גילגול איטי ממשש נוף , טועם אהבה, רואה חשבון, שומע זמן. יום יבוא ויריח פרחים מן השורש
אתמול חזרנו מחופשה משפחתית בשוייץ ובאיטליה. הטיסה ארצה בחברת אל על יצאה משדה התעופה של ציריך. בחברתי היו אשתי, שניים מילדי, כלתי ושני נכדים. את הבידוק הביטחוני של אל על עברנו תוך התבדחות עם הבודק החביב שהדביק על ידי הקטנים הצוהלים מדבקות כשרות בטחונית . הבידוק הבטחוני השוייצי היה שונה לחלוטין. לפני העברת כבודת היד במכונה נאלצנו להפרד מבקבוקי מים זכים וטהורים , לרבות אלה שהיו מיועדים לעמיתי ויובלי , בני השלוש והשש. כמו כן נפרדנו מאריזה גדולה של קרם שיזוף שבטעות נשארה באחד התרמילים. כשעברתי במתקן המגלה מתכות הוא צפצף משום מה והופניתי לבדיקה יסודית יותר. הבודק, גברתן לבוש מדים וחמור סבר, ראה לפניו אדם שלפי מראה פניו וצבע שארית שערו וזקנו, נמצא עמוק בשנות השישים של חייו. הבודק לא ביקש לראות דרכון. לא שאל אותי מה היא אזרחותי ובוודאי לא מה היא דתי או לאומיותי. לא לאן אני טס ומנין באתי. לא עם מי אני טס ומה היא מטרת הטיסה. השאלה היחידה היתה האם אתה דובר גרמנית?. עניתי שאני דובר אנגלית. הוא הצביע על כמה תמונות המדגימות חיפוש גופני ושאל אותי אם יש לי התנגדות לעבור את התהליך. עניתי שלא. ואז , עטוי כפפות פלסטיק חד פעמיות, ביקש שארים את ידי לצדדים ואפסק את רגלי ( בראשי השואתי עלתה בפעם המי יודע כמה תמונתו של הילד מגטו ורשה המרים ידיים) והחל מפשפש באברי גופי מבלי לדלג על אף אחד מהם . כשגמר לבדוק את החזית, ביקש שאסתובב ושוב בדק אותי מהראש ועד לכפות הרגליים כשבדרך חולפות ידיו במרחק מילימטרים ספורים מאברי הרבייה שלי. הסיבה שלא פישפש בשיער ראשי היתה שלא נותר ממנו הרבה. כשסיים את משימתו, אמר לי תודה. הודיתי לו ונפרדנו בלי צער.
בכניסה למטוס קיבלתי עיתון ובו קראתי אודות המקרה הרע שקרה לאיזיס אליאס- שחאדה ועל ההשפלה שעברה בשם 'ביטחון הטיסה' . נחתתי בישראל עוד בטרם המריא המטוס.
הפתעת אותי.
הם בסה"כ ניסו להגן עליך (מפניך:)
תקליד : "מרדכי רחמים" בגוגל.
ציריך 1969.
כמדינה נייטרלית שעברה את מלחמת העולם השניה בקלילות. המאורע ההוא בציריך נחשב בעיני שוויץ כמלחמת עולם שלישית.
להלו מתוך ויקיפדיה:
ב-18 בפברואר 1969 ארבה חוליה בת ארבעה מחבלים למטוס בואינג 707 של חברת אל על, שהתכונן להמראה בנמל התעופה הבינלאומי ציריך קלוטן. באותה עת שהו במטוס 17 נוסעים ו-11 אנשי צוות. המחבלים היו מצוידים ברובי קלצ'ניקוב וברימוני יד. יריות המחבלים פגעו בתא הטייס ובגוף המטוס, וכתוצאה מכך נפצע קשה חניך הטיס, יורם פרס שמת מפצעיו לאחר כחודש. מרדכי רחמים, שהיה מאבטח המטוס, רץ לתא הטייס, וירה לעבר התוקפים מחלון תא הטייס, ולאחר מכן יצא מהמטוס באמצעות מגלשת החירום שבדלת האחורית, המשיך בקרב יריות עם התוקפים. הוא הרג את ראש החוליה, והמאבק הסתיים רק כשהגיעו למקום כוחות הביטחון השווייצרים.[4]
לדעתי, הפואנטה של הדיווח הזה היא ההבדל בין הבידוק הישראלי לבידוק השווייצרי (ולמעשה כל בידוק לא-ישראלי) –
שהבידוק השווייצרי, לעומת הישראלי, הוא 'דמוקרטי' כלשון הכותרת וכמבואר בהמשך הדברים.
אין ספק שהבדיקות הבטחוניות חיוניות ואני מקבלן בברכה. מה שעורר אותי לכתוב הוא שיטת בחירת הנבדקים או במילה טעונה יותר שיטת הסלקציה. ברוב מדינות העולם, אופי הבדיקה אינו נקבע לפי מוצאו האתני, דתי, מגזרי של הנבדק- אלא פשוט בדרך של שויון דמוקרטי עניני . לא כך בישראל. כאן כל מי שאינו יהודי ישראלי זוכה ליחס מפלה – מדורג לפי מפתח סמוי של השב"כ. יש התיחסות שונה ללא אזרחים, ללא יהודים, ליהודים פעילי שמאל, לדרוזים, לערבים והשד יודע למי עוד. זה אמנם מתוחכם וכנראה יעיל במבחן התוצאה אך קטלני בענין זכויות האדם ובשוויון בפני החוק. לא יתכן לסמן קבוצה של בני אדם כחשודה מראש בכוונה לבצע פשע, על סמך השתיכות אתנית דתית פוליטית או אחרת.
אתה צודק לגמרי.
אילו היו בידיך הכוח והסמכות לשנות את המצב,
איזה פתרון היית מציע שיאזן בין זכויות אדם לבין הצורך במניעת טרור
(שהוא בעיה כלל-עולמית, למרבה הצער, ולא רק בהקשר הישראלי)?
וגם התמונה בשדות התעופה באירופה ובאמריקה כנראה לא כל כך ורודה.
ראה כאן את הסיפור המסויט על בחור אתיופי-ישראלי שנסע לקנדה עם קונקשן בפרנקפורט
ומה שקרה לו
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4049728,00.html