חיים
כְּמוֹ בְּמוֹשַבַת הָעֳנְשִׁין בָּהּ נִרְשָׁם הָחֵטְא עַל הָעוֹר
כִּי הַיָּד רוֹשֶׁמֶת
וְלֵית אַתָּר פָּנוּי מִנֵּיה
כְּלוֹמַר מֵעֵץ הַדַּעַת
אֲשֶׁר בְּצִלּוֹ יָכֹלְנוּ לַחֲסוֹת
וְהוּא פּוֹשֶׁה בָּנוּ כְּיַבְּלִית
וְהַמַּלְאַךְ הַמְּמֻנֶּה מַכֶּה רַק אוֹתוֹ.
הֱיוֹת תַּחַת גַּפְנִי וּתְאֵנַתִּי
זֶה חֲלוֹם אֲמִתִּי.
שיר יפה ומהדהד לי קפקא(רק במושבת עונשים) והחיים אכן לפעמים נדמים למושבת עונשים ועץ הדעת מוסיף כאב
חנה יקרה, כמובן שאת צודקת תודה.
שמחה שחזרת, היית חסרה.
רות
הנגדה מרתקת של יחסי משיכה-דחייה שלנו ביחס לעץ דעת קדום לעומת חלום השלווה שבחסות תחת גפן ותאנה אישיים של כל אחד. מעניין באיזו מידה נובעת שלווה זו מהעדר יומרות של דעת?
חודש טוב
תמר
רות, שיר חזק. אי הידיעה כמקום של שלווה (שבעצם לא ממש קיים)….
אכן יכולנו לחסות גם בצלו של עץ הדעת אלמלא חטאנו ביוהרת דעתנות היתר. אהבתי מאוד מאוד את שתי שורות הסיום האוכסימורניות משהו, כי מהו באמת החלום האמיתי?
אהבתי את תגובותיכן המגוונות,תמר, נורית וענת. הדעת היא עניין אמביוולנטי, ורבים חוטאים בידיעתה…
רות
תודה לך רות שבעקבות שיריך קראתי על הסיפור של קפקא
מאד מצמרר ואי אפשר שלא לחשוב על מה שקרה כ30 שנה לאחר מכן
וגם הצריבה על ידו של הנענש החף מפשע
הֱיוֹת תַּחַת גַּפְנִי וּתְאֵנַתִּי
זֶה חֲלוֹם אֲמִתִּי.
עצם העובדה שהחמצנו את האפשרות לחיות בהווה את מה שהוא נראה כחלום
היא הקשה ביותר תחושת ההחמצה של עץ הדעת לצד ההשתוקקות היא קשה ביותר
וכמו בסיפור של קפקא כולנו כמו העיתונאי עוזבים את העיר
בוקר טוב דוד,
תודה על תגובתך המעניינת ושמחה ששבת אל קפקא… יש לי הדפס של מושבת העונשין שהכין תומרקין, עם הקדש לי… אם אצליח – אעלה אותו כאן.
רות
יפה השדה הסמנטי, המתרכז בצומח כמטפורה לחיים ואיכותם. עץ הדעת -היבלית, והחלום של "תחת גפני ותאנתי"
תודה גיורא על המבט המעניין.
בוקר טוב
רות