גילגול איטי ממשש נוף , טועם אהבה, רואה חשבון, שומע זמן. יום יבוא ויריח פרחים מן השורש

הַגָּדוֹל בֵּין נִשְׁרֵי הָאֵזוֹר פָּעִיל יוֹתֵר מֵהַנְשָׁרִים הַטִּפּוּסִיִּים. אֵינוֹ מִתְלַהֵק, נִזּוֹן מִפְּגָרִים  אוֹהֵב יוֹנִים. נוֹהֵג לִזְרֹק  עֲצָמוֹת עַל סֶלַּע לְפַצְחָן וְלֶאֱכֹל אֶת מֵּחַן. בִּצְעִירוּתוֹ,גְחוֹנוֹ שָׁחוֹר    וּמַלְבִּין בְּהַדְרָגָה מִשָּׁנָה לְשָׁנָה. עִם הַבַּגְרוּת, מְקַבֵּל גוון אָדוֹם.  בְּיִשְׂרָאֵל: יַצִּיב נָדִיר בְּיוֹתֵר.                       

     אָנִי מְסַמֵּס לְלִיהִי. אוֹי לִי, הִיא   בַּמִּטָּה עִם הִילָה.  

חיפה, עיר מהשלטים

    אָפִיק יַם-סוּף      רוּחַ מִזְרָחִית      זִכְרוֹן שְׂרֵפָה      שְׁקִיעַת דָּם עֲגוּרִים מְגַעֲגְעִים דּוֹאִים דָּרוֹמָהּ. הַיְּלָדִים חוֹזְרִים לַצָּפוֹן    שְׁמִיכָה נִמְשֶׁכֶת מֵעַל לָרֹאשׁ   מַתְּנִים תֹּקֶּף  לְאַהֲבַת חֹרֶף.    

בְּצֵל צַלְעֵךְ       מִטָּתֵנוּ יָם שִׁכְחָה סְעָרוֹת בְּעוֹנוֹת לֹא צְפוּיוֹת נֶאֱחֶזֶת בִּי, קַשׁ טוֹבֵעַ נִטְרָפִים בְּצֵל צַלְעֵךְ הַחֲסֵרָה   וּבְיוֹם כִּפּוּר, תַּחַת כִּלַּת זִכְרוֹנוֹת תְּעָלָה חוֹצָה מִטַּת כְּלוּלוֹת גֶשֶׁר הַגְּלִילִים רָחוֹק. בַּקֶּשֶׁר רַחַשׁ לָבָן, גוּפֵךְ   מְשַׁדֵּר עֹרֶף      תּוֹתָחִים מַעֲבִירִים אֵשׁ מִצַּד לְצַד, בּוֹאִי אַחֲמֵם לָךְ לְפָחוֹת אֶת הָרַגְלַיִם.            

    לָאַחֲרוֹנָה, מַרְבֵּה לִשְׁמֹעַ בַּרְחוֹב : אָחִי, אָחִי, וְתוֹהֶה, הָאִם הַקּוֹל  קוֹל יַעֲקב,   אוֹ שֶׁמָּא    זֶהוּ קַיִּן הַמְּחַפְּשֵׂנִי .        

  העינים של המדינה     המג"ד מְסַכֵּם:   "אֵין בְּרֵירָה!   יֵשׁ שְׁאֵלוֹת?"   אַרְבָּעִים שָׁנָה   גֶדֶם הַיָּד   מוּרָם . בֹּקֶר-בֹּקֶר הָעֵינַיִם שֶׁל הַמְדִינָה נִפְקָחוֹת לַאֲפֵלָה .   רָץ בְּחוֹף דָדוֹ בְּחוּלְצַת 'גוֹלָנִי שֶׁלִי' הַיָּד שֶׁנּוֹתְרָה –    קְשׁוּרָה לְשִׁיר הָרֵעוּת .      

  במלאת עשרים שנה למותו הפתאומי בַּחַלּוֹן, חִשָּׁכוֹן תְּכַלְכַל. בִּשְׁעוֹן הַקִּיר, מְחוֹגִים   בְּטֶרֶם עֵת. בְּחָזִי, לִבְּךָ הַמְּצֻלָּק     בַּמַּרְאָה בִּקְצֵה הַמִּסְדְּרוֹן, חִוְרוֹן פָּנֶיךָ בִּתְמוּנַת מוֹתִי.    

יורם וסבו, אורחים קבועים ורצויים בביתי.  את הסב, אני פוגש  בחדר העבודה כשבינינו מפריד שולחן הקריאה . לפגישות עם יורם, שמורים חללים אחרים . מזה שנים, פעם בשבוע, אנחנו יושבים זה מול זה בזוית של טיפול ומשתתפים במה שיורם קורא לו, שיחת נפש . הוא יושב בכורסה קבועה.  אני נודד, בהתאם למצב הרוח , בין הכורסאות הלבנה והשחורה .   בימי דיכאון, אנחנו נפגשים מתחת ...