גילגול איטי ממשש נוף , טועם אהבה, רואה חשבון, שומע זמן. יום יבוא ויריח פרחים מן השורש
קָשֶׁה לְהָבִין אֵיךְ אָדָם מִן הַיִּשּׁוּב
אָדָם שֶׁאוֹכֵל בָּשָׂר medium-rare
שֶׁמֵּנִיחַ מִדֵּי פַּעַם תְּפִילִין וְזֶה קִשְׁרוֹ הַיָּחִיד לֶאֱלוהִים
סְתַם אָדָם שֶׁלְעִתִּים מְגַדֵּל שֵׂעַר וְלִפְעָמִים מִתְגַּלֵּחַ
אָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ אִשָּׁה וִילָדִים וְגַם נֶכְדָה
שֶׁנוֹלְדָה לוֹ מִבְּנוֹ וּגְרוּשָׁתוֹ שֶׁכָּעֵת הִיא רַעֲיָתוֹ
שֶׁל אוֹתוֹ אָדָם מְמֻצָּע וְנַנִּיחַ וּשְׁמוֹ רוֹנִי רוֹן
וְנַנִּיחַ שֶׁהַנִּדּוֹן מַסִּיעַ בִּמְכוֹנִיתוֹ אֶת הַבַּת הָחוֹרֶגֶת/נֶּכְדָה
(מְחַק אֶת הַמְּיֻתֶּרֶת) שֶׁטּוֹרֶדֶת אֶת מְנוּחָתוֹ
וְנַנִּיחַ שֶׁלְרוֹנִי רוֹן יֵשׁ בָּאוֹטוֹ בָּלוֹן אָדוֹם
וּנְשָׁעֵר שֶׁרוֹנִי רוֹן מִתְעַצְבֵּן, שׁוֹלֵחַ יָד לַבָּלוֹן
וּבַדֶּרֶךְ מַחְטִיף סְטִירָה לַיַּלְדָה
וְהִיא מִשְׁתַּתֶּקֶת
וְהִיא מִשְׁתַּתֶּקֶת
שְׁבוּרַת מַפְרֶקֶת
וְאָז רוֹנִי רוֹן נוֹסֵעַ לַיַּרְקוֹן
וְאָז רוֹנִי רוֹן נוֹסֵעַ לַיַּרְקוֹן
וְזוֹרֵק לַמַּיִם הָעֲכוּרִים מִזְוָדָה אֲדֻמָּה.
נוּ, אָז מָה אִם הַמִּזְוָדָה אֲדֻמָּה?
הֲרֵי הַמִּקְרִיוּת הִיא אֲיֻמָּה
וּמִנְקוּדַת הַמַּבַּט שֶׁל רוֹנִי רוֹן
נִתָּן לִמְצא בְּמַעֲשָׂיו הִגָּיוֹן
וְאֶפְשָׁר גַּם לְהָבִין לָמָה לא הִצְטַעֵר וּבָכָה
הֲרֵי הֵבִין שֶׁאָסוּר כַּנֶּאֱמָר בַּסִּפּוּר
(מַעֲשֶׂה בַּחֲמִשָּׁה בָּלוֹנִים):
"אַל תִּבְכֶּה רוֹנִי רוֹן
זֶה סוֹפוֹ שֶׁל כָּל בָּלוֹן
אָנָּא, אַל תִּצְטַעֵר!
נָבִיא לְךָ בָּלוֹן אַחֵר."
(הזכויות לשורות אלה שמורות למרים רוֹת)
וְלֹא חוֹלֵף אֶלָּא זְמַן קָצָר
וְשׁוּב קוֹרֶה הַלּא יְתוֹאַר, מַייקל פִישֶׁר
בֶּן-אָדָם נֶהֱדָר, שׁוֹטֵר ימ"ר מֵהַטּוֹבִים לַנֶּשֶׁק
מְיֻמָּן לְהַרְדִים תִּינוֹקוֹת בּוֹכִיִים וּמַייקל
הִתְחַתֵּן עִם הִלָּה, בַּת שֶׁל בָּכִיר לְשֶׁעָבָר
יַחְדָיו קָנוּ דִּירָה נֶהֱדֶרֶת בְּהוֹד הַשָּׁרוֹן
נוֹלְדוּ לָהֶם בֵּן וּבַת מַקְסִימִים
וּפִתְאֹם קָם אָדָם בְּבוֹקֶר יוֹם סְתָו
מֵפִיק בְּלִי תַּקְצִיב סֶרֶט אֵימִים
רוֹצֵחַ אֶת אִשְׁתוֹ וִילָדָיו
וּמְקַנֵּחַ בְּכָדוּר בְּראשׁוֹ הַקֵּרֵחַ.
וְאֶפְשָׁר לְהַנִּיחַ בְּפֶּרְסְפֶּקְטִיבָה שֶׁל זְמָן
הַמַּעֲשֶׂה יוּבָן, אִם כִּי בְּקוֹשִׁי
וְאוּלַי נִתָּן יִהְיֶה לְשָׁעֵר
וְאוּלַי נִתָּן יִהְיֶה לְשָׁעֵר
(בְּאִי זְהִירוּת הָרְאוּיָה לִמְשׁוֹרֵר)
שֶׁבִּזְמָן הַגִּלּוּחַ, גְּלוּחַ הַמּוֹחַ דְנָן
הִתְבּוֹנֵן בַּרְאִי והֵבִין שֶׁהוּא קַרְנָן.
וְכַמָּה פָּשׁוּט לְהָבִין טֵרוּף מַעֲרָכוֹת
מִלְחָמוֹת, אֲסוֹנוֹת וַאֲפִילוּ הַשְׁמָדָה שִׁיטָתִית.
מִמְרוֹם מוֹשָׁבוֹ חֲסַר הָאַחֲרָיוּת, אוֹמֵר הַמִּתְבּוֹנֵן
זוֹ אֶצְבַּע אֱלוהִים עַל כַּפְתוֹר אָדומְדָם
וּבְרֶגַּע שֶׁהַשֵּׁם הַמְּפורָשׁ נִשָּׂא לַשַּׁוְא
אֶפְשָׁר לְהָבִין גַּם אֶת יִמַּח-שְׁמוֹ וּמַעֲשָׂיו
הֲרֵי מָה סַךְ-הַכָּל עָשָׂה צֶלֶם הָאֵל
נִכְנַס לְנַעֲלָיו וְזֶה, מוֹתָרוֹ שֶׁמֻּתָּר לוֹ לְהַמְטִיר מַבּוּל
לְהָפִיץ אוּכְלוּסְיוֹת, לְבָרֵא שִׁטְחֵי מִחְיָה מִבְּרוּאִים.
לַסַּמָּאֵל כְּמוֹ לֶאֱלוהִים, לא הָיוּ יְלָדִים
שְׁנֵיהֶם אָהֲבוּ חָיוֹת וְלא שָׁתוּ דָּם
(הָאֶחָד הָיָה צִמְחוֹנִי,הַשֵּׁנִי שׁוֹמֵר כַּשְׁרוּת)
אָכֵן מַעֲשִׂים אֱלוֹהִיִּים, אֶפְשָׁר לְהָבִין בְּקָלוּת.
הדוגמאות הפרטיות (רוני רון, מייקל פישר) גם אירוניות וגם נוגעות ללב אבל מחלישות את התובנה שלך שהיא עיקר השיר: הסטת האחריות שיש באמונה, מן האדם אל אלוהותו.
אם אתה פתוח לניסויים כאלה, הייתי סקרן לבדוק איך יתקבל השיר כשהבית הראשון הוא דווקא האחרון.
לו אני הייתי אתה, לא הייתי כותבת זאת בשירה. הייתי מחפשת דרך בין פרוזה למסה, את כל מה שתיארת לעיל כפארסה.
אלא שאני לא אתה…
לבנה, זה ברור שאת זה לא אני אך לא ברור למה לדעתך אין להשאיר זאת כשיר
זה עניין של תחושה, זו לא מתמטיקה; הערתו הבונה של אמיר כבר הרימה את הטקסט למעלה.
אמיר, תודה על התגובה ועל ההצעה. אני פתוח לחולל את השינוי שכן גם לדעתי השיר עדיין שיר חי, כלומר איני שלם איתו. ואולי שמת את האצבע על התיקון הרצוי
אשמח לשמוע את דעתך על הגירסה המתוקנת
אהוד
אהוד, נדמה לי שזה עושה רק טוב לשיר, וכל חלק בו מזדהר לעצמו.
רוני רון לא נושא עכשיו על כתפיו את חובת ההוכחה, אלא מסקרן את הקורא (שאינו יודע אנה יוליכו המשורר) הלאה אל התובנה שאכן באה רק בסיום.
תודה אמיר, אכן השיר מרגיש יותר בנוח