גילגול איטי ממשש נוף , טועם אהבה, רואה חשבון, שומע זמן. יום יבוא ויריח פרחים מן השורש
ידידותי וידידי למקלדת, הנני לבשרכם שאמי, אותה זכיתם להכיר בערוב ימיה, נפטרה בשיבה טובה ערב תחילת הפעולה הקרקעית ברצועת עזה.
לזכרה אני מקדיש את השיר והסיפור הבאים.
סדר כהלכתו
מוֹזֵג כּוֹסִית וִויסְקִי, שׁוֹתֶה לְחַיֵּי הַסֵּדֶר הַנָּכוֹן וְשׁוֹאֵל:
מַה נִּשְׁתַנְתָה הַמִּלְחָמָה הַזּוֹ מִכָּל הַמִּלְחָמוֹת?
שֶׁבְּכָל הַמִּלְחָמוֹת מֵתִים יְלָדִים
לִפְנֵי אִמָּהוֹתֵיהֶם.
בַּמִּלְחָמָה הַזּוֹ מֵתָה אִמִּי
שְׂבֵעַת יָמִים
וְזָכוּ יְלָדֶיהָ
לוֹמַר קָדִישׁ אַחֲרֶיהָ.
הריח שבא אלי בחלום
עשרה ימים אחרי שהחזרנו את אמא למקומה הטבעי, לנוח מנוחה נכונה ליד אבא, קפצתי לבקרם בדירה שבשדרות וינגייט פינת החשמונאים . החניתי את מכוניתי על מדרכת העפר ליד שלד הסוסיתא של אבא שמראה וצבעיה דוהים לאיטם עם השנים. לא ראיתי בסביבה את הטנדר 'פורד בולדוג' . כנראה אבא ירד למחסנים לבדוק את הבננות שהגיעו כהרגלן לא בשלות וצריך היה להבחיל אותן ללא שהות, להעלות או להוריד את הטמפרטורה בחדר הקירור, להוסיף גז שנוצר על ידי יציקת מים על אבני הקרביד.
בננות, בניגוד לבני אדם, אינן יכולות לחכות כי יש להן חיי מדף קצרים, נהג אבא לומר כשביקשתי אותו שישאר לשחק איתי ולא ילך.
אבל אמא בטח בבית, ניחמתי את עצמי. אלא מה, אמא לא טובה במשחקים, חזרתי מיד להצטער.
אמא תמיד בבית ותמיד יש לה אוכל מוכן, אפילו לִגְדוּד של רעבים. רק תבואו, תבואו…
– אמא, אנחנו לא יכולים, יש לנו אורחים.
– אורחים? תביאו גם אותם, יש לי אוכל לגדוד. אם לא תבואו, מי יאכל את זה? מה, אתם רוצים שאזרוק את כל האוכל הזה? מילא הכסף, אך מה על הטירחה של אמא?
אמא אף פעם לא יורדת עם אבא למחסנים. היא שונאת את העבודה של אבא ואומרת שהוא הורג את עצמו ואף פעם אין לו זמן לשום דבר מחוץ לעבודה ומזכירה שהם יָצאו לבית הבראה 'לפני יובלות' ובפעם הבאה יֵצאו 'רק אחרי שיגיע המשיח'. חופשה בבית הבראה היתה שיא השאיפות של אמא, אחרי לעבור דירה ואם לא לעבור, אז לפחות לעשות רמונט. אסור לתת לבית להתיישן. רק זקנים נותנים לבתיהם להתיישן. ובדרך להגשמת השאיפות עמד כחומה בצורה, אבא, טיפוס מיושן. ירושלמי מהיישוב הישן ומהדור הקודם, לדבריה של אמא, היפהפיה התל-אביבית.
-אבא שלךָ לא צריך כלום ואין לו זמן לֵהָנוֹת מהכסף שהוא מרויח.
דילגתי במעלה המדרגות, שתיים, שתיים. ארבעים ושתיים סך הכל, כולל שמונה בחצר, עד לקומה השנייה. הדלת לא היתה נעולה בייל בניגוד להוראות של אבא שאמא הפרה שוב ושוב במנהג הכנסת האורחים שלה: כל דיכפין ייתי וייכול…
פתחתי את דלת העץ שגורדה ונצבעה עשרות פעמים באוֹף וַוַיְיְט וקראתי, מי בבית? כתשובה, הוצפתי בריח הקציצות המטוגנות של אמא. ריח שלא יכולתי לטעות בו גם ממרחק השנים , ריח שהייתי מזהה גם אם היו עומדות על האש עשר מחבתות רוחשות קציצות שהניחו עשר אמהות שונות . בשביל אבא, אמא הפסיקה לטגן באביב 1963 בהתאם להוראת הרופאים לאחר שחטף את התקף הלב הראשון שלו. לכם הילדים, אמרה, אוכל של אמא לא יכול להזיק. להפך . זה לא הדרעק שאוכלים ברחוב. שם מטגנים באותו שמן עשר פעמים. אני מכניסה חתיכות לב לאוכל שלי ואין מה לעשות, מטוגן זה טעים ותה צריך להיות מומתק בשתי כפיות סוכר לפחות, אחרת איזה טעם יש לחיים ?
למעט הכיריים שמעל תנור האפייה 'פאר' ועליהם המחבת הענק ששפתו מעוקמת מחבטה לא מתוכננת בריצפה ובתוכו רוחשות תריסר קציצות שוות בגדלן. ולמעט ארונות הקיר, ארונות המטבח בציפוי פורמייקה כחולה והריח שמילא את חלל הבית, הוא היה ריק. התפלאתי לראות שאמא ואבא מכרו את הרהיטים. התפלאתי שאמא ירדה עם אבא למחסנים, דבר שלא נהגה לעשות בימי חייה. רצתי לחדר האמבטיה. מאחורי הדלת נטועים היו לבטח אותם ארבעת מתלי חרסינה לבנים ומעל כל אחד מהם מודבקת אותה הפיתקה : אמא. אבא. אהוד. אורחים. נרגעתי . בחדר האמבטיה נשמר הסדר הטוב של ילדותי ואיתו השתמר גם הזמן, אם כי צבעיו דהו במקצת. חזרתי למטבח. שאפתי עמוקות את ריח הקציצות והתמלאתי מבוכה. אמא לא השאירה הוראות מתי לכבות את האש. ריח חרוך החל ממלא את הבית. התחלתי מחטט בארונות, מחפש שמן לשפוך למחבת. לא העזתי לכבות את אש התמיד יש אוכל בבית והתעוררתי לקול צלצול הטלפון.
על הקו היה כָּרִים –איש האותיות מכפר בועיינה . אמרתי לו שיחרות על המצבה מתחת לשמה של אמא את המילים:
האישה שנתנה טעם לחיינו.
כרים ביקש שאשלח את הנוסח בפקס שכן: ' אני הכי חזק בשוק האותיות ועובד בשביל כל קבלני המצבות ואם תמצא מישהו יותר זול ממני, אני יעשה לך קבר שלם בחינם, אבל מה לעשות, אני קצת חלש בעברית.' בסופו של מעשה האותיות ביקשתי מכרים שיעשה גם ניקוי כללי של המצבה שמחכה לאמא כבר חמש עשרה וחצי שנים מאז שאבא מת. אמא לא סבלה הזנחה, אהבה להתחדש ובמיוחד, מצעים חדשים וצחורים עליהם רקמה מונוגרמות עם ראשי תיבות שמות בני המשפחה. ותמיד היתה בעיה לזהות איזו ציפה או ציפית שייכת למי שכן לשלושה מאיתנו היו אותן ראשי תיבות. ואמא הייתה נותנת בציפות ובציפיות סימנים קטנים כמו שנותנת אם בתאומים זהים.
פתאום נזכרתי, גם במיטה הכפולה בחדר השינה שלהם, אמא שכבה בצד שמאל ואבא בימין.
וכך הם ינוחו, חיים בזכרוני , עד תחיית המתים.
משובב לב. רומן שלם, חיים שלמים ברשימה קצרה. לי, שאינני קוראת 'פרוזה'– זו ממש מתנה.
וכמה תל אביבי הכל, וכמה מוכר, למרות שהייתי בת-ימית.
וכן, גם אבי מת במלחמת המפרץ.
העיקר שכחתי — תנחומים.
תיקון קטן – זירת ההתרחשות במחבת ובכלל בסיפור היא חיפה ולא תל אביב.
ובהזדמנות זו הוצאת לגבי מרצע מהשק. היותך בת-ימית כלומר מישהי שביתה נחרב בלהט הרצון לשלום עם מצרים, מסביר לי את תגובותייך לענינים הפוליטיים
ובבנין ציון בגבולות בטוחים ומוסכמים גם עם שאר שכנינו, ננוחם
נדמה לי שסבינה התכוונה לבת ים שליד חולון.
תודה על ההערה. זו טעות פרוידיאנית
במסגרת חיפושי אחר הסבר לדעות פוליטיות שונות משלי, הגורמת לי לקרוא דברים בצורה שגוייה.
לאור הערתו של גיורא, נא להתעלם מחלקה השני של תגובתי.
וטעות לעולם חוזרת. כשם שחשבת שהורי היו תל-אביבים , חשבתי שאת בת ימית במקום בת-ימית
תנחומיי, אהוד. זוכר את הפוסט שהעלית על אמך "בערוב ימיה" וכתבתי לך אז שחצי אובדן עלול להיות גרוע מאובדן שלם, אבל ברגע האובדן מתאבל הלב על הקיום כולו. תנוח על משכבה בשלום.
אהוד, תיאור תהליך פרידתך מהוריך נוגע ומרגש, יש ריחות טעמים ומראות הצרובים היטב בזיכרון.
תנחומים.
קבל את תנחומי אהוד. ואהבתי מאוד את הסיפור. יש בו הרבה אהבה.
חוויתי הבסיסית בחיים היא של ילד אהוב (לעתים עד מחנק). ומה אני עושה עם זה? צריך לשאול את ילדי…
במה להמתיק ימים אם לא בתה של אמא…
סיפור נוגה ונוגע, אהוד.
תנחומיי.
שלום אהוד
תנחומי ,לאבד אב ואם זה קשה בכל גיל. לצערי כי כמו שתיארת באופן כל כך מרגש זה אומר שאתה נפרד גם מילדותך ואתה הופך להיות עכשיו בן תמותה ממש. אין מי שישמור.
תודה לסבינה, אמיר, משה, יעל, שחר-מריו וגיורא על התגובות החמות והניחומים
רגיש ומכמיר לב, מלא ניחוחות של אמא. יפות האותיות שחרטת על המציבה ועל ליבך. מאוד התרגשתי, אהוד.
משמים תנוחם
תנחומים מקרב לב, אהוד. נצור את הזכרונות, הטובים והאחרים, והם ילוו אותך כמלאכי אמך המנוחה
תנחומי אהוד, והפוסט כולו מרגש מאוד.
תנחומי מקרב לב, אהוד
הרבה חתיכות לב בפוסט הזה, ניכרת השלמה .
תנחומי.
אהוד תנחומי
הריח המשכר הזה של הקציצות הגיע עד אלי (כולל המחבת)
זה הדבר הכי ממשי שנשאר
כתבת כל כך יפה ונוגע ללב
אהוד,
פוסט מקסים ומרגש וכתוב נפלא.
ניכר שאהבת מאד מאד את אמך והיא היתה לך אם טובה ומכילה,
יהיה זכרה ברוך, ואכן ניכרת השלמה אצלך.
חלק מהמשפטים שלה גם אמא שלי אמרה ועדיין היום …
כמו למשל "אוכל לגדוד" ..
תודה למנחמותי ומנחמי
אכן, הכתיבה היא סוג של נחמה עבורי
וכנראה לא במקרה הגעתי אליה רק לאחר מותו של אבי. כמו אותו ילד שהיה אילם ופתאום בגיל עשר אמר, אמא, חסר מלח במרק.
שאלה אותו אימו, מה קרה שהתחלת לדבר?
עד עכשיו לא היו לי תלונות, ענה הילד.
למר פדרמן,
גם אני רוצה להצטרף למנחמים.
זה מה שיצא מהעובדה שהגבת אצלי. זה מה שהעירני לתגובה אצלך.
נמצא ששנינו כתבנו על נפשות יקרות שהלכו מאיתנו.
זו הזדמנות לפגוש אותם מחדש. לפגוש את הרגשות שהשאירו אחור. הם איתנו כמו שאנחנו איתם.
תנחומיי.
מ. גנן
תודה משה. ובכתיבה ננוחם
בני הצעיר אוהב קציצות ולתחנוניו אני מטגנת, ובבוא יומי אברך אם כמוך יגיד שנתתי טעם לחייו, אחרת מה טעם טרחתי בהבאתו. תנחומיי, אהוד, בחרת במשפט מנצח. הרבה אהבה ואופטימיות יש בסיפורך.
לבנה, תגובתך נגעה ללבי. וכי מה יכול לבקש לעצמו יותר הכותב?