מוֹדָע מִזְּמָן אַחֵר כותבת, מתרגמת ועורכת
רוּת רוֹצָה לָמוּת.
גַּם שְׁאַר בְּנֵי אֱנוֹשׁ יוֹדְעִים שֶׁזֶּה צָפוּי
עָיַפְתִּי.
מִזְּמָן לֹא עוֹפַפְתִּי.
לֹא חָוִיתִי
לֹא חָזִיתִי.
שָֹרַדְתִּי.
וְכָל הָעֵת אֲנֲי שׁוֹקֶלֶת כַּמָּה נִפְלָא הָיָה כְּשֶׁמְנַת חֶלְקֵנוּ הָיְתָה קְצוּבָה, בְּמָנוֹת זְעִירוֹת
כְּמַעֲדָן שֶׁאֵין לְהַפְרִיז בּוֹ…
עֵת לֹא רַבִּים הִסְפִּיקוּ לַחַוּוֹת דִּכָּאוֹן.
הַמַּחֲלוֹת הָיוּ קָשׁוֹת וּקְצָרוֹת.
הָהָשְׁלָמָה עִם הַגּוֹרָל
אוֹ עִם הַמֻּטָּל.
חָטָאנוּ בַּאֲשֶׁר לֹא יָדַעְנוּ.
עָבַרְנוּ בֵּין שִׂמְחָה לְיֵאוּשׁ תּוֹךְ זְמָן קָצָר.
הַמֵּתִים מֵתוּ.
הַחוֹלִים חָלוּ.
הָאֲהוּבִים נֶאֶהֱבוּ, וְאִם לֹא,
הַכֹּל הָיָה קָצָר….
תְּרוּפוֹת הַסְּרָק לֹא אַחַת זֵרְזוּ אֶת הַמָּוֶת…
הַטֶּבַע הָיָה פִּרְאִי, טִבְעִי – נֶאֱדָר בְּיִחוּדוֹ.
גַּם טֶבַע הַאָדָם שֶׁתָר בְּלִי הֶרֶף אַחַר הַנִּשְׂגָּב
בְּמַאֲמָץ בִּלְתִּי פּוֹסֵק לְהִתְחַבֵּר אֵלָיו.
שׁוֹכְנֵי רִמָּה וְתוֹלֵעָה כָּמְהוּ לְאוֹר עֶלְיוֹן
עֶלְיוֹן כְּכָל הָאֶפְשָׁר.
וּמַה לֹּא עָשׂוּ לְמַעֲנוֹ…
חַיֵּיהֶם הָיוּ מַאֲמָץ בִּלְתִּי פּוֹסֵק לְהַגִיעַ
לְעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים
גַּנֵי עֵדֶן מוּבְטָחִים.
עָבְרוּ אַלְפֵי שְׁנוֹת קִיּוּם,
אָדָם בָּחַר:
עוֹד מָזוֹן, עוֹד יָמִים, עוֹד מָמוֹן.
יֵשׁ לִי מְגֵרָה נִסְתָּרָת וּבָהּ עוֹד וְעוֹד שִׁירִים.
מֵהֶם יָפִים לְמַדַי.
לְעִתִּים מִתְפַּתִּים לְהַרְאוֹת אֶחָד
בִּמְחִיר תְּגוּבָה.
מְדֻבָּר בְּדַחַף.
2000
הכותרת מבטיחה רצון ברור , לשמחתי לא כך השיר. עייפות רבה אבל רצון לגעת בשמיים ולו רק באמצעות מילים . דחף שאין עליו שליטה, גם הוא טבע לא? וטבע זה אחלה לא?
מירי יקרה,
כמה יפה ניסחת את המצב.
רות
היי רות
קיים פער עצום בין הכותרת לשיר. כמה כח יש לכל מילה ,כמה כמיהה לגבוה לעליון לערכי ולאיכותי.תודה על השיר
עפרה
עופרה חביבה,
שמחה שאהבת את השיר והגבת. אני קוראת כל מה שאת כותבת בסקרנות
רות
תאמיני בקסם.
הכותרת הזכירה לי קללה שאני ואחי המצאנו
כשהוא היה נער מתבגר מכור למשחקי מחשב.
"תמות באי נוחות".
זאת הייתה הגרסה שלנו ל
YOU WILL BE DIE
🙂
הקסם שרה הוא ברצון הסותר לדבר והיפוכו בעת ובעונה אחת.
שמחתי על השיר ב"הארץ".
רות
כן כל כך ונוגע ונהדר השיר
חנה חביבה
שמחה על תגובתך האוהדת
רות
לילה טוב רות
כדרכך בכתיבה את עושה זאת בקסם רב
גם כשהנושא מכוון לעובדות החיים העצובות על חיינו הקצרים
אני מקווה שמה שכתבת בשנת 2000 אם אני מבין נכון לפי שכתבת כך בתחתית הדף
קבע לך את הדרך האחרת
רוּת רוֹצָה לָמוּת.
גַּם שְׁאַר בְּנֵי אֱנוֹשׁ יוֹדְעִים שֶׁזֶּה צָפוּי
עָיַפְתִּי.
מִזְּמָן לֹא עוֹפַפְתִּי.
לֹא חָוִיתִי
לֹא חָזִיתִי.
שָֹרַדְתִּי.
והנה את איתנו ומגרותייך מלאות בשירים יפים
אז תמשיכי לעוף ולחוות ולשתף אותנו
תודה
דוד יקר,
כמה נעימה תגובתך לשירי. כפי שאתה רואה הרצון אינו קבוע…
רות
שיר חכם ונכון כל כך, התרגשתי עמוקות. אם כי הכותרת שלו שברה את ליבי.
חג אורים שמח, רות יקרה.
איריס יקרה,
הכותרת הייתה כמה כוכבים. בטעות הפכה שורה ראשונה לכותרת כה דרמטית.
שמחה שנגע ללבך
חנוכה שמח
רות
שירך נוגע בנקודה מאוד אישית בלב
ועם זאת הוא נוגע גם בגורליות הכללית המשותפת לנו כאן על האדמה הזאת המאריכה חיים ללא
חדוות החיים
ארוכים ורעים לפעמים חיינו עלי אדמות
אבל זוהי בחירתנו -עיניים גדולות
מזל שיש יצירה ואמנות
ואמונה
שזה רק פרוזדור
צר
והשאר…
מכיון שתחילת קיומי היתה צער וגם בהמשך, לא הייתי יודעת אושר מהו לולא הוארכו חיי וזכיתי לאהוב ולתת וכמובן ליצור. בטוחה שעוד לא מלאה סאת מכאוביי אבל לא אשכח את האור והטוב כדברי לאה גולדברג. מקווה להעביר את זה לך רות , אם אי אפשר כרגע בחיבוק לפחות במילים. בוקר טוב.
מירי יקרה,
שמחה שאת משתפת אותי\אותנו ברגשותיך, מקווה שהאורות והיצירה שאת מעצבת במו ידיך וכשרונך מסייעת.
תחושות אנוש מבלבלות ומבולבלות אבל אין להתכחש להן. זו דעתי לפחות.
ראיית הטוב וחיפושו מעשירים, אך לא אחת מתישים אותי ואני נכנעת…
בוקר טוב
הרצון והיכולת לשתף גם במה שמבלבל מעייף ולא משביע רצון ייחודי לך, אלא שיש לשמור על נפשך. את הרי ילדה לתמיד רות . כך בעיני.
המציאות שתיארת, חנה, נכונה. אמונה יכולה לעזור, אך לא כולם מתמודדים כראוי.
יש בך משהו שלם ונקי וזה נפלא בעיני.
חג שמח ומאיר
רות
רותי
יקירתי אהובתי
חברתי לניצוצות
את גיבורה, לדבר את שירך לחשוב את מחשבותייך
להיות חדה כתער
השיר שלך עוסק בהמון שחבות על קיום האדם על הבחירות שלו
הסוף יש לי מגרה נסתרת הוא חזק
כי בסוף את בת אדם פרטית
יחידה במינך
והדחף הוא סודי
שלך טובה
חג שמח
תודה טובה מתוקה
באנגלית יש ביטוי: תראו מי שמדבר…
לרות
קראתי את שירך בבוקר ובאמת לא ידעתי מה להגיד. אולי אני יכולה להגיד שלמילים יש הרבה כוח.
ראיתי גם את התאריך, וגם את המשפט הפותח ואולי גם לא הבנתי מה את רוצה להגיד.
עכשיו אני אולי יכולה להגיד משהו והוא אובדן התום.
אסביר, אני חושבת שמדובר על מצב פרדוקסלי. יש בשיר איזה יאוש על עודף של מודעות ככל שאנחנו מתקדמים בזמן.
את בטח תגידי, הרי יש כל כך בעיה של מודעות עצמית. אז לא עודף המודעות בגלל התיקשורת, הטכנולוגיה ועוד. אנחנו מכירים שמות של תרופות, אנחנו מדברים על האהבות, ויש תכניות וגם עצות. ואז המודעות היא אולי סוג של ידע לא מספיק עודף מידי.
אבל אין הוא בהחלט מוביל למודעות עצמית.
ולכן, קראתי לצבירה הזאת של עובדות על העולם אובדן התום.
ואז יכלתי גם לחיות הם המשפט הקשה שרות רוצה למות, וגם כי היא עייפה.
כרגיל, את כותבת נפלא, אבל גם פוצע.
חוה
חוה,
ציון עודף המודעות, שלי, שלך, שלנו, מצביע על "מכת הזמן". אבותינו חיו אחרת, גם אם לא חדלו להתלונן ולקטר…
נהנית מכתיבתך.
תודה
רות
רות יקרה,
את צודקת, ולכך התכוונתי.
אני עצמי, זוכרת שכך חייתי, פעם באמת יכלתי אולי להתרגש יותר, היום קשה לרגש אותי.
סבתי שהיתה אישה גדולה מן החיים, גדלה אפילו קרפיונים באמבטיה ובשלה אותם. היתושים שעקצו אותי כאשר הייתי ילדה קטנה וישנתי אצלה בהדר יוסף, היא פשוט פתחה בקבוק וודקה ומרחה אותי, והפלא ופלא היתה רגיעה.
היא היתה מגדלת בצלים ירוקים בגינה ואופה חלות (בלי מתכונים מתוחכמים) עם הבצלים בתוכם היה להם טעם של גן עדן.
וביום הכיפור רות, היא היתה עומדת בבית הכנסת ובוכה מן הבוקר עד צאת יום הכיפור. ואני הייתי הולכת ברגל מרמת-גן ועד לבית שלה, כי בשביל סבתא זה היה אסור והיה הרבה כבוד כלפיה.
והיא מתה כמו שהיא חייה, אבל כולם עמדו סביב מיטתה, הכלות החתנים, הבנות, הנכדים, כולנו, בגיל 73. ולשנייה אחת כאשר מישהו פספס את המשמרת והיא נותרה ולו רק לשניה לבד. הוציאה את נשמתה.
אלוהים רות, כמה אהבתי אותה.
ועוד מעט אבכה.
תודה לך רות
חוה
הי חוה,
מה שכתבת היה עבורי "עוגת מדלן". סבתי ז"ל מצפת, שגידלה אותי כמה שנים, ווהיא בעיני אדם מופלא… כתבתי עליה כמה שירים וחדלתי התכוונתי לכתוב רומן על פי בקשת רבים שהכירוה ישירות או מפי.
עד היום היא שבה אלי בחלומות, קטנה כציפור. [עכשיו אני נזכרת: היא נהגה לומר:עספור, על מנת להפנות את תשומת לבי לחלון ועוד לאין קץ.
תודה חוה על העוגיה ועל דבריך הנוגעים והמטלטלים.
רות
לגמרי.
וגם אני מרגישה כך.
יעל יקרה
שמחה שאת מזדהה, יש המדחיקים. אגב, הגבתי לך כמה פעמים, לשווא, לא נקלט.
רות
שמחתי לחזור להגיב לבלוג לאחר תקופה ממושכת של קריאה שקטה.
פלא בעיניי שעל אף הכאב שאת מבטא בשירים רבים, השירים אינם מותירים את הקורא בעצב אלא עם פתח רחב לתור "בְּלִי הֶרֶף אַחַר הַנִּשְׂגָּב" שבשגרת חיינו – ועל כך, תודה.
חנוכה שמח וחודש טוב,
תמר
תודה לך תמר על תגובתך האופטימית והנכונה בקריאת השיר.
חנוכה שמח וחודש טוב,
רות
לרות,
כשהמודעות שלנו לזמן המוגבל גוברת, יש השוקעים בדכאון ויש הנחפזים לעשות עוד ממה שחשוב להם, ולעשות עוד דברים אהובים.
אומנם התייחסת לדיכאון בקצרה, אך הוא אכן מונע אותנו מלהספיק עוד – בטרם נלך.
בשיר שלך בולטות המלים שבאות אחרי "לא"
…עופפתי
…חויתי
…חזיתי
… רבים הספיקו לחוות דכאון
…ידענו
אהובים נאהבו …
..עשו למענו
אינני מכירה אותך, אך ניכר בך שעשית כל אלה. ועוד.
הרצון לעוד – גם הוא נמצא בשיר. עוד ועוד .
כל הקורא בשיר שלך גם הוא רוצה עוד. עוד מהשירים שאינם מתחנפים, אינם מתחפשים אלא מציירים במכחול את החיים.
לשביט,
תודה שהגבת כך לשירי, בקריאה מכבדת, ואוהדת בהבנה שמדובר במצב האדם ואיני אלא אחת מני רבים.
אני שמחה שקראת וטרחת להגיב
כל טוב,
רות
שיר מרגש וחכם, של מי שיש לו ניסיון חיים עשיר ומטען גדוש. יש מה ללמוד ממך.
כתבת על דבר שאנחנו מתחמקים ממנו בדרך כלל, בצורה גלויה ומישירה מבט.
למרות הכל מלא חיות, הדחף המניע אותנו הלאה להתגלגל כל הזמן.
פעם הכל היה שחור – לבן קונטרסטי, ברור. היום לא, אבל לפחות צבעוני…
שלום לוסי,
תגובה נפלאה של ציירת מחוננת, גם במילים.
כל טוב, רות