בננות - בלוגים / / סיפור שמוציא קצת את החשק
גילגול איטי
  • אהוד פדרמן

        דברי ימים אבודים  " וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים, שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים וְהָיוּ לְך יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים, תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה."     וּבִשְׁנַת הַחֲמִשִּׁים, הָעֳלוּ בָּאוֹב עַצְמוֹת אָבִי שֶׁכִּמְעַט נָמוֹג בַּעֲנַן עָשָׁן שֶׁל דּוּבֶּק 10 וְהוּא בֵּן אַרְבָּעִים וְתֵּשַׁע   עַצְמוֹת הַשָׁנִים בָּהֵן מִלּוֹתי עָבְדוּ אֶת הַמִּסְפָּרִים                   עֲצוּמוֹת עֵינַיִם וְלֹא הִשְׁמִיטוּ וְלוּ חוֹב אֶחָד   הַשּׁוּמָן שֶׁצָּבַרְתִּי עַל בְּשָׂרִי לְכַסּוֹת אֶת שְׁרִירוּת הַלֵּב עַד-לֹא-יָדַע שֶׁאַהֲבָה וּכְאֵב תְּחוּשׁוֹת נִרְדָפוֹת הֵן   וְעוֹד בְּעֹצֶם מֶחְדָלֵי יָמַי,       רִבְבוֹת שָׁעוֹת אֲרוּרוֹת שֶׁעֻכְּלוּ בְּשֵׁרוּתָיו שֶׁל מֹלֶךְ הַמִלְחָמוֹת, יֵשׁ/יֵשׁ בְּרֵירָה   שְׁנוֹת שִׁירָה עֲצוּרָה שֶׁבִּלִיתִּי בְּמוֹסָד הַצַּעַר 'נְעוּרִים מְאֻשָּׁרִים' עֲצָמוֹת רַכּוֹת שֶׁל שְׂפַת אֵם, סְחוּטָה מִשִׂפְתֵי אָב עָיֵף, קְפוּצוֹת בֶּאֱמוּנָה שֶׁמִּלּוֹתָיו שֶׁל אָדָם קְצוּבוֹת, שְׁאוּבָה מִפְּטָמוֹת בּוּרוֹת   שׁוֹפְעוֹת אַהֲבָה מְפֻטְפֶּטֶת הַיּוֹנֶקֶת אֶת אִיד קִיוּמִי.   וּבִשְׁנַת הַיּוֹבֵל   קָרְמוּ עוֹר מְצֻלָּק מַצַּע לְדִבְרֵי    יָמִים אֲבוּדִים. בוגר התכנית לכתיבה יוצרת באוניברסיטת חיפה. ספר השירים , ' רחיפאי' ראה אור בהוצאת אבן חושן בשנת 2007   ספר השירים ' ויהי קול', ראה אור בהוצאת פרדס בשנת 2013 .    שירים רב-פסיגיים, חד-עונתיים, נטמנים פה ושם במטע הבננות

סיפור שמוציא קצת את החשק

 

 

מתוך קובץ סיפורים שנקרא : " אפרים כותב עצמו לדעת"

וקצת רקע על אפרים לטובת הפחות וותיקים שבינינו.  אפרים חד-עין היה ילד מצוייר בקומיקס שהתפרסם בזמנו בעמוד האחורי של אחד מעיתוני הילדים, כמדומני "הארץ שלנו". תכונתו הבולטת היתה שהיה רואה ואינו נראה. והמשפט שסיים את הפרק השבועי ונכתב בתוך בועה גדולה ממנה משתלשלות בועיות הולכות וקטנות לכיוון ראשו של אפרים,לסמן מחשבה, היה : " ואני צריך לשתוק! "
ולילד שנולד עם אלטע קופ (ראש זקן) , לא היה ספק שהוא  אפרים.   

מה מותר לאפרים

לאפרים אסור לעזוב את העולם אפילו אם הוא רוצה שכן זה יצער את אימו, יפרע את הסדר הנכון והנקיון החשובים לה יותר מכל למרות שמזה זמן קיומהּ מוכחש אצלו מכֹּל-וָכֹל. לכן אפרים מחכה עם הצעד הזה  עד שאלוהים המתעלם  יניח לאימו לנוח על משכבה בשלום.
בינתיים אסור לאפרים לעזוב את הארץ שכן מזה שנתיים ובכל רגע, עלולה או עשויה,  תלוי במצב רוחו ,  אמו למות וּבִזמנו אסור היה לו לעזוב את העיר כי אמו אמרה, תלך-תלך זה לא נורא, אני אסתדר ולפני כן אסור היה לו לעזוב את הבית שכן אמו התלוננה עליו בסתר ליבה  וסיפרה לכולם איזה ילד מסור היה אפרים עד שמסרה אותו בידי אישתו המסרבת להתמסר לטוב לִבָּהּ של חמותהּ.        לאפרים אסור היה ללכת לגן חובה בגלל סכנת הדבקות בשיתוק-ילדים, לשתות מים לאחר שאכל פֵּרות, לצאת לטיולים מסוכנים ולהתגייס לצבא. לאפרים אסור היה להגיד לאמא לא שכן היא נורא רצתה ילדה במקומו והוא לא רצה לאכזבהּ שוב ושוב בְּסֵרוּב חוזר למלא אחר רצונותיה. אפרים היה אֵיתן באפיקו  כנחל אכזב.
לאפרים אסור היה להיוולד כי בהתאם להוראות בספר בראשית אמו נֶהֱרתה בעִצָּבון וילדה בעצב, בן במשקל ארבעה קילוגרם ושש מאות גרם  שהרס לה את הפיגורה ובהמשך קשה היה לה לגדל ילד רואה ואינו נראה, להסתיר מפניו את העולם המכוער ולאבדו, פעם בִּרחוב הרוא"ה ברמת-גן ופעם בשפת הים. לאפרים אסור היה ללכת לאיבוד בשום פנים ואופן, אפילו לא בטעות כי במקרה כזה אמו אִיְמה שתתאבד.
לפני המון שנים, לפני חג הפורים, אפרים רצה שאמו תמות ותקום לתחייה ביום העצמאות כי אפרים שנא להתחפש ואמו הכריחה אותו והתעקשה שלאפרים אסור להיות יוצא דופן ולגרום לה צער שכן תצטייר לא מסורה לילדיה בעיני חברותיה. והכי-הכי  שנא אפרים לשאול את הקושיות בפסח. ואמו אילצה  אותו, כי היה המעזיניק במשך איזה מאה שנים ומגיל ארבע ידע קרוא וכתוב ובהוראות של ההגדה כתוב שהצעיר שואל את הקושיות ואסור לסטות מההוראות של אלוהים אחרת הוא יכעס. לכן התפלל אפרים, הלואי שתמותי  כדי שאדונַי יפסח עלי בשעת הקריאה ולא אצטרך לקבור את עצמי כשתגידי, "עכשיו אֶפִילֶה, אֶפִיפִי שעושה כבר פִּיפִּיכמו אבא ויודע לקרוא עם נקודות ויש לו קול של זמיר, ישיר את הקושיות."       רק תדאגי לפני שאת מסתלקת, הִיתרה באימו בינו לבינו, למלאי של אוזני המן, קניידאלאך, צימעס וּמַצּיוֹת כי אני מת על אלה . ואז נבהל מהרצון הלא נשלט שכן לפי ההוראות בעשרת הדיברות היה עליו לכבד את אמו [את אביו כיבד, אך לא היה בטוח שזה מספיק] למען יאריכון ימיו וכו" והבין שבזה שהוא רוצה שאימו תמות הוא כּוֹרֶה לעצמו קבר ואמר לה,  " התכוונתי לקיר שמאחורייך ולא אלייך,"  ואמו הסתכלה אחורנית ואמרה, "על מה אתה מדבר אֶפִילֶה?" החזירה אליו מבט, הביטה שוב אל הקיר ואמרה: "אתה צודק, באמת צריך לסייד לפני החגים "  ואפרים ידע שפג תוקפו של הקסם .       
אפרים היה ילד הגיוני ולאט-לאט הפסיק לרצות .
ועכשיו אפרים רוצה שתניחוהו לנפשו ותפסיקו ללחוץ עליו שיוכיח שהוא יכול כי הוא לא. ולא סתם לא יכול של דובון לא-לא שאחר כך מתרצה . פשוט לא רוצה וזהו.
מצד שני אפרים אינו עוד האַלְטֶע קוֹפּ שהתבייש שיש לו ראש גדול וגוף קטן וחלש ולא אכפת לו שתקראו שחור על גבי לבן מה שאחרים  חושבים על הוריהם במחשכי ליבם.
 אביו של אפרים מת בשנתו למרות שאפרים לא הספיק להיפרד ממנו והתחנן שלא ישאירו לבד עם אימו שאף פעם לא מבינה אותו. ומאז בכל הזדמנות אפרים שר, בהתאם למנגינה של סשה ארגוב, מלים ששאל מחיים גורי ויוסף דר ובקולם של התרנגולים:                                                                                                                                                                  רק עוד רגע אבא, רק שניה אחת
  אתה תמיד הורס כשכבר כמעט
  לא הספקנו לדבר מעט אפילו
  אבל, תחנוני אז לא הועילו."   
ועכשיו מתאבל אפרים על אימו שהפכה כהרגלה , בלי לשאול לדעתו בענין, לישישה חסרת דעת שאין לה כוונות לפרוש בזמן ובצורה מכובדת. ובפורים האחרון הישישה המשונה שעל דלת חדרה במחלקה הסיעודית כתוב משום-מה שם אמו, התחפשה לבר-מינן ואפרים נפרד ממנה שוב. והנה הגיע יום הכיפורים והיא התאוששה, מעמידה פנים שהיא בחיים ולאפרים אסור לקרוע מפניה את המסכה .
היש עצובה כמו מסכת החמצן המאריכה את סבלהּ, סתם.  
לאפרים אסור להחליף לאמו חיתולים כי זה נוגד את חוקי הטבע.
לאפרים מותר להחליט שלא ייקחו את אימו לבית-חולים כפי שממליץ הרופא שכן יש לו אפוטרופסות על גופהּ .
לאפרים מותר לדבר אל הקיר ולהתחנן בפניו שאימו תמות כבר ובלי כאבים .
את כאב הפרידה מאימו אפרים כבר חווה.    

 

 

 

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאהוד פדרמן