שלום, חן

  7. חן, שבוע טוב. מה שאני אוהב בשיר הוא שיש פה בעצם שני דוברים אלינו, זה שחווה את החוויה וזה שמזקק אותה בעצם לכדי שיר במונחים פואטיים. מלבד זאת הנמענת מותירה רושם מקסים וזה גם ניכר בתגובות. לגבי הצירוף "מדברות נהייה" אפעס הוא לא נראה לי כל כך. נשמע לי פואטי מדי, אבל זה עניין נקודתי. זה שאני הולך לפגוש אותו עכשיו אולי יסביר לי את העניין ביתר פירוט. רני.

    • היי רני, כמה נחמד להמשיך את מפגשנו כאן.
      אני מסכים עם כל מה שכתבת. אכן יש כאן שני קולות שיש ביניהם יחס של ניגוד והשלמה, תוכן ומסגרת, תיאור על ותיאור את. אני חושב שהדיאלקטיקה הזו היא היא חלק מן הפקיעה שהשיר מבטא מבפנים ומבחוץ.

      לגבי הצירוף "מדברות נהייה", חושֵי השירה שלך, איך לומר, מחודדים חידודים חידודים; זה אכן צירוף שהתלבטתי לגביו.

      ולגבי הנמענת – היא אכן מקסימה ויותר מזה.

      (אגב, מסתבר שאכן היה ירי שבעקבותיו ההפגנה שעברה לידינו – וממש לא רחוק מאיתנו, ברחוב אחד העם, בזמן שישבנו יחדיו. לא יאומן).
      שבוע טוב ושנדע בשורות טובות, חן.

      • חן, איך אפשר לישון אחרי שיחה כל כך ערה על פואטיקה איתך. נהניתי מכל רגע וגם הגעתי לכמה תובנות באשר לשירתנו הצעירה כמו שאהב להתבטא ברוך קורצווייל. לא יכול לישון, אף כי מחר אני לבד על 40 עמוד של "סגנון" ב"מעריב". מה יורים? איפה? לידנו? באחד העם? אני פותח מייד אתר חדשות. רני.

        • רני, איך נאמר: כמים הפנים לפנים, גם אני נהניתי גם חכמתי, וגם נדמה שלא ארדם בקרוב, אלו שעות בהן הפואזיה מתנגנת לה. למרות שבוע העבודה העומד בפתח.
          לפחות אתה עובד עם סגנון…

          בינתיים בטח כבר ראית את מקרה הירי באחד העם. מסתבר שהחשוד בירי גם נראה אחר-כך בשדרות רוטשילד ואנחנו היינו בשלנו. כמו קווים מקבילים. סוריאליסטי, ועם זאת כל כך מאפיין לעיתים את עולמנו זה.

          • חן, חזרתי וקראתי את השיר. אני אוהב אותו. אם זה זה, מה שקרה באחד העם, הרי זאת הסלמה נוראה. אני כולי תקווה שהמשטרה תלכוד אותו במהרה. רני.

          • רני, תודה רבה.
            אני שותף לתקווה שהיורה ייתפס (נדמה לי כי במקרה זה טוב שיהיו פנים ספציפיות לפשע) ושהסלמה לא תבוא. על נחמה קשה לדבר, אבל אולי דווקא ייצא מכך שיח אחר, מפנֶה לטובה. חן.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לחן קלינמן