מוֹדָע מִזְּמָן אַחֵר כותבת, מתרגמת ועורכת
עבר
כָּל רֶמֶז וְזֶכֶר הוֹפֵךְ לְפִגּוּם
הַתּוֹמֵךְ בְּמִבְנֶה מִתְפַּשֵׁט לְכָל עֵבֶר
– מָבוֹךְ אֵינְסוֹפִי.
לְשַׁחְזֵר, לָשׁוּב לָרֶגַע שֶׁקָּדַם לִכְתִיבַת הַמִּלִּים לְמָשָׁל,
לַנְּיָר הֶחָלָק –
הֲזָיָה מִתְרַחֶקֶת.
אַךְ זִכָּרוֹן הוּא כְּמֹו צַלֶּקֶת.
כל כך יפה רות איך רקמת במילים מדויקות את הארספואטיקה
והשורה האחרונה – אין מדויקת ממנה !
יפה מאוד הזכרון חרב פיפיות הוא ואת לכדת גם את טרום השיר
תודה לשתיכן קוראות נאמנות על התגובות היפות לשיר.
ערב טוב
רות
רות, יפה הדימוי אלא שצלקות מגלידות. הזכרונות , לפעמים – לא ….
נורית בוקר טוב, מרבית הצלקות אינן מגלידות. עובדה רפואית. מלבד זאת תודה על התגובה.
רות
צריך להשתהות ולשאוף פנימה את השורה"כל רמז,זכר,הופך לפיגום…"
עפרה
כמו תמיד בשיריה של רות, אני לא יודע מה לכתוב, כי כל "סיכום" יהיה פשטני, ורק ימזער את החוכמה והאיכות הפואטית של השיר.