רות בלומרט
ילידת חיפה תש"ג, מתגוררת בירושלים.
למדתי מיקרוביולוגיה וביוכימיה, עברתי לספרות עברית ולשירת ימי הביניים.
תקופה מסוימת שהיתי עם משפחתי בניו יורק ומ - 1979 מתגוררת בירושלים.
ביקורת ספרים,עריכת במה רבעון לדרמה, תרגום ספרות, עיון ושירה; עריכה לשונית עסקתי בכתבי יד [מעט],פירסומים בעיתונות. שירים, סיפורים קצרים, רומנים, ספרי ילדים, שני ספרי שירה
מוֹדָע מִזְּמָן אַחֵר כותבת, מתרגמת ועורכת
.jpg)
נפלא רות. שיר עתיר תוכן ותחכום. והעיקר, לא נעים להודות – צחקתי…ואם תשאלי מתי היה שיא צחוקי: "אני, בקושי חרצן נתקע בגרוני…" מקווה ששלפת בקלות, ולא בהכרח מישהו ייפגע שלא במשמעות הטובה של "הציץ ונפגע". יום נפלא
ענת יקרה,
תודה על התגובה. נהניתי ממש מכל מילה.
רות
מצטרפת לדבריה של ענת כמעט מלה במלה (כי אצלי החרצן שנתקע בקושי, עורר סוג של חמלה דוקא).
התגעגעתי לשירתך.
תודה, נעמה.
שמחה שחזרת.
רות
מה"גן" ל"בורות [חורים] שחורים", לארכימדס – ולאירוניה העצמית, כדי לוודא שאין נסיקה של ממש:
"ומי ישיר בואי כַּלָּה / […]"
הגן שאת זוכרת אינו רומָנטי, כבקשתך.
אהבתי כל חלקה, כל חלק. כולל תפקיד התפאורה.
תודה, רות.
תודה רבקה על הקריאה הצמודה.
רות