מוֹדָע מִזְּמָן אַחֵר
  • רות בלומרט

    ילידת חיפה תש"ג, מתגוררת בירושלים. למדתי מיקרוביולוגיה וביוכימיה, עברתי לספרות עברית ולשירת ימי הביניים. תקופה מסוימת שהיתי עם משפחתי בניו יורק ומ - 1979 מתגוררת בירושלים. ביקורת ספרים,עריכת במה רבעון לדרמה, תרגום ספרות, עיון ושירה; עריכה לשונית עסקתי בכתבי יד [מעט],פירסומים בעיתונות. שירים, סיפורים קצרים, רומנים, ספרי ילדים, שני ספרי שירה

פיתוי

3 תגובות

  1. תודה רבה! אבל פה, באמת שאלה ותהיה, ומשהו שנדמה לי לא הסבירו לנו בבית הספר: מה היה אותו עץ החיים?
    אני מחפשת ברשת…
    הנה אתר "דעת":

    http://www.daat.ac.il/encyclopedia/value.asp?id1=1662

    ונראה בזה פירוש הרמב"ן:

    "ועץ החיים, אילן פריו נותן באוכליו חיים ארוכים."

    זה מצחיק, נדמה לי שכילדים בכיתה ב' (אז נפגשנו לראשונה בסיפור המפחיד הזה) חשבנו שאדם וחוה, בגן העדן, ממילא היו אמורים לחיות בלי קץ, בלי למות.
    כך שעץ החיים בעצם היה מיותר.
    נדמה לי שאף ילד לא שאל מה היה אותו עץ החיים בגן.

    אבל אולי עץ החיים היה העץ שמגביר את הנועם של החיים הגשמיים, חיי החיה-סתם, לפני "הידיעה"? כמו שכל מיני דברים מגבירים את הנועם, לשבת ברוח על הר גבוה באוויר הצלול, או לראות פרחים יפים, או לשמוע מוסיקה.

  2. נורית פרי

    רות, אני מתחברת כל כך לשאלה הטמונה בשיר שלך. הבחירה הזאת הבלתי אפשרית שנעשית שוב, בכל פעם מחדש…

השאר תגובה ל רננה לוי ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לרות בלומרט