*
הִנֶּה רַגְלַי עוֹמְדוֹת עַל רַגְלֵיהֶן
וּמֵטִילוֹת עֹגֶן הַשָּמַיְמָה.
יָדַי פּוֹתְחוֹת אֶת יְדֵיהֶן
וּמַשְׂבִּיעוֹת אֶת רְצוֹנָן הַחַי.
נְשִׁימָתִי נוֹשֶׁמֶת עֲמוּקוֹת
וּמַבְדִּילָה בֵּין מַיִם לְמַיִם.
לִבִּי פּוֹתֵחַ אֶת לִבּוֹ
וְאוֹהֵב בְּכֹל לְבָבוֹ.
פִּי פּוֹתֵחַ אֶת פִּיו
וְנוֹתֵן שֵׁמוֹת בְּעֶצֶם הַטֹּהַר.
עֵינַי פּוֹקְחוֹת אֶת עֵינֵיהֶן
וְקוֹרְאוֹת אוֹתִיּוֹת פּוֹרְחוֹת.
אֲנִי נָסוֹג לְעֶלְיוֹנָיו
נִצָּב לִפְנַי וְלִפְנִים.
מאד יפה בעיני. יש לי הרגשה שהמשורר נותן לאבריו חיים משלהם, וכך מתנתק מגופו -הארצי, ועובר לגופו האחר שיש לו יכולת להגיע לעליונים.
היי גיורא,
ואולי זה אינו הגוף האחר, כי אם הגוף ממש, ההוא ששכחנו או לא הספקנו לזכור. כך או כך – מצויים בעליונים.
מסקרן אותי לדעת האם השיר הזה נגע או יכול לגעת בך באופן אישי יותר, האם מדבר אליך או אותך באיזה מובן.
ד"ש ותודה, חן
היי חן
כמו שציינתי השיר יפה בעיני. ולשאלתך האם השיר מדבר אותי באיזו צורה ,התשובה היא -לא.
לפחות כפי שאני מבין אותו.
בעצם, אני בדיוק ההפך ממה שאתה מתאר (לפי הבנתי). אני לא מרשה לעצמי את מה שאתה מרשה לרגליך ונשמתך.
כתבתי על זה בשני השירים הבאים
כתיבה תמה
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=236&itemID=6884#post6884
רוח ווארנסי שבהודו
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=236&itemID=8168#post8168
שלך
גיורא
גיורא, כן, כך שיערתי בליבי. מכיר טוב את שני השירים שלך שהבאת לי כאן.
אמנם אני עדיין סבור שאתה הרבה יותר בשמיים ממה שאתה מייחס לעצמך (פחד גבהים מצביע על הכישרון לחוות אותם…), אבל בשביל נושא כזה ראוי להתראות ולשוחח בלי תווכים. חן
כל הכבוד חן, אתה לא מתייאש ממני.
מי יודע, אולי תצליח
גיורא
גיורא, לא מתייאש, בטח שלא, וכשנזכה להיפגש זה מן הסתם גם יהיה נהיר מתמיד.
שיר יפה מאוד ואף על פי כן אשאל כלום אין באדמה כלום שתהיה ראוייה לגעגועים או מטרה פרט לאמצעי של הגוף שלוחה להגיע לשמים?
היי מירי,
שאלה קשה שאלת ונדמה לי שתשובה אליה מתפרטת ומסתעפת – בהתאם לפרספקטיבה ממנה היא נענית.
בקצרה אומר – מתוך השיר לא עולה כי אין באדמה דבר להתגעגע אליו. האדמה היא הן כשלעצמה והן כשלוחה. לעיתים כלל אין הפרדה בין השניים.
עכ"פ, אפשר לומר כי השיר עוסק בהפניית מבט מעלה. הלא מה לעשות וגם לשמיים מתגעגעים. ולעיתים כוספים לאדמה שבשמיים. חן
חן, זה שיר יפה וחזק. אני מאוד אוהב את השימוש במילים בו. כל העניין הזה שאיברי הגוף מַפנים עצמם אל עצמם הוא כל כך חזק. כאילו הדובר מבקש מצד אחד להתרחב, למלא חללו של עולם, ומאידך גיסא תר אחר איזה כיוון או השגחה או איזה היבט רליגיוזי. ואולי אלה שני צצדים של אותה מטבע. שיר כלבבי, וגיורא פישר שוב הקדים אותי. להשתמע, רני.
רני רני, לדעתי אתה צודק. יש איזו זהות בין למלא חללו של עולם לבין מציאת היבט רליגיוזי. לא סתם אומרים אצלנו על אלוהים "מלוא כל הארץ כבודו" או "ממלא כל עלמין" ועוד הרבה כאלה.
בשיר כאן ישנו ביטוי אחיזה של הרליגיוזי, לא רק חיפוש, כי אם גם מגע. כמובן שמגע כזה כולל בתוכו התרחבות, העמקה ומלאות, אבל מזן מאוד מסויים. דק ואחר.
תודה ונשתמע גם נשתמע, חן
שיר רליגיוזי מעניין.
רות, שמתי לב כי יש לך חיבה יתרה לשירים רליוגזיים – ואותי זה משמח.
רוב תודות, חן
חנה, התגובה הראשונה שלך נשמטה בטעות (עקב מחיקת תגובות כפולות) אז הנה היא שוב:
17/06/2009 12:37
מאת: חנה טואג
שיר יפה נוגע בלב שבלב , ואיך השיר שלך ,חן יקר, מכוון לפני ולפנים:לרגליים שבתוך הרגלים לידיים שבתוך הידיים לבית הפנימי בתוך הבית לעיניים שבתוך העיניים- אל המעגל הפנימי ליבת הליבות ,אל העליונים שמעבר למעטה. מי יתן ונגיע ויוסר המעטה המתעתע בנו ויתגלו השמים שבתוך השמיים. שירתך יפה רוחנית ,ועמוקה חן יקר
וחנה, הנה התגובה שלי:
כמו תמיד, הקריאה שלך צמודה, פנימית וחושפת חדרי בטנו של הכתוב.
ועוד בהקשר למה שכתבת: מעניין שהכניסה פנימה מעלה למעלה. ישנו קשר הדוק בין תנועה פנימה לנסיקה מעלה. ככל שנסוגים לאבן התשתית, כך גם הזווית גדלה, מרחיבה וחושפת אופקים.
תודה, חן
שיר שנותן תחושה של חוויה מיסטית, חן. מין שותפות במעשה הבריאה (הפרטי?). אנוש שמתקרב למעלת "ותחסרהו מעט מאלׁה". כוח ואופטימיות יש בשיר עם הרגליים "העומדות על רגליהן" והנשימה המבדילה בין מים למים ("בראשית"). אז אולי באמת העוגן בשמיים? ואם הכותב "נסוג לעליוניו", הרי שהתנועה היא מלמעלה אל מעלה, אל מדרגה גבוהה יותר (עד הגיעו 'לפני ולפנים')ולא מלמטה למעלה כפי שהיה צפוי יותר. מעניין ומקורי, עם שלל אזכורים למקורות שונים ('אותיות פורחות' ועוד). טוב לפוגשך שוב, חן.
תלמה, איזו קריאה נהדרת בשיר. התרגשתי לראות כמה היית בו כמוני. אני מסכים עם הכל – עם החוויה המיסטית, עם השותפות בבריאה, עם הכוח והאופטימיות, עם התנועה מלמעלה אל מעלה, ועם התהיה/קביעה שהעוגן בשמיים. וכל מילה באמת מיותרת. איזה יופי.
שוב שמח להכיר, חן
שיר יפה נוגע בלב שבלב , ואיך השיר שלך ,חן יקר, מכוון לפני ולפנים:לרגליים שבתוך הרגלים לידיים שבתוך הידיים לבית הפנימי בתוך הבית לעיניים שבתוך העיניים- אל המעגל הפנימי ליבת הליבות ,אל העליונים שמעבר למעטה. מי יתן ונגיע ויוסר המעטה המתעתע בנו ויתגלו השמים שבתוך השמיים. שירתך יפה רוחנית ,ועמוקה חן יקר
איזה שיר יפהפה, חן. ורב הוד.
האותיות פורחות לתוך העוגן שבלב ולזה שבשמיים.
השבעת את רצוני החי. תבורך, יקירי.
חן זה עתה קראתי את שירו היפה של עקיבא קונונוביץ (בלוגר חדש אצלנו) "האדם הדיסלקטי" ויש קשר תמטי מאוד יפה בין העולמות אותם אתם מציירים כל אחד לפי דרכו
חנה, תודה על ההפניה לשיר היפה של עקיבא קונונוביץ'. השיר של עקיבא פונה החוצה, לראות את הדברים שמאחורי הדברים – אכן, שיר תפילה.
שחר, כשאתה כותב על עוגנים שבלב ושבשמיים – אני שומע אותם בליבך, כשאתה מדבר את רצונך החי – שומעים את פעמיו. כך. תודה מלב, שולח ברכות חזרה, חן.
האיברים שלך הם האלוהים של עצמם,
אולי כי כל דבר בעולם הוא אלוהי ויש בו ניצוץ אלוהי.
מאד אהבתי שלפני ההבדלה בין מים למים,
הרגליים מטילות עוגן השמיימה, כאילו שהשמיים עדיין ים, מים, שניתן להטיל בהם עוגן.
יש בך שאיפה מתמידה למעלה,
אולי רגליים על הקרקע וראש בעננים :))
אומרים גם לך את זה תמיד ?
רונית, תודה.
האמת היא שאני פעמים רבות מפתיע את עצמי ומגלה שאני דווקא לא רע גם כאן, על הארץ.
מצד שני, איני מופתע כשאני מגלה שגם בעננים ניתן להיות עם רגליים על הקרקע…
חן
זה תפילה.
זת תפילתי- אותיות פורחות… גם תפילתי עולה למעלה, וגם עצם הדיבור עם התפילה זה לאו דוקא המילה… אלה הפניה.
לא כל כך אוהבת להסביר שירים… אך נהנתי לקרא
להתראות טובה
טובה, תודה רבה, ובאמת לא חייבים להסביר… חן
שנים עשר הטורים הראשונים מתארים תהליך של הפתחות ליקום הבראשיתי, איבר אחר איבר – כל אחד בנפרד.
בשני הטורים האחרונים מובעת מודעות לקיומה של מהות שמדובר בה בגוף שלישי המביע ריחוק, יראה וכבוד ( עליוניו)והמודעות הזו גורמת לתהליך הפוך – סגירה והתכנסות פנימה
אהוד, החלוקה שאתה מציין כאן לא עלתה בדעתי, אם כי אני מסכים איתה – שני הטורים האחרונים אכן שונים בכך שהם מנקודת מבט משתתפת ומביטה מבחוץ גם יחד, נמצא שם גם גוף שלישי. יש בהם אולי אפילו קורטוב דקלרטיביות שאין באחרים.
תודה, חן
חן, יפיפה השיר. כמו התחברות עם האור של מהותך. אם הייתי משווה לציור היה אפשר להרגיש את רטט האור על פני המצוייר. הרטט המונצח.
איריס, יפה בעיניי ההשוואה לציור ועוד יותר רטט האור שבו, שהוא תשתית העניין כולו. תודה רבה, חן.
מאוד שם (למעלה, גבוה)
אך גם מאוד פה (בגוף, בחומר)
אולי ריקוד של שמחה הוא גם רגע כזה, שבו הגוף מבטא את החיבור, התודה…
שירה (בקול)…
תפילה…
שיעור יוגה…
לימוד תורה…
(כן, שוב אני והאסוציאציות המוזרות שלי… ניסיתי לקחת את התחושות שהשיר הזה מעורר בי, ולבחון מתי בחיים אני מרגישה אותן… זה מה שיצא…)
כרגיל, כתיבתך מעוררת נימים בנפש
🙂
היי פרפר,
אני מסכים שמאוד שם ומאוד פה גם יחד. מה שמנהיר את התחושה ששמיים וארץ חבורים יחדיו, בלתי פרודים ובלתי נפרדים.
מעניינות האוסציאציות שעלו בך, בעיקר איך שאת בוחנת את עצמך בתוך השיר… משקיענית את.
תודה רבה, חן