נמשיך את המסע הפואטי המודרך שהתחיל בפוסט הקודם, בנסיעה ברחובות הכרמל. נסיעה שנערכה לפני כחמש שנים בעיצומה של תקופת המחבלים המתאבדים באוטובוסים ובמסעדות ולאחר כיבוש עיראק בידי האמריקאים
הכל עובר חביבי
יוֹצֵא מֵהָר חוֹרֵב לְאֶרֶץ הַמּוֹרִיָּה
וְרוֹאֶה אוֹתָה עֲצוּבָה וְצוֹפֶרֶת
בַּשָּבוּעַ הַבָּא תִּהְיֶה שׁוּב בְּגִּילִי
וּבָנֵיהָ זְקֵנִים מִצְבִירַת דַּקּוֹת דֻמִּיָה,
לֹא מִזְמַן טָבְחוּ בָּם בְּחַג הַחֵרוּת.
בֵּין הַפְסָקוֹת אֵשׁ וְתָהָאדִיוֹת
שׂוֹרְדִים עוֹד יוֹם שׁוֹאָה
הַשָּׁנָה לֹא נִצְחוּ בְּאַף חֲזִית
וּבְכַמָּה אֲחֵרוֹת עֲקֵדָה מֻצְלָחָת
עוֹבֵר בְּחוֹרֵב, הָרַמְזוֹר אָדֹם
מוֹכְרִים דֶּגֶל כָּחֹל-לָבָן בְּחָמֵשֶׁקֶל
מְחִיר מְצִיאָה וּמְעַט קוֹנִים
גַּם הָעִבְרִית לֹא מִי יוֹדֵעַ מָה
עוֹבֵר בְּמוֹרִיָּה, אָדֹם בָּעֵינַיִם
מִלְפָנִים עוֹמֵד אוֹטוֹבּוּס 37
כָּתוּב עָלָיו: "מִפְעָל הַגְרָלָה יוֹמִי"
אֱלוהִים, שֶׁרַק לא יִתְפּוֹצֵץ
עוֹבֵר בִּשְׂדֵרוֹת סִינַי
הָעָם רוֹאִים אֶת הַקּוֹלוֹת בַּטֶּלֶבִיזְיָה
אִישׁ מְשׂוּפָם וּוְעָדִים בַּעֲלֵי-גּוּף
סוֹגְרִים נָמָל עִבְרִי בִּדְאָגָה לַמַּשְׂכּוֹרוֹת
הַמִסְתַחְרְרוֹת בְּגוֹבָהּ מְנוֹפֵי הֶעָנָק
אַתָּה לא תַעֲבור אוֹתִי
צוֹעֵק בִּרְיוֹן יְהוּדִי מֵהַגִּ"יפּ שֶׁחָלַף
מֵעָלָיו מִתְנוֹפְפִים כּוֹכָבִים וּפָסִים.
הֶהָרִים גְבוֹהִים יוֹתֵר בַּדֶּרֶךְ חֲזָרָה
מִכִּיס פָלוּגָ"ה בְּעִירָאק
כָּך שָׁרִים בְּמִצְעַד הַגַּאֲוָה
בִּ Ground Zero, נְיוּ-יוֹרְק.
תַזְכִּירוּ לְאוֹבֵד-אורַח
מֵאֵיפֹה הִתְחִיל הַמַּסַּע הַזֶּה
בִּשְׁבִיל מָה הוּקְמָה רֹב מְהוּמָה
וְאוּלַי הִיא כְּבָר לֹא תַחֲזור לְעַצְמָה
אַרְצֵנוּ הַקְטַנְטונֶת, הַנֶּחְמודֶת.
רַק זִכְרוֹנוֹת, רַק זִכְרוֹנוֹת
יְהַלְכוּ כָּאן עַל בְּהוֹנוֹת.
אהוד, לא מעט מרירות, כאב וציניות יש בכתיבתך בתוך ראיית מציאות ומציאות קשות.
רוצה ממך שיר שיש בו רק נגיעות של יופי או טוב, ולא מבעד למסך האכזבה. יש לך משהו בשבילי? חן.
הי חן, לפני שעניתי נכנסתי לעמוד הבית שלך כדי לקשר שֵׁם לפנים ולמילים
ואכן ראיתי אופטימיות חייכנית שלא צריכה את המוות כדי לחיות.
האמן לי שגם אני לא "צריך" את המוות ושנים רבות נטיתי להתעלם מקיומו, עד שיום אחד גליתי שהוא "צריך" אותי ולא מוכן לוותר על הצורך הזה, אז החלטתי שאם איני יכול להכותו, אצטרף לחילו. ומאותו יום אני מרגיש בבית בבתי העלמין. מצד שני, איני אוהב להשיב את פניהם של קוראי שירתי המועטים, ריקם לכן אביא בשבילך ובשביל שאר האופטימיים גם שירים שעשויים להיות לטעמך. הרי איך גורס מורי ורבי המשורר מאיר ויזלטיר:
"דבר אופטימי, עשיית שירים" (שם אחד מספרי שיריו שיצא לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד)
אהוד, תודה רבה.
אכן, בעצם כתיבת שירים יש משהו אופטימי ובמובן מסויים הוא ההפך מן המוות. אתה קורא לי אופטימי ואיני יודע אם זה מדוייק, אפילו מבחינה אמפירית, יש זמנים בהם אני ההפך מאופטימי. אבל אני נאבק כי אין לי ברירה. אגב, לפעמים אני גם אופטימי בלי בחירה. אפשר להסתנוור גם מחושך וגם מאור… בקיצור, העניין מורכב ואני עוד צעיר יחסית.
לגבי המוות – נושא כ"כ ידוע וטעון, איך אפשר להתיר אותו בתגובות על גבי פוסט…
אז אני שמח שנענית לבקשתי. לא יודע אם ביקשתי אופטימיות, ביקשתי פשוט משהו נקי מן האכזבה וקבלת הדין. כמובן שאני מניח מראש שיש כאלה ולא בטוח שאתה מסכים איתי בעניין… אבל בעניין עשיית השירים והאופטימיות אנו תמימי דעים – אז כבר יש לנו כר שיתוך פורה 🙂 חן.
*שיתוף
אשמח להמשיך ולנהל איתך דיאלוג באמצעות היצירות בנושא אופטימיות ופסימיות וכבר היום אפרסם פוסט בנושא
זה המקום שלנו אהוד
שהכל מעורבב עם הכל : הקודש עם החול ההיסטוריה עם ההסטריה
(ואם זה לא היה ה"אידיוט" שלנו היינו בטח צוחקים)
אתה מבטא אותו באופן אירוני, בקורתי וכאוב
אכן עיר מעורבבת מצד אחד אך בשל המבנה הטופוגרפי וההתפתחות ההיסטורית עיר שהטיפוס במדרג הסוציו אקונומי מלווה בה בטיפוס על ההר. עיר שיושבת על שפת מפרץ מרהיב אך מה שנמצא במפרץ אלה מפעלי תעשייה. שלא לדבר על הנמל המנתק את הים מתושבי העיר. עיר שהמושג עיר תחתית מתחבר בה לערבים, כרמל ליהודים שהצליחו והדר מתפורר, לעולים חדשים מחבר העמים ולחרדים. אלא מה, למרות הפוטנציאל להתפוצצות, בניגוד לירושלים, זו אינה עיר של קיצוניים, יש בה איזו סובלנות והיא מתנהלת בדו-קיום סביר
אהוד, זה בעצם מין רקויאם כאוב. וגם על הזיכרון אין מה לבנות.
שמא רק זכרונות של זכרונות כאן יהלכו עוד, עד שיגוזו גם הם.
אכן כן, רקויאם לא רק על עירי, היפהפיה הנרדמת, המתרוקנת ומזדקנת ובליבה האורבני לא חומה, אלא חור שחור של בתים אטומים או מטים לנפול, אלא גם רקויאם על חלומות ציוניים שהתרכזו בגאולת האדמה תוך התעלמות מכך שהיא מיושבת בבני אדם. אשר לזכרונות, אצלי הם מסודרים לפי מלחמות. והיטיב לתאר את התחושה העיתונאי דורון רוזנבלום במאמרו : "בוחן פתע בהבנת הנקרש" שהתפרסם במוסף הארץ של יום שישי האחרון.
אהוד, בזכותך אכיר בסוף את חיפה, שלי היא תמיד זרה מאוד, לא ניתנת לקרבה
האם את יכולה לרדת לעומק תחושת הזרות שהעיר חיפה מעוררת בך ולהתחקות אחר גורמיה?
לכל עיר או מקום שאני מגיעה עוטפת אותי איזו הרגשה ובחיפה זו זרות, לא יודעת למה, דווקא בילדותי זו היתה העיר אליה באנו לקניות וגם בצבא הסתובבתי בה הרבה, אבל היא לא מתמסרת עם הכרמל הגאה והים רווי הספינות מצד שני היא נותרה סגורה ומסוגרת בפני