חן ישראל קלינמן
  • חן קלינמן

       

דפרסיה

 

 

 

 

 

מצורף כאן שיר שכתבתי לפני כשמונה שנים ומופיע בספרי "צעדים במרחב" (הוצאת כרמל). אני עדיין מתפלא מימים בהם הִשׂכלתי לעשות חגיגת שיר כזו ממצב רוח מאוד לא חגיגי…

דֶּפְּרֶסְיָה

 

 

בַּתְּחִילָה חָשִׁים אֶת הַכֹּל מִתְאַפְיֵן בְּכָּכָה,

מִתְדַּפֵּק אֶל הַחַלּוֹנוֹת כְּמוֹ מַטַּח יְרִיּוֹת סְרָק,

הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הַזְּמָן

כְּמִקְפָּא שֶׁל סְתִימוּת סוֹפָנִית.

מִתְאֲרֵי הַחוּשִׁים נָעִים מִכֹּחַ גַּלְגַּלֵּי שִׁנַּיִם

תּוֹתָבוֹת, כְּמוֹ יָמִים רֵיקִים שֶׁל אַחֲרִית.

מְבִינִים, שֶׁהַשְּׁתִיקוֹת הַחֲלוּלוֹת

כְּבָר הִגִּיעוּ עַד לִמְגוּרֵינוּ הַשְּׁמֵימִיִּים

וְהֵן צוֹרְחוֹת עַצְמָן מִכָּל כִּיב פִּנָּה וְאֶשֶד רוּחַ

עַד לִכְדֵי אֲמִירָה קְדוֹרָנִית קְדוּמָה:

וְנַחְנוּ מָה.

 

סוֹפְגִים אֶת הֶחָלָל הַקְּדַם-חִיצוֹנִי

לִשְׁאֹל בַּעֲצָתוֹ אֱמוּנָה:

הַצִּפֳּרִים שׁוֹמְרוֹת חָכְמָתָן הַצִּיפְצִיפִית לְעַצְמָן

וְקֻפְסַת מֵיתְרֵיהֶן פּוֹעֶלֶת כְּמַנְגְּנוֹן הַשְהָיָה שָׂרוּף.

חַיּוֹת קְטַנּוֹת מְהַלְּכוֹת כְּחַיּוֹת עוֹד יוֹתֵר קְטַנּוֹת

וּמַרְבַדֵּי הַדֶּשֶׁא וְהַבֶּטוֹן אַף אֵינָם מְשַׁעְמְמִים.

עֵצִים וּשְׁאָר יְרָקוֹת

נִסְגָּרִים בְּעַלְוָתָם בְּהַפְגָּנָה סְנוֹבִּיסְטִית

וּמִתְנוֹעֲעִים בְּתוֹךְ מַעֲטֶפֶת רִיק שֶׁלָּהֶם.

גּוּשֵׁי הַבִּנְיָנִים הַגְּבִינִיִּים וּשְׁאָר חִיתוּכֵי הָעִיר וְקַוֶּיהָ

הָאוֹסִילוֹגְרָמִיִּים, חֲלָבִיִּים וּקְפוּאִים מִתָּמִיד,

הָרְחוֹבוֹת עֲצוּרִים בְּתוֹךְ קְלִפָּתָם

הַדְּחוּסָה בְּנְשִׁימוֹת מָה-אֱנוֹשׁ.

פַּרְצוּפֵי הָאֲנָשִׁים אֲחוּזִים תּוּגַת סְתָם הֵרוֹאִית

כָּל כָּךְ, עַד אֲשֶׂר תְּנוּעוֹתֵיהֶם הַמְּלֵאוֹת מִדַּי

מֵישִׁירוֹת מַעְלָה וְתָרוֹת אַחַר חוּטֵי הַנַּיְלוֹן

הַמְטַלְטְלִים אוֹתָן כְּהֶנֵּף כְּנָפַיִם דַּחְלִילִי.

מָה אַחֲרִיתָם.

אָוִיר וְרוּחַ הָעוֹנָה נִשְׁמָעִים כְּרַחַשׁ כְּלוּם

וְתְכוּנָתָם, דַּלַת קָלוֹרְיוֹת נִרְגָּשׁוֹת,

נוֹשֶׁבֶת אֶל חַיְשָׁנִים אוֹרְגָּנִיִּים חֲשׁוּקֵי שְׂפָתַיִם

וּמִתְפַּזֶּרֶת לִפְרֻדּוֹת אֲטוּמוֹת מַבָּע

עַד אֲשֶׁר הֵדִים דְּהוּיִים וּגְבוֹהֵי מִשְׂרַעַת, כְּהֵדֵי אוּלִימְפּוּס

שׁוֹמֵם, מִתְגַּלְגְּלִים בְקוֹל דְּמָמָה דַּקָּה

כְּמוֹ מִמַּעֲרֶכֶת סָאוּנְד צְרוּדָה שֶׁל הַר סִינַי

הַקּוֹרֵאת לַהֲקָמַת מֶמְשֶׁלֶת אַחְדוּת בִּיפוֹקָלִית

בְּשִׁתּוּף הַזְּמָן – מַה יֵּלֵד יוֹם,

וְהַמָּקוֹם – עַל מָה אָבְדָּה הָאָרֶץ.

 

פּוֹנִים, לְלֹא מַחְשָׁבָה יְתֵרָה, לַבִּינָה הַטְּהוֹרָה,

הַמְקַפֶּצֶת יְשִׁירוֹת בְּקְפִיצוֹת הַמְפְּטִידַמְפְּטִיּוֹת

אֶל הַמַּצָּע הַקּוֹגְנִיטִיבִי שֶׁלְּאוֹר הַמַּצָּב,

אֶל קֹהֶלֶת-מָה הַמְקֻצָּר, הַמְּשַׁלֵּחַ דְּבָרָיו בְּנוֹנְשָׁלַנְטִיּוּת נִלְהֶבֶת

כְּאֶחָד שֶׁגָּמַר לִכְתֹּב זֶה עַתָּה אֶת מִשְׁנָתוֹ הַסְּדוּרָה זֶה שָׁנִים:

"מַה יִּתְרוֹן לוֹ לָאָדָם שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ

כִּי מַה הוֹוֶה לָאָדָם שֶׁהוּא עָמֵל תַּחַת הַשֶּמֶשׁ

וּמַה יִּתְרוֹן לוֹ שֶׁיַּעֲמֹל לָרוּחַ

מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה

וּמַה שֶׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁנַּעֲשֶׂה

וּמַה יִּתְרוֹן הָעוֹשֶׂה בַּאֲשֶׁר הוּא עָמֵל וּלְשִׂמְחָה

מַה זּוֹ עוֹשָׂה כִּי אֵינֶנּוּ יוֹדֵעַ מַה שֶׁיִּהְיֶה –

מַה יִּהְיֶה רָעָה עַל הָאָרֶץ,

וְאֵין כָּל חָדָש תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ".

 

חוֹתְכִים מִשָּׁם מִיָּדִית

וּמוֹצְאִים כִּכַּר-סְדוֹם אַדְרִיכָלִית,

לֹא אַפּוֹקָלִיפְּטִית לְהַכְעִיס, לְהַחְרִיד,

לְהַקְצִיף מָוֶת.

 

כִּי רוֹצִים, כָּל כָּךְ רוֹצִים, אֶת הַסּוֹפִים.

 

 

 

 

 

6 תגובות

  1. חן, זהו שיר עשיר מאד וקשה להכלה בקריאה ראשונה. ובכל זאת קל לזהות בו את טביעת חותמך (אולי בהמשך ישיר ל"אבל גם פרח הנצח" ו"די להיות זעקה". גם לשירך נטול הכותרת בפוסט "אמת או חובה", המתכתב עם "דפרסיה" בשורות הפתיחה). יש בשירים שלך את המאבק בין הדחיסות הסוגרת מרחבים ומצרה את צעדי הדובר לבין הכמיהה למרחב ולצעדים במרחב.

    גם בשיר הזה, חן, יש שפע מבעים מקוריים וממשקים (פעמים נגלים ופעמים נסתרים) למקורות. אך יתכן שהשיר חושף "מבוכה" של עושר.

    אהובה עלי במיוחד "מַּעֲרֶכֶת סָאוּנְד צְרוּדָה שֶׁל הַר סִינַי, הַקּוֹרֵאת לַהֲקָמַת מֶמְשֶׁלֶת אַחְדוּת בִּיפוֹקָלִית בְּשִׁתּוּף הַזְּמָן – מַה יֵּלֵד יוֹם, וְהַמָּקוֹם – עַל מָה אָבְדָּה הָאָרֶץ".

    אני חושב (בהסתמך גם על ניסיון אישי שלי משיריי הישנים) – ומקווה שתקבל את דבריי בהבנה – שממרחק שמונה השנים אפשר לצמצם את השיר למען שדרוגו וזיכוכו.

    • שחר יקירי, תודה על תגובתך המפורטת.
      אכן, המאבק בין הסגור לפתוח, בין מרחב למרחב המתקמט.
      נו, די ברור שהיום לא הייתי כותב כך את השיר, "מבוכה של עושר" זהו ביטוי יפה. קיבלתי. מעניין שקיבלתי בדיוק הערה כזו על שיריי כבר אז, לפני עשור. אבל לא רציתי לשנות את השיר כי כך הוא נחתם, בשבילי הוא כבר ממש נוסטלגיה, נכתב בתחילת שנות העשרים של חיי (ובמקור הוא היה עוד יותר ארוך, גוּצִי ומסועף). אם תהיה סיבה אֵי-מתי לשוב ולפרסם אותו בדפוס אז יהיה טעם לחשוב על זיכוכים ושדרוגים.

  2. לחן
    אני מסכים עם שחר מריו שיש פה עושר השמור לרעה לבעליו, אבל אני לא יכול להמנע מהקריאה ואוו… לחשוב שכתב את העושר הזה בחור בן עשרים ואחד. מדהים.
    כי בסופו של דבר ,מי שיש לו עושר כזה ,יכול ללמוד להשתמש בו במידה.
    אך מה יעשו הרבים שאין להם אפילו מהמעט המתגלה פה?

    • גיורא,
      תודה רבה בליווי הסמקה…
      מדהים ששוב הביטוי הזה "עושר השמור לבעליו לרעתו", הייתה דעה על השירים שלי גם כן לפני שנים, בתחילת הדרך. קטעים.
      שמחתי שנהנית מן השיר. שמתי אותו כאן כי אני מעריך אותו, גם היום אני נזכר במקום שממנו ועליו הוא יצא. כלומר הוא עושה את העבודה לשמה נכתב.
      ושוב תודה, חן.

  3. זה שיר של מישהו שיש לו הרבה בבטן ואם הוא לא יוציא את זה אז יבוא האולקוס. חן, יש לך יכולת שירית נפלאה ושפה מתבוננת. פה ושם טרדו אותי קצת משחקים לשוניים, שוויץ כזה, שמראה עד כמה אתה מוכשר או יותר נכון עד כמה אתה עושה אהבה בלשון בכשרון. אבל כללו של דבר, השיר יפה. אהבתי והכרתי עוד קודם. רני.

    • רני, תודה רבה. אהבתי את הדיוק שלך, זה מאוד נכון, השיר נכתב מתוך צורך גדול לבטא החוצה את מה שהלך ונחמר בפנים תוך כדי נפנוף לא קטן בבלורית המילים וחגיגתן. אולי זה נשמע מוזר מעט, אבל עם השנים לומדים לדייק ולקרב את המילים יותר ויותר אל גוף השירה.
      ואיזה כיף שזכרת את השיר. חן.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לחן קלינמן