מוֹדָע מִזְּמָן אַחֵר כותבת, מתרגמת ועורכת
רעב
לְהִתְבּוֹסֵס בְּמַעֲשִׂים שֶׁחָלְפוּ
בְּהִרְהוּרִים שֶׁמִּסְמְרוּ רֶגַע
שֶׁהִתְפּוֹגֵג
בְּהֹוֶה נְטוּל מְצִיאוּת
בִּתְלָאוֹת שׁוֹעֲטוֹת
כָּךְ הָיָה הֹוֶה וְיִהְיֶה
בְּגִרְסָאוֹת מִשְׁתָּנוֹת:
הָרָעֵב מִתְחַנֵּן לְפַת לֶחֶם
כְּדֵי לַשּׁוּב וּלְהִתְחַנֵּן לְמָחרָת.
שלום לך רות יקרה
מדהים איך בשורה אחת את מתארת את החברה העולמית וגם שלנו לצערי
הָרָעֵב מִתְחַנֵּן לְפַת לֶחֶם
כְּדֵי לַשּׁוּב וּלְהִתְחַנֵּן לְמָחרָת.
לתת לרוב האוכלוסיה רק לשרוד כדי שיהיו עדיין ולא ימותו
תמיד תשאר להם הזכות להתחנן שוב
רות אלו שני השורות החברתיות ביותר שקראתי
כעומק פשטותם עומק משמעותן
שורות אלו, במנותק מהשיר, אכן מתמצתות ברגישות את מערכות הכוח העגומות בעולם אך בקריאה רציפה של השיר עולה בי פקפוק אם הכוונה היא לרעב למזון.
נראה לי שמושמע כאן תסכול בהתייחסות לזמן שעבר, דרך ההווה שמיד חולף כעבר וללא תקווה שהעתיד יהיה שונה במהותו.
תמר שלום
זה יתכן מה שאת אומרת אך תמיד יהדהד המשפט
״אם אין קמח אין תורה״
ובהקשר של הכותבת ״אין חדש״ זה משאיר אותי יותר במקום אחיו הלכתי
והרי זו הדרך של המיעוט השבע לשלוט על הרוב הרעב
בעיניי המתבוננות, השיר הוא ארספואטי. הרעב כאן הוא התשוקה למילה הבוראת "הֹוֶה נְטוּל מְצִיאוּת" אך גם כזה שחלים עליו חוקי המציאות – "כָּךְ הָיָה הֹוֶה וְיִהְיֶה". פת הלחם היא מטפורה לרעב הגוף והנפש להגיד ולשיר בַּפֶּה את המעשים וההרהורים שהתפוגגו וגם כדי להתחנן ולקבלם חינם, כדי לשוב ולחוות את טעמם.
יפה לי, תודה ~ רוחה
הרעב מתחנן לפת לחם
כדי לשוב ולהתחנן למחרת
שורות שיר חזקות המבטאות תחושה של מילכוד של מעגל סגור ,רעב
מזכיר לי את המעגל הסיזיפי אמנם בהקשר אחר לגמרי של השכור בנסיך הקטן
אני שותה אומר השכור כדי לשכוח את חרפת השתיה -מעגל ללא מוצא גם בשירך
כל שורה וכל מילה בשיר זה טלטלה אותי. שיר מדהים בלשון המעטה
עפרה
שמחתי לקרוא את תגובותיכם לשיר. שמחה שעורר משהו בלב.
תודה לכולכם
רות
רותי חושבת עליך ….זה שיר של משוררת כלבבי, ההוה הוא נטול מציאות… בגירסאות שונות
נפלא משוררת כלבבי
להתראות טובה
טובה יקרה, לאן נעלמת? מתה על ההגדרה "נטול מציאות".
תודה
רות
הוי כל הרעב ילך ויקרא שירה טובה !
שיר מקורי ביותר !
ריקי, תגובתך היא שיר באוזני [עיני?]
תודה
רות
רות, זהו, בעיניי, שיר יפה של חשבון נפש. ורק הרעב לא משתנה…
כמה נכון כתבת, נורית.
תודה ובוקר טוב
רות