גילגול איטי ממשש נוף , טועם אהבה, רואה חשבון, שומע זמן. יום יבוא ויריח פרחים מן השורש
שם מלא: מקרה הביש הפרטי שקרה לילדותיו של הרופא המיַלֵּד שתמיד רואה את חצי הכוס המלאה גם אם יש בה טיפת רעל בלבד ( אנלוגיה למצב הכללי,בשתי תמונות)
לזכר ביסאן – ילדה וממלאת מקום אם.
לזכר מאייר – ילדה.
לזכר אעייה – ילדה.
לזכר נור – ילדה.
שנפלו שכם אחד במערכות ישראל
'נקמת דם ילד קטן/ עוד לא ברא השטן – '
(מתוך 'על השחיטה' של ח.נ. ביאליק– משורר לאומי. חומר למחשבה ניתן למצוא גם 'בעיר ההריגה' שכתב אותו משורר/ נביא-זעם, לפני יותר ממאה שנים).
כתבו : כתבינו לעניני בריאות חברתית וחוסן מוסרי.
כיתוביות לכבדי שמע והבנת המתרחש בלבב פנימה : אהוד פדרמן.
תמונה ראשונה.
הזמן : חורף חם. ברקע: רץ סרט אילם, גלי צה"ל מסתערים באש חיה על רצועת עזה, בים באוויר וביבשה.
המקום: אולפן טלביזייה ממוגן, מבודד, מחומם ומאוורר.
על קו הטלפון בשידור ישיר מעזה כמוות אהבת שמשונים לפלשתינאים, אב שכול שדם חפים על ידיו (בקול בוכים): "הרגו את הבנות שלי יא אללה, הרגו…"
אלדר השדר: " ד"ר אבו אל עייש, מי נפגע?"
הרופא המיילד (בעגה צה"לית ): " הבנות שלי, יא אללה, יא רבי. אני רוצה להציל את הבנות שלי אבל הן מתו, נפגעו בראש שלהם, יא אללה. להציל אותן. להציל אותן. הבנות שלי, הרגו אותן, הרגו אותן, יא אללה. את הבנות שלי."
אלדר השדר :" אנחנו יכולים לפנות לכל מי שרואה אותנו, לצה"ל. אולי אפשר להציל מישהו שם."
דובר צה"ל (עולה לשידור ברמקול של פיקוד העורף): " אל תפריעו לנו לעשות את העבודה. במקרים דחופים תפנו בבקשה בין שתיים לארבע, אז יש לנו הפסקת אש הומניטרית בה אנחנו מאפשרים קיום לוויות לאלה שזכו ועלו בגורל."
( שיחות הפיוס ממשיכות מחוץ לעין המצלמה. עקב פנייה לדרגים גבוהים, ניתן אישור מעבר שפג תוקפו המוסרי והדוקטור ומשפחתו מועמסים על אמבולנסים שתרם מפעל הפיס בסיוע קרן לִבֵּנו הרחום, ומפונים לבתי חולים בישראל).
על רקע תמונות פינוי המתנחלים מחבל עזה ונעימת 'הבאנו שלום עליכם' נשמע קולו החנוק מדמעות של שדר רדיו ללא הפסקה: " לפני שבוע הוא סיפר על טנק שעומד ממש ליד ביתו ויורה. עזבתי את השידור וביקשתי מעמיתי שיחליף אותי. הרמתי טלפון לעמית אחר שהתקשר למי שהיה צריך והטנק הסתלק. בתמימותנו (כתובית בצהוב: תמימות עיתונאית, יש חיה כזאת?) הנחנו שהסיפור נגמר. אם היינו יודעים אחרת, אולי (כתובית באדום: אולי?) היינו עושים מאמץ להביא אותו לארץ, עד עכשיו זה רובץ לי על המצפון (כתובית בירוק: זה הזמן לרגשות מעורבים: רחמים על העיתונאי וגינויו על שמאלניות נפשעת ופגיעה במאמץ המלחמתי)."
תמונה שנייה.
הזמן: אותו חורף חם. יומיים אחר כך. גלי צה"ל שככו מהכות ברצועת עזה (ורוצים לשכוח מכל הענין)
המקום : בית החולים שיבא – מחוץ לטווח הטילים של החמאס, אך בטווח החמס הממלא את הארץ.
הארוע: מסיבת עיתונאים.
הגניקולוג מג'באליה ( בקול ברור): "- אני רוצה תשובה לשאלה מדוע הפגיזו את ביתי. אולמרט, ברק, לבני, אשכנזי, גלנט – אם יש להם אומץ להגיד את האמת, אני אקבל אותה…" (בקול שבור ועינים אדומות): "… ביום שישי מלאו ארבעה חודשים בדיוק למותה של אישתי….הרחקתי את הילדים מהחלונות, מהדלתות…. שמרתי עליהם במרכז הבית, בסלון. ביסאן הייתה האמא של הילדים שלי אחרי שאיבדתי את אשתי. ביום שישי ביסאן בישלה ארוחת צהריים. דיברנו, נהנינו… דיברנו עם הבנות על החלומות שלהן. חמש הבנות שלי ישבו בחדר עם שתי האחייניות. התקשרנו לאחות אחרת – לדלאל שהיתה בבית של דודה שלה. בשלב מסוים לקחתי את הבן עבדאללה על הידיים מחדר לחדר בדירה ושיחקתי איתו והבנות נשארו שם בחדר שלהן. (כתובית: שיחליט אם הן היו בסלון או בחדר שלהן- אי האמון בערבים גובר). הייתי בסלון עם עבדאללה ואז היה פיצוץ. מיד לאחר מכן נשמע פיצוץ שני (כתובית: טעות לעולם חוזרת!). גידלתי את ילדיי לעבוד ולהיות חיילים למען שלום. האמנתי שבריאות יכולה להיות גשר לשלום בין הישראלים לפלשתינאים. במשך כל עבודתי בסורוקה שאלו אותי ' מאיפה אתה – מחיפה? מנצרת?' ( כתובית: היית מת!) ורציתי שהם ידעו שאני ממחנה ג'באליה, פלשתינאי. שאנחנו יכולים לחיות ביחד… (כתובית: למה האיש לא מסתפק במה שיש – למות לחוד, כל אחד בצל קורתו המתמוטטת?) הילדים שלי היו מעורבים בשלום והשתתפו במחנות שלום. הם היו חמושים כשהרגו אותם ( כתובית: ערבי מתחכם! ) – לא בנשק אלא באהבה לאחרים… קיבלתי עבודה בקנדה ורציתי לקחת אותם איתי. למה הם הרסו את התקוות שלי? את הילדים שלי?… אני רוצה סיבה, תנו לי את הסיבה…" ( הבכי גובר ואחר כך הגיבור גובר על בכיו וממשיך להתעונן*): "… הצבא מכיר את הבית שלי. כמה ימים לפני, הטנק הגיע לפני הבית שלי. התקשרתי מייד לחבריי העיתונאים (כתובית: אמור לי מי חבריך ואומר לך מי אתה, רודף פרסום שכמוךָ) והם הצליחו להזיז את הטנק ( כתובית: למה הוא לא מסתפק בניצחון הזה, איש המדון ? )"
* להתעונן = להתאונן במסיבת עיתונאים.
לבנה שטרן – אם עברייה (מתפרצת): "מי יודע מה היה לו בבית? לי יש שלושה בנים חיילים (כתובית תם: האם הם בעזה?). צה"ל לא היה פוגע לו סתם בבית. תל השומר (כתובית: לא תנום ולא תישן שומרת ישראל!) אתם יכולים להתבייש לכם."
(כתובית: דקה להתייחדות עם מות הבושה)
אם עברייה ממשיכה בקול יודע כל (כתובית: על גבה עוֹל ועָוֶל נורא שנעשה לעם ישראל מחורבן בית ראשון ועד לשואה ועוד יד הזדון נטויה): " דבר אחד ברור לי, ללא צל של ספק – הקנה של צה"ל לא סתם כוון אליו…" (כתובית: בן מוות הערבי בכל מקרה!)"…. כואב לי הלב (בלחישה) על הילדים שלו. (בקול רם) אני לא מבינה את עם ישראל שנותן לו במה."
אהרון חלפון (אב עברי גא): " קיבלתי אינפורמציה שהוא (כתובית: דובר החמאס!) אמור להגיע לראיון והגעתי כדי למחות. יש לי שני ילדים חיילים, אחד בעזה".
ד"ר אבו אל עייש, (רופא המיילד חיילים עברים): " הם עיוורים, לא רוצים להסתכל. כאילו כל האנשים (כתובית: הערבים!) משקרים ורק הם (כתובית: היהודים!) צודקים. אם היו צלפים (כתובית: על גג ביתי) – למה לא ירו בהם? פעמיים הפגיזו (כתובית: למה הוא לא מבין? אלו הוראות הפתיחה באש, כי צריך לוודא הריגה!), לא הסתפקו באחת. אף אחד לא יכול להתקרב לבית שלנו (כתובית: נו, באמת! הרי הבית מחורר)…." ומסיים בנימה משלימה עם הגורל (כתובית: ערבי חנפן וחסר חוט שידרה ): "…. אני מקווה ששלוש הבנות שלי והאחיינית שלי והארבעה שנפצעו יהיו המחיר הסופי להפסקת אש".
(כתובית: האיש לא רוצה שלום אלא רק הפסקת אש כדי שיוכל לחזור ולהתחמש.)
המסך יורד (כיתובית: אין עם מי לדבר!)
הצלחת!
היה לי קשה לקרא את מה שכתבת כמו שהיה קשה לראות את המחזה "בשידור ישיר".
תיסרוט (יש מילה כזו?) הסיטואציה העניק לכל גם איכשהו גוון אירוני מצמרר (כאילו שזה לא היה מצמרר גם כך)
לא במקום הדבר הזה, עולמו חרב, אולי גם שלנו
האם בטוח שאתה נקי משיקולים זרים שלא לענין ?