גילגול איטי ממשש נוף , טועם אהבה, רואה חשבון, שומע זמן. יום יבוא ויריח פרחים מן השורש
מיומנו של הומלס טרי
אז מה היה לי השבוע? השבוע מלאו ח"י שנים למותו של אבי. השבוע פִּנִּיתי זכרונות מצהיבים ממבצר ילדותי העומד כמעט ששים שנים בלב משולש רחובות הנושאים שמות אנשי חייל בתולדות עמי, החשמונאים, צ'רלס אורד וינגייט, אליהו גולומב. השבוע מלאו 44 שנים למלחמת ששת הימים. השבוע נארזו זכרונות ילדותי ונעורי בתשומת לב ובחמלה בשבעה קרטונים בידי הדייר של אמא , בחור חמד, בוגר תעשיה וניהול באוניברסיטה הפתוחה , מדביר ותברואן בעיסוקו שעלה ארצה בגפו מהעיר באקו שבאזרביג'אן לפני כ- 15 שנים שעשר מתוכן הוא גר בשכירות בדירת אמי שנפטרה בעיצומו של מבצע 'עופרת יצוקה', עד שרכש אותה בלחצה של אישתו. הדייר היה מוכן להמשיך ולשכור את הדירה לעד. אשת הדייר שהיא יבוא אישי שלו והוא לה משפחתה היחידה בארץ, רצתה ביטחון של בעלת בית בארץ נֵכָר. אחותי, אחי ואני רצינו למכור כדי לחסוך ברבות הימים מילדינו, שיח דמים אודות נתחי דירה של סבתא וסבא שעלול חלילה להסתיים בנסיונות לשכנע את בית המשפט, מי אהב אותם יותר.
ביום שישי בשעות אחר הצהריים טיפסתי בפעם המי יודע כמה וכנראה האחרונה , את 17 מדרגות הגרנוליט המחודשות והבהירות המובילות ממפלס המדרכה אל הכניסה המקומרת של מבצר ילדותי חסר המקלט או הממ"ד שנבנה ללא תקן נגד רעידות אדמה ואחריהן את 27 המדרגות השחוקות והחלקלקות המובילות הביתה, אותה דירת שלושת החדרים, שלוש המרפסות ואין ספור הארונות הנמצאת בקומה השניה, דירה אליה עברנו לגור- הורי, אחותי, אחי ואני- כארבע שנים לאחר תום מלחמת השחרור.
בבית זה עברנו יחדיו את תקופת הצנע והקיצוב , את פרק פעולות התגמול, את ייבוש החולה ואת מבצע סיני. ביום השנה הראשון לפרוץ מבצע סיני, התחתנה אחותי ב'בית המורה' ועזבה את הבית. ארבע שנים אחר כך בעיצומה של המלחמה על הדייג בכנרת, התחתן אחי על הדשא בקיבוץ גונן הסמוך לגבול הסורי דאז , ושם חי עם משפחתו בתקופת המלחמה על המים שקדמה למלחמת ששת הימים . בתקופת ההמתנה טרם מלחמת ששת הימים, למדתי לבגרות וחודשיים לאחר תום המלחמה גויסתי לשרות חובה .
כשפרצו המלחמות הבאות קראו לי למילואים מבתים אחרים.
צלצלתי בפעמון, מרובע קטן ואדום שלעתים קרובות נתקע אחרי הדינג והיה צורך לחלצו בעזרת מכשיר חד. הפעם הושלם הדינג בדונג וצפיתי לשמוע את קולה של אמאמאחורי דלת העץ , מציצה בחריר ההצצה, ספק אומרת ספק שואלת , 'זה אתה אהודי !?' ולפני התשובה, פותחת את מנעול הייל וממשיכה ב- ' תנגב טוב-טוב ת' רגליים' שבאוזני עדיין יש למשפט הזה תוקף שֶׁל, 'שַׁל נעליך מעל רגליך ……' . במקום זאת, נשמע קול פתיחת הרב-בריח ואחריו נפתחה הפלדלת ואת הפתח מילאה דמותו הבריונית של הדייר של אמא שכמו מוצאו הקווקזי המעורר דעות קדומות, סותרת את מהותו העדינה והמתחשבת .
וביום שישי בדלת הכניסה, הדייר של אמא אמר : 'תרגיש בבית! '
נכנסתי. אשת הדייר צפתה בסלון בטלויזיה שדיברה רוסית ומלמלה שלום מנוכָּר מעומק כורסא שניצבה באותו מקום שאבי נהג לשבת ממנה לא משה משך כל ביקורי.
היה רגע של מבוכה . הסכם המכירה נחתם, הכסף שולם, הרישום בטאבו הושלם, אך העובדות לא נחרטו עדיין בתודעוֹת . הבית היה בית משפחתי משך שלושה דורות ופתאום כבר לא, ובו בזמן היה כבר של הדייר של אמא ושל אישתו ועדיין לא . בהול עמדו שבעת הקרטונים שהכילו את תחולת הדלתות העליונות של שני ארונות הקיר שהיו סגורים ונצורים בנייר דבק עבה ( שריד מהחדר האטום של מלחמת המפרץ הראשונה ) מאז עזבה אמי את הבית בפברואר 1998 ועברה להתגורר באחוזת ראשונים כדי להיות קרובה לאחותי ולא מתוך אהבה יתרה בין השתיים, אלא מתוך אמונה שרק בת חייבת ויכולה לטפל בהורים בזקנתם . כך היה גם עם אִמָּהּ שגרה רוב ימי חייה המועילים באותו בנין עם שני בָּניהָ ומשפחותיהם ברחוב גוש-חלב בתל-אביב וכשהפכה נזקקת בשנותיה האחרונות, עברה לגור בבית ההורים בן-יהודה בחיפה, סמוך לבִתָּהּ .
מעבר לערמת הקרטונים המונחים על מרצפות ה-20x20, עמד הרהיט הנייד האחרון בדירה שהיה שייך להורי, המזנון. כהה, נוצץ ומבריק מפוליטורה כמו לפני עשרות שנים כשהנגר הביאו הביתה. ניגשתי אליו וליטפתי אותו – מה שהיה אסור בתכלית האיסור בזמנה של אמא מחשש להשארת טביעת אצבעות. הדייר של אמא אמר, 'אתה יכול לקחת אותו'
'הוא שייך לדירה ואם נזיז אותו בטח יתפרק,' עניתי לאחר היסוס קל.
הדייר אמר: ' יהלומים לא מצאתי בארונות.'
לרגע שכחתי את עצמי והאמנתי לו ואפילו הצטערתי בשבילו שכן ידעתי, כדי לרכוש את הבית, הדייר של אמא ואישתו לקחו משכנתה בגובה 90% ממחירו שכדי להחזירה הם יצטרכו לעבוד הרבה וקשה ולהצטמצם משך שנים רבות. רגע שכחה העצמית עבר בשתיקה.
'אני יכול לעשות סיבוב אחרון בדירה ?' שאלתי את הדייר של אמא .
'תרגיש בבית!' , פקד עלי שוב וליוה אותי במסע בעקבות רגעים אבודים.
חלפתי תחת הפתח המקומר המפריד את ההול מהמסדרון. חציתי את המסדרון שהתכווץ עם השנים עברתי תחת פתח הבוידעם הקטן ונכנסתי לחדר הילדים. במרומי החדר הגבוה כמו שבנו פעם, ריחפו פָּיֶיטִים נוצצים.
'זה נשאר מכריסטמס', השיב הדייר למבטי השואל. בדמיוני ראיתי את הורי מתהפכים בקברם הזוגי. הסטתי את המבט לכותל המערבי, קיר הארונות שלא השתנה מאז נכנסנו לגור בבית ב-1952 , למעט צביעה אחת לכמה שנים בעונת 'הרמונט' שלפני חג הפסח. ארבע דלתות של ארון הבגדים מעל הגבהה בנויה, מעליהן שש דלתות של ארונות שאיחסנו בזמנו סדיני כותנה צחורים, מגוהצים ומעומלנים, ציפות וציפיות ריחניות, עליהן רקומות מונוגרמות עם ראשי התיבות של שמותנו, מגבות ושאר דברים הנצברים במחזורי החיים של הדבקים בחפצים ומסרבים להפרד מהם בתקוה שיעצרו את הזמן מלחלוף, או לפחות יְשָׁמְרוּ את הזכרונות בנפטלין: חיתולי בד, מגן ראש של מיטת תינוק ובגדי ילדים ולהבדיל, מדי צבא, תרמיל ריק של פגז, שטיחון תפילה מוסלמי שנלקח שלל, כומתה אדומה, כומתה שחורה, סמלים ואותות המעידים על השתתפות כפויה של בני הבית במלחמות יש/אין ברירה. ב-13 השנים מאז עזבה אמי את הבית איכלסו הארונות הגבוהים את תכולת הקרטונים שעמדו עכשיו בהול.
במרכז הארון, הויטרינה שהיו לה דלתות זכוכית נגררות בתוך מסילת עץ שנפתחו בעזרת הכנסת אצבע לתוך מגרעת בזכוכית. מגרעת שהיתה מלאכת מחשבת וכל זכוכית שנשברה בחלוף הזמן, הפכה כמותו להיות ללא תחליף. כעת, הויטרינה נותרה כפה פעור ותחתיה, סגור בשתי דלתות קטנות , ארון הצעצועים שלי.
הדייר של אמא אמר לפתע, 'אישתי בהריון. אחרי השבוע השנים עשר, מותר לי כבר לספר,' ובאותה נשימה, 'אנחנו מיעדים את החדר הזה להיות חדר הילדים .'
בקושי עצרתי את עצמי מלפתוח את ארון הצעצועים , להוציא מתוכו ולפזר על שטיח ה'קינג דייויד' של כרמל שלא היה שם, את עשרות המכוניות הגודשות אותו ומחכות למעלה מחמישים שנה לילד שישחק בהן .
מחדר הילדים עברנו לחדר האמבטיה שמעל כניסתו נמצאת דלת הבוידעם הגדול . הדייר הביא סכין וניסה לקלף בזהירות את שלטי המגבות הדבוקים מעל ווי החרסינה הלבנה ,שלטים קטנים ודהויים שהיו פעם אדומים ועליהם כיתוב לבן מובלט : 'ידיים' 'אמא' 'אבא' 'אהוד' 'אורחים'.
השלטים היבשים התפוררו תחת מגע הסכין . אספתי את האותיות בשקית אוכל שקופה שהדייר נתן לי .
חלפנו ליד דלת בית השימוש שמעליה, בעומק הבוידעם הגדול, מסתתר אחד מפלאי ילדותי, הניאגרה. בגמר הישיבה, לפני צאתי מהבית- כּיסא משכתי בשתי ידי בידית המחוברת לשרשרת מתכת דקה ובאורח פלא, אשד מים קוצף היה שוטף את האסלה וגורף איתו את ה 'דבר גדול', שארית הפלִיטה שנותרה מהמאכלים הנפלאים של אמא. בחור המנעול של בית השימוש היה תקוע מפתח ופעם בהיותי כבן חמש, באקט נדיר של מריוכנגד ההוראה המפורשת שלא לנעול את הדלת כי 'אין לך מה להסתיר מאמא ואבא ', נעלתיה ולא הצלחתי לפתחה. אמא איבדה את עשתונותיה והזעיקה את אבא הביתה ב'אמצע העבודה'. כדי לקבל פרופורציה מה משמעות הענין , אספר רק שהפעם הבאה בה אבא יצא באמצע העבודה היתה כעבור תשע שנים כשהוא חטף התקף לב ולקחו אותו נגד רצונו לרמב"ם ובכך הצילו את חייו. ובכן, אחרי שאמא חטפה על הראש על כך שהפריעה לו בעבודה בגלל שטות שכזו, הגה אבא את הרעיון המבריק שהילד ישלוף את המפתח מהחור, יסגור את מכסה האסלה, יטפס עליה בזהירות שלא ליפול, יפתח את החלון ויזרוק את המפתח לחצר. אך היות והאבא עמד מעבר לדלת ונתן הוראות מדויקות לילד מה לעשות, המפתח נזרק ללא פיקוח לתוך סבך שיחים בגינה מה שהאריך את מעצרו של הילד המתייפח בבית-כסא במה שנראה בעיניו כנצח.
בחור המנעול של חדר האמבטיה לא היה מעולם מפתח, מה שאיפשר לילד בשלב התפתחותי מאוחר יותר להציץ בחמוקיה של עוזרת בית צעירה שעבדה אצל אימו, שעה שזו החליפה בגדים כשחיוך מדיח זורח על פניה .
האֵם, שדבר לא נעלם מעיניה, החליפה חיש קל את הצעירה בזקנה וליתר בטחון תחבה גוש נייר טואלט לתוך חור המנעול. התכופפתי להציץ – הנייר עדיין היה שם.
עברנו למטבח . הפורמייקה הכחולה המודבקת על עץ הארונות התעוותה וקיבלה עם השנים בְּטָנִים ואוזניים . הצצתי למרפסת המטבח . מכנסיים,חולצות תחתונים וחזיות לא מוכרים היו תלויים על חבלי הכביסה שלנו לא רחוק מארון כלי הניקוי של אמא שהוקצתה בו מגירה לכלי העבודה של אבא. המשכנו למרפסת הגדולה לראות את 'המרקיזה' שאבא התקין בעקבות נדנודים אינסופיים של אמא כפשרה בין סגירת המרפסת שנדרשה על ידה שכן 'אי אפשר בשום אופן לשמור נקיון במרפסת פתוחה' לבין המרפסת הפתוחה שהיתה מפלטו – לצד הבית-כיסא שבניגוד לי, היה מותר לאבא לנעלו וששימשו כספריה וגם כפינת עישון עד שחטף ב-1963 את התקף הלב הראשון שלו – מאימת הסמרטוט והמטאטא ששלטו בשאר שטחי הבית. ואכן, אמא התיחסה למרפסת הגדולה כאל אקס טריטוריה וכינתה אותה : 'המרפסת של אבא שלכם ' שהרי לא יתכן שמקום לא נקי יהיה קשור בשמה ובמוניטין שלה כבאלאבוסטע .
אם אמא היתה שבה פתאום לעולם ורואה את ערימת הגרוטאות של הדייר שלה במרפסת הגדולה אין ספק שהיתה מתה שוב, בו במקום.
הדייר של אמא אמר, 'המרפסת היא הממלכה שלי. כאן אני עושה עבודות נגרות.'
'ולא מפריע לך הרעש מהרחוב ?'
'להיפך ! אני בא מבאקו, עיר של חמישה מליון תושבים והרעש בשבילי הוא סם חיים.
איך שהגעתי ארצה, שלחו אותי לקיבוץ ומה שהרג אותי שם היה השקט. לא יכולתי להרדם בלילות מרוב שקט של בית קברות . '
'והסירנות של האמבולנסים המגיעים לבית החולים רוטשילד ?'
'אתה בטח מתכוון לבני ציון – זה כמו שיר ערש בשבילי .'
הדייר עזר לי להוריד את הקרטונים למדרכה שליד הבית. שעה ארוכה עמדתי על המדרכה כהומלס שנזרק מביתו וצריך להחליט בהתאם לנִפח עגלת הסוּפֶּר שלו, עם מה הוא ממשיך וממה עליו להיפרד . בסופו של מיון בו החזקתי בידי כל פריט ופריט וכל ספר וספר העמסתי למכוניתי שני קרטונים ובהם כלב חרסינה תכלכל ומתולתל העומד על שתי רגליו האחוריות, לשונו משורבבת, אוזנו האחת זקורה והשנייה שמוטה – בעל החיים היחיד שהרשתה לי אמי להחזיק בבית מחששה שמא אחטוף איזו אינפקציה, שתי קופסאות של תמונות ישנות, כרך י"ח של חוברות דבר לילדים משנת תש"ח ( מחיר כל חוברת 40 מיל), ספר סיפורים של אדגר אלן פו בתרגום אהרון אמיר בהוצאת מחברות לספרות תל-אביב תש"ז , קבצי מכתבים ישנים, גלויות מחו"ל, 'שנות טובות', מחברת ציור ועבודה מכיתה ו' שנושאה 'הדבורים' ובתוכה פתק שכתב לי ב-3.5.1962 באדום, המורה לחקלאות משה והפותח במילים:
"לאהוד, עבודתך טובה מאד, אך הנך מסוגל ליותר…"
ברגע האחרון תחבתי לאחד משני הקרטונים קובץ עיתונים מגולגלים הכרוך בגומיה שלמרבה הפלא שמרה על שרידי גמישות.
השארתי על המדרכה בלב כבד ורק מתוך ידיעה שאשתי לא תכניס אותי איתם הביתה , חמישה קרטונים גדושים בשמיכות וכריות ישנים, מפות ומפיות מצהיבים, אנציקלופדיות תרבות, מיכלל ולנוער , כרכי דברי ימי עם עולם של דובנוב, ספרי ספריה לעם מוכתמים מזוקן ולחות, ספר תולדות ההגנה ואפילו סדרה מיותרת של כרכי תנ"ך בפרוש ש.ל. גורדון שליוו אותי בנאמנות לאורך לימודי בבית הספר. איש רזה ומזוקן שעבר ברחוב שאל אותי אם יש ספרים ברוסית או באנגלית.
מצטער, אמרתי, נעלב בעלבונה של שפת אמי, יש כאן ספרים רק בעברית .
נסעתי משם ברגשות מעורבים. מצד אחד, עשיתי כמיטב יכולתי . מצד שני, אין ספק שהייתי מסוגל ליותר.
מחשבות טורדניות אודות ספרי תנ"ך המתגלגלים ברחוב ועונש הגירוש מגן העדן המופרך של ילדותי שודאי יוטל עלי עקב כך, הדירו אותו לילה שינה מעיני. השכמתי קום ונסעתי להציל את שניתן להציל. בהתקרבי לזירת הפשע, ראיתי סוברו צהובה וישנה חונה בדלתות פתוחות בחניה של 'בית הרופא' לא רחוק ממַגְלְצ'וֹת השיש המפארות את כניסתו ובתוכה יושב אבי, עצום עין אחת כהרגלו, ומעלעל בספר תנ"ך. עשיתי סיבוב פרסה תוך כדי חציית קו לבן בניסיון לברוח .
קול רועם ומאיים החריד את שלוות בוקר-שבת בפינת הרחובות, וינגייט, חשמונאים, גולומב:
'נהג השברולט הלבנה עצור בבקשה בצד !'
יוני 2011
מרגש מאוד מסע הזכרונות הזה ,אהוד
העדר בית אבא הוא באמת סוג של הומלסיות ולא משנה באיזה גיל זה תופס אותך
מרגש ביותר וכתוב נהדר.
איזה פינאלה. דפק לי הלב.
אני כל כך מבין את התחושה.
כך חשתי כשנאלצתי לאחר מות הורי לפנות את הדירה (שעדיין ברשותי ,במשק שלי) וכך הרגשתי כשנאלצתי לשפץ ולהחליף את הריצוף וחלק מהארונות.