בננות - בלוגים / / בערוב ימיה
גילגול איטי
  • אהוד פדרמן

        דברי ימים אבודים  " וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים, שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים וְהָיוּ לְך יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים, תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה."     וּבִשְׁנַת הַחֲמִשִּׁים, הָעֳלוּ בָּאוֹב עַצְמוֹת אָבִי שֶׁכִּמְעַט נָמוֹג בַּעֲנַן עָשָׁן שֶׁל דּוּבֶּק 10 וְהוּא בֵּן אַרְבָּעִים וְתֵּשַׁע   עַצְמוֹת הַשָׁנִים בָּהֵן מִלּוֹתי עָבְדוּ אֶת הַמִּסְפָּרִים                   עֲצוּמוֹת עֵינַיִם וְלֹא הִשְׁמִיטוּ וְלוּ חוֹב אֶחָד   הַשּׁוּמָן שֶׁצָּבַרְתִּי עַל בְּשָׂרִי לְכַסּוֹת אֶת שְׁרִירוּת הַלֵּב עַד-לֹא-יָדַע שֶׁאַהֲבָה וּכְאֵב תְּחוּשׁוֹת נִרְדָפוֹת הֵן   וְעוֹד בְּעֹצֶם מֶחְדָלֵי יָמַי,       רִבְבוֹת שָׁעוֹת אֲרוּרוֹת שֶׁעֻכְּלוּ בְּשֵׁרוּתָיו שֶׁל מֹלֶךְ הַמִלְחָמוֹת, יֵשׁ/יֵשׁ בְּרֵירָה   שְׁנוֹת שִׁירָה עֲצוּרָה שֶׁבִּלִיתִּי בְּמוֹסָד הַצַּעַר 'נְעוּרִים מְאֻשָּׁרִים' עֲצָמוֹת רַכּוֹת שֶׁל שְׂפַת אֵם, סְחוּטָה מִשִׂפְתֵי אָב עָיֵף, קְפוּצוֹת בֶּאֱמוּנָה שֶׁמִּלּוֹתָיו שֶׁל אָדָם קְצוּבוֹת, שְׁאוּבָה מִפְּטָמוֹת בּוּרוֹת   שׁוֹפְעוֹת אַהֲבָה מְפֻטְפֶּטֶת הַיּוֹנֶקֶת אֶת אִיד קִיוּמִי.   וּבִשְׁנַת הַיּוֹבֵל   קָרְמוּ עוֹר מְצֻלָּק מַצַּע לְדִבְרֵי    יָמִים אֲבוּדִים. בוגר התכנית לכתיבה יוצרת באוניברסיטת חיפה. ספר השירים , ' רחיפאי' ראה אור בהוצאת אבן חושן בשנת 2007   ספר השירים ' ויהי קול', ראה אור בהוצאת פרדס בשנת 2013 .    שירים רב-פסיגיים, חד-עונתיים, נטמנים פה ושם במטע הבננות

בערוב ימיה

 

בערוב ימיה חיה אמי כמתה. כבת תשעים שנה ושנה היא אמי ולפי מסכת אבות עליה לָשׁוּחַ והיא כאילו מתה ועברה וּבָטְלָה מן העולם ולמרות מצבה כמו אין בכוונתה להניחֵנו,ילדיה, להזדקן בשקט .
רבים וטובים היו ימי שני חייה של אמי. כל יום יצאה מהבית ובבית לא ישבה לרגע. רעותיה ושכנותיה קפצו לבקרה ללא התראה ותמיד קיבלה אותן במאור פנים. רועש עמד ביתנו בשמחתו, דלתיו לכל דיכפין נפתחו. בכל עת שנות חיי בבית אמי לא ראיתיה במיטתה ודִבּוּרֶיהָ היו רבים. עשרה קבין של שיחה ירדו לעולם, שח לי אבי, תשעה ומחצית לקחה אימךָ. ובדברה כמו נפרשו מילותיה כענן בחלל החדר ולא היה מקום למלים אחרות, בוודאי לא לשלי.  מה התביישתי בקולניותהּ. אמי השכימה קום ממיטתה, ניקתה, סדרה את הבית, התקינה סעודות מלכים ואיחרה לשכב אחרי אחרון בני הבית. אמי התלוננה בכל עת  אודות בריאות רופפת, סבלה ממחושים רבים, לקחה כדורים, אך לא הרשתה לעצמה להיות חולה, להיות לעול על מישהו או ליפול למשכב בעודה עומדת לבדה על משמרת הבית. לרשות אמי עמדה בכל עת עוזרת-בית אך זו אף פעם לא היתה מספיק טובה וצריך היה תמיד לנקות אחריה. אמי לא ישבה בחלון ואף לא ליד השולחן בשעת הסעודה . אמי לא ישבה מעולם. אני אנוח כבר בקבר, נאנחה כשהתחנן בפניה אבי המנוח שתנוח לצידו על משכבו.   אמי, זכרונה ברכה לבטלה, אהבתני אהבה מוגזמת בביטוייה הגשמיים, רעשנית, לחה, חבקנית עד מחנק בשפע בשריה. ובזקנתה,  מעציבתני באין אונֶיהָ ובשתיקתה. אמי ששמרה לעצמה את זכות המילה הראשונה, המלים שבאמצע והמילה האחרונה, מוטלת עתה כל שעותיה במיטת חוליהּ או בכיסא גלגליה ולא מוציאה הגה מהפה. אמי תהיה בראש השנה הבא עלינו, בת תשעים ומחלתה היא מחלת הדור, משמרים אותה בחיים שלא לצורך. יש סברה שאם היו מביאים אותה אל מול המראה ומספרים לה מה צופן לה העתיד, היתה מצווה להניחה לנפשה. אך לא מספרים ולא מראים. רק מסממים אותה בתרופות .
אמי זוכה במגדלי הזהב, תמורת מעות רבות, ביחס של חמישה כוכבים שזוהרם עמום מאוד.  משקרים לה בכל רגע שהיא נראית טוב ושיהיה טוב והיא, שכחנית, תמימה, פתיה המאמינה ללחשי נחשים הרוצים בטובתהּ.  נָחוּם תָּקוּם, בובה-אישה שאינה נכנעת לצו הגירוש : כי עפר אתה ואל עפר תשוב שכן אלוהים ציווה זאת על האדם ולאשה קָצַב צרות אחרות , איבה, עצבון ועצב ותשוקה אל האיש שימשול בהּ. אמי, ישישה שחיה את הרגע ולכל הצופים במראיה נראה שהמוות רק ישפר את איכות חייה, מתעודדת ומתעקשת להמשיך. ועל מה אלין, הן אמי  מלאת חיים לעומת כמה מחברותיה וחבריה לקומה הסיעודית, תבדל מהם לחיים קצרים – צמחים באדניות מיטה לבנות המחוברים לטפטפות וסובלים מפצעי לחץ. ושלטי חוצות מבשרים שהם מרוצים מהשקט והביטחון שסידרו להם אחרי כל ההוּ-הָה של גלגולם הקודם.   אמי רשומה במרשם התושבים כבעלת זכות בחירה ויש לה הנחה בארנונה שחבל לוותר עליה. אמי, נשמה טובה כל ימיה, מספקת פרנסה לעשרה בני אדם לפחות ושלושת ילדיה הפנסיונרים עוקבים בדאגה אחר ההתדרדרות במצבה ושמחים שמחת עניים על כך שאינה מתלוננת.   משך כמה שעות ביום מקבלת אמי תשומת לב בתשלום ובשעות האחרות היא משׂימה עצמה כמתה .                 בשבת האחרונה,  באתי לבקרה באחת עשרה בבוקר. כמנהג המחלקה הסיעודית בשעה זו, היתה אמי מוטלת בלובי המשמש כחדר אוכל ולחילופין כגן שעשועים, בכיסא הגלגלים אליו הועברה בבוקר ממיטתה בעזרת מנוף. עמדתי נבוך לצידה והתבוננתי במי שדמתה דמיון קלוש לאמי האמיתית. אם היו דברים מתנהלים כבימים ימימה, היתה מצווה עלי: מה אתה עומד כמו גולם! תוציא אותי מכאן! אך העולם השתנה לבלי הַכֵּר ואמי נטולת ההכרה לא פצתה פה. רגליה, לא שייכות, חסרות כל ערך שימושי, דקות כרגלי בר-מינן, לבושות  מכנסיים שחורות, כפותיהן מונחות  בגרביים לבנות על גבי כרית שנחה על רגליות המתכת של כסא הגלגלים. לו אך יכולתי להחזירה לאחור במכונת הזמן ובקשתי צנועה, שנה, אולי שנה ומחצה. לתקופת ההליכון אני מתגעגע. נדמה, רק אתמול ישבה על מיטתה, נעולה בנעלי יגואר שחורות, היחידות שלא לחצו בבהונותיה, מלטפת את ראש המעזיניק הכורע ברך לפניה  ומבקשת, תקשור חזק את השרוכים אני רוצה להרגיש את הרגליים. גופה התָפוּחַ העיד שמזינים אותה היטב. תנו דעתכם, אמי שבדמי ימיה לא הסכימה שיגישו לה כוס תה, מרשה שיאכילו אותה בכפית כמו טאַטאַלֶה. ראשהּ היהשמוט על חזהּ. במרכז הלובי עמדה צעירה חיננית, עירנית, מלאת רצון טוב ושרה בליווי תיבת נגינה אלקטרונית, מנסה להעיר קטטונים מתרדמתם.  
שלום אמא, צעקתי באוזנה. היא לא הגיבה. לפי מראה עיני ועניות הבנתי ברפואה היא סבלה ממוות מוחי מתקדם. שפתיה הצבועות אדום-דם היו קפוצות ושקועות בתוך פיה וכמותן גם הלחיים המפורכסות בסומק.  הגבות עשויות, העיניים עצומות מאחורי משקפיה עבות הזגוגית. קרקפתה חשופה בין אניצי שער דליל הצבוע שחור בקפידה, מכוסָה גלדי עור מסורטן. לאמי אין שערה לבנה אחת גלויה לעין.   הסתכלתי סביב בבקשת עזרה אילמת ולפי מבטי התוכחה של הנוכחים הבנתי שעלי להתמודד איתה לבד כראוי לבן שאמור להיות מסור אך הזניח זמן רב את משמרת אימו. גייסתי כוחות נפש עלומים וחילצתי את אמי בנסיעה לאחור, תמרנתי את עגלתהּ אל מחוץ למעגל השיטיון, הכנסתי אותה למעלית שנמצאת בהמשך המסדרון ועלינו לגג, הרחק מהעינים המאשימות. התישבתי מולה  בכיסא פלסטיק לבן אחזתי בידיה הקפואות והתחלתי דובר אליה בשפה מתיילדת .  
"זה אני אמא, המעזיניק שלךְ. תפתחי ת"דלת. שכחתי ת"מפתח"
עיניה נפתחו נעצמו ונפקחו
" יש לך ד"ש מהיויזאלע שלךְ, נוּ אמא אל תעשי את עצמך לא זוכרת, זה שאכל רק קציצות וצ"יפס ולא אהב  געפילטע פיש, דיברתי איתו בטלפון," הדגמתי באגרוף שהיה קפוץ ממילא ורק העליתי אותו סמוך לאזני, " הוא נסע לצפון לבקר את הנכדים, יש לו שישה שיהיו בריאים. כן, הם אוכלים טוב בלי עין רעה"
עיניה עפעפו.
" הקלאפטע שלךְ עוד מעט תגיע, את בטח זוכרת ,זו שדומה לך, שהייתְ אומרת שאוהבת את אבא יותר ממך ולמרות זאת רצית לגור לידה, כי מה לעשות בת זו בת ומסורה להורים יותר מהבנים."
קצה חיוך של הכרה חלף על פניה. " זוכרת את "אמא שלךְ" שאת קוֹפִּי שלהּ, כל חייה גרה בגוש-חלב בתל-אביב, מתחת לשני אחייךְ, הבנים שלה ושתי הכלות שתמיד התלבטה מי ביניהן יותר גרועה, היעקעטע או הפּוֹילישעֶ וכאשר לא יכלה יותר לעזור עם הנכדים, עברה לבית הורים בן-יהודה בחיפה. להיות לידךְ."    
אחר כך מניתי בפניה את שמות  נכדיה וניניה ונגד עין הרע, סיפרתי לה על החָזוּק שקיבלנו כשפרצו אלינו הביתה, גנבו המון דברים והשאירו בלגןשלם, "בזכרונות ובאלבומים הם לא נגעו וזה העיקר," סיכמתי את השלב הזה בתהליך החיאתה.
שחררתי את מעצורי הגלגלים, קרבתי אותה לאדניות המקיפות את הגג וספרתי לה כמה אהבה פרחים ואיך מילאה את מרפסות דירתה ברחוב וינגייט בעציצים והשקתה אותם יום-יום. הסברתי לה מה זאת דירה ושוינגייט היה "הידיד"הבריטי שארגן את פלוגות הלילה להגנת היישוב העברי בשנות השלושים של המאה שעברה כשהיא הייתה בשלהי שנות העשרה שלה.           "עכשיו את יכולה להודות שהיית מאוהבת בו בסתר ליבך, בלי שאבא ידע." אמרתי.
– היא חייכה.
סיפרתי לה היכן נמצא הרחוב שקרוי בשם אהובהּ הנסתר. ידעתי שזה יגרום לה נחת רוח שהדייר שגר בדירתהּ, "עד שתחזרי אֵלֶיהָ ",  נחמד והוא משלנו, כלומר דובר רוסית .
 הסברתי לה שיחסית לשכנותיה  המתות, צבייה, ברוריה ורוזה, מצבה לא רע. רק בָּרוּךְ(במילרע) השכן ממול עוד חי וגם הוא בבית אבות. כן, נאנחתי, מחקֶה את הטעמת קולה של אמי האמיתית: "ברוך יודע לחיות את החיים שלו ולא מתחשב בכלל ברוזה המסכנה."
זוכרת, אמרתי לפתע, פעם הרבצתי לתמי המורה להתעמלות שאמרה שאמסור לאמא שהיא צריכה לעשות לי דיאטה. ואז הלכתְ אתי לבית הספר ולעיני המנהל אמרת לתמי שלא תתחב את אפה לסירים לא להּ ושתדאג להאכיל כמו שצריך את ילדיה שנראים כמו מוזלמנים. אחר כך שאלתי אותך מה זה מוזלמנים ואמרת שאלה  ילדים מהמחנות.    
כך בשתיקתה חסרת המשמעות הוציאה ממני אמי סיפורי ילדות  שבכל מקרה אחר לא ניתן לחלץ מתוכי בעינויים. אט-אט חזרה הדמות הזרה והמוזרה המוטלת לפני לממש מעט מזעיר ממה שהיתה פעם אמי היפהפיה, העירנית והדברנית . אמי שבילדותי לא תפסתי אותה בחולשה, יושבת או שוכבת . אמי שהיתה: רוזי, בתהּ של… רוזי אישתו של… רוזי אמו/הּ של… רוזי אלמנתו של… והתואר היחיד שזכתה בו בזכות עצמה, היה מלכת היופי של העדלאידע בתל-אביב הקטנה של שנת 1934 . אמי שגאוותה היתה קיר שלם בחדר הילדים מלא בתמונות מחזור, תעודות גמר ותארים ממוסגרים שזכו בהם ילדיה ונכדיה.
החיוך חזר לפניה והתחלף כעבור רגע בבכי בלי סיבה נראית לעין. אמי שלחה יד רועדת אל מתחת לאפה כמו חיפשה דבר מה. ניסיתי לנחש מה מטרידהּ. מחטתי את אפה, ניגבתי את הריר משפתיה ונתתי לה לשתות. המים הקדימו קנה לוושט והיא השתנקה בשיעול נחנק, פניה אדמו וברגע אחד של חסד  יכלה למות. לניצבים בחזית המלחמה במוות המבורך יש פתרון גם לכך, במקום במים משקים את צמחי האדם בג"ל שמחליק עצמו לבית הבליעה וכך לא זקוקים לשיתוף פעולה של כבוד האדם כדי לשמרו ספק חי ספק מת כמו היה שימורי בשר .  כשם שמעולם לא הבנתי את נפש אמי, לא הבנתי כעת למה היא מחייכת ותכף בוכה ולמה לא ניצלה את ההִזדמנות למות כשהמעזיניק שלה לצידהּ.   
לפתע יצתה החמה מבין העננים והאירה את המציאות באור אחר. הסיפור קיבל תפנית .
אל הגג התגלגל אט-אט כיסא גלגלים.  בתוכו היתה מוטלת מחותנתהּ של אמי, כלומר אם בעלה המנוח של אחותי , תבדל לחיים ארוכים , מובלת בידיו של בכורהּ בן השבעים וחמש. אחריו יצאו את המעלית אישתו ובנו הבכור שלאחרונה הפך לסבא. סגרו את התהלוכה אחותי וחברה לחיים שהתאלמן לפני כשנה.
לאחר הנשיקות והברכות המקובלות במפגשים טרגיים-קומיים הם גררו לעצמם בקול חריקה  כסאות פלסטיק לבנים והצטרפו אלי ולאמי. ישבנו במעגל כשכיסאות הגלגלים פונים זה אל זה וגילגלנו שיחה.
" אתם יודעים, בחורף סבתא תהיה בת תשעים ותשע," אמר הנכד-סבא. 
" עד מאה ועשרים," אמרתי מוכנית.  
" חס וחלילה… לא יהיה מי שיבקר אותה," הזדרזה אשת הבן הבכור לומר בהרהרה נוגות אודות הירושה המתכלה בקצב רצחני של שבעה עשר  אלף ₪ לחודש.
"יהיה להן זו את זו," אמרה אחותי. "הזוג המושלם," צחקה –" אחת אילמת והשניה חֵרשת ואף אחת מהן לא תרשה לעצמה למות לפני השנייה."
"אמא," צעק אחיו הבכור של גיסי המנוח באוזן שנותרה עם שרידי שמיעה של אימו שכהו עיניה אך מוחה בהיר, "נכון שאת נהנית מהחיים?"
"מכל רגע ורגע," ענתה בקול צלול וחייכה חיוך שחשף טורי שיניים צחורות .  
ואמי, כדי לא לפגר אחריה, חייכה חיוך מְאַשֵּׁר.
וכל הנוכחים ראו והתפעלו- גם לאמי יש שיניים חדשות ולבנות- בדיוק כמו למחותנת.
                                                                     
28.7.08
 
 

 

26 תגובות

  1. אהוד, מצד התוכן, הסיפור-תיעוד חווית המפגש עם האם בערוב ימיה מנקודת מבטו של הבן, נוגעת, כואבת ומעלה הרהורי כפירה בברכת הרפואה המודרנית המאריכה חיי מתים. התיאורים מוכרים לי מקרוב ופותחים מחדש זכרונות ונוגעים בעצבי כאב.
    מבחינת העיצוב, אתה מתחיל בסגנון עגנוני, ארכאי מעט, ובהדרגה הולך ומאבד אותו מה שיוצר בתחילה תחושה לא נוחה ואיזו חוסר אמינות (סגנונית)
    מה שהולך ונעלם כאשר אתה עובר לסגנון תיאורי חד, אמין ורגיש.

  2. אהוד, נשארתי די חסר מלים למקרא הרשימה הזו. קורעת את הלב. חצי אובדן יכול להיות נורא יותר מאובדן גמור, כשכל מה שאיבדת חי מול עיניך. לבי לך.

    • אהוד פדרמן

      תודה אמיר, אמירתך שאין מלים בתגובה למלים היא מחמאה גדולה . אכן, היטבת להגדיר : חצי אובדן. והתופעה הזאת של הארכה מלאכותית של חיים שאבדו כל טעם, הולכת ונפוצה ודורשת התיחסות מערכתית רצינית: רפואית ופילוסופית-דתית ובעקבותיה חקיקה

  3. מתיאור דבריך נראה שאמך עדיין רוצה לחיות, לפחות לא סובלת ממצבה. גם אם לך קשה לראות אותה בכך.
    אני מכירה מקרים גרועים בהרבה. במוסד סיעודי המוסתר מעיני כול, אפילו שלט לא מוצב בחוץ, כדי שאיש מהעולם "הנורמלי בחוץ לא יידע שקיים את דבר קיומו של מדור זה גיהינום. מושבת מצורעים. אמךל בכיסא גלגלים, מסוגלת לנוע בעזרה, לשבת, לקבל מבקרים, לראות בנים ונכדים, מישהו בא אליה. יש מי שנשכחים ככלבים גם כשיש להם בני משפחה. הללו, בני המשפחה, מעדיפים לראותם כבר כמתים.

    • אהוד פדרמן

      רחל, תרשי לי ללמדך כלל בביקורת ספרותית. היות ואינך מכירה אותי אישית ולא מדובר במאמר בעיתון מסקנתך שזו אמי, חפוזה מידי. עדיף שתתיחסי לגופם של אם ובן ולא לגופו של כותב . ולגופם של דברייך, אני מציע לך לא להטיף מוסר ולדון אדם עד שבאת במקומו ( מה שלעולם אינו אפשרי ). לפי התאוריה שלך, היות והסבל הוא יחסי האם בסיפור "צריכה" להיות מאושרת והבן "צריך" לשמוח באושרה.
      תרשי לי לחלוק על דעתך

  4. איריס קובליו

    אהוד, נגע ללבי הפוסט שלך. שבת שלום.

  5. אהוד, עברה בי צמרמורת קשה של הזדהות. מצב אמי דומה, וזה הורס אותי לחלוטין. מחלת העידן הזה כפי שכתבת: לשמר חיים לא איכות חיים.

    • אהוד פדרמן

      תודה יעל על ההתייחסות המזדהה.

      בקשר למחלת העידן הזה, ניתן לטפל בה אך זה דורש התארגנות ולחץ מהציבור . אלא מה, אחרי מות יש נטייה אנושית לשכוח ולהדחיק את הזכרונות הרעים ולהתמקד בטובים

  6. מירי פליישר

    התרגשתי מאהבתך אליה

  7. מרגש מאוד ולטעמי כתוב היטב

  8. לאהוד,
    הגילוי הנאות מביאני להודות שכבר פרסמתי זאת – כתגובה, אבל אתה אולי לא מכיר: אז ברשותך אביאו שנית, ואם לא תראה בשיר הזדהות-מה – חמותי באחרון ימיה, צהובה-כחולה ולא נעה ומדברת בבילבוליה הכתיבה את השיר: קבל נא כשהתתתפות בצערך:

    דֶּרֶךְ חַיִּים

    לָמוּת – הִנֵּה זֶה דָּבָר דֵּי מְכֹעָר.
    לֹא עַל שְׂדֵה הַקְּרָב, הַמֵּעַיִם נִשְׁפָּכִים,
    הַמֹּחַ עַל הַסֶּלַע, מְפֻזָּר מִסָּבִיב;
    הֶבֶל-אֵד עוֹלֶה מִבֵּין גִּדְמֵי עֵץ שְׁסוּעִים, מַשְׁחִירִים;

    וָרֹד דּוֹלֵק הָאֹפֶק בְּפַקְעוֹת הֶעָשָׁן:
    דַּי בְּבֵית אָבוֹת, וְאֵלֶּה בְּסוֹף דַּרְכָּם
    יְשׁוּבִים, וְאָחוֹת עִם כַּף בַּיָּד מַאֲכִילָתָם בְּחֶסֶד.
    לְצִדָּם תָּלוּי שַׂק שִׁתְנָם, הַזּוֹרֵם חָפְשִׁית,

    גִּלְדֵי דָּם עַל זְרוֹעָם, פִּיגְמֶנְטִים הַפּוֹעֲלִים פֶּרֶא,
    הַכָּחֹל, הַצָּהֹב וְכָל צִבְעֵי הַקֶּשֶׁת בַּפֶּצַע הַפָּתוּחַ.
    הַמַּבָּט הַבּוֹהֶה, רֵיחַ עֹבֶשׁ וְדָם הַסָּפוּג בַּבְּגָדִים,

    וְגִמְגּוּם חֲסַר תֹּכֶן, אוֹ חֲזָרָה עַל מַנְטְרָה.
    וּקְרוֹבִים יוֹשְׁבִים סָבִיב, חַסְרֵי יֵשַׁע
    מַבִּיטִים אֵין-אוֹנִים בַּיְּצוּר שֶׁהָיָה אָהוּב כָּל כָּךְ פַּעַם.

    • כהשתתפות

      • אהוד פדרמן

        משה, התמונות בשירך חזקות ומבטאות היטב את המוטו שכדאי ל"דעת" למות בזמן, בדעה צלולה וללא ייסורים מיותרים. זה מזכיר לי פראפרזה שכתבתי על "אחרי מותי" של ח.נ. ביאליק שאביא אותה בפוסט נפרד.

  9. אהוד – אם זה לא היה כל כך נכון זה בטח היה נורא מצחיק, על כגון דא נאמר : אוך אין ווי צי א-זה- גלעכטעאר 🙂

    והמטעמים שעשית מ"בדמי ימיה" ….

    • אהוד פדרמן

      ריקי יקירתי, מבחינתי מותר לך לצחוק שכן המעמדים בסיפור הם גם מציאותיים אך גם גרוטסקיים. ויותר מכך, הדמויות המשתתפות עצמן, מחייכות, כל אחת מסיבותיה. ובכלל הצחוק יפה לבריאות והוא סגולה לחיים ארוכים.
      ושלא נפגש רק בבתי קברות.

  10. אהוד –

    אבל מצד אחר.
    את רגלי אשתי הייתי מחבק. שכבה במיטה ואני יושב לידה. היא הודיעה כי בא זמנה להיפרד – עדיף שתמות. שהיא עכשיו הולכת להתאבד. אמרתי לה שזה מוקדם. כל עוד אנחנו אוהבים אותה, אל תלך.

    • תאור יפה אמין ונוגע ,אל תשליכני לעת זקנה, כמה עצובה בגידת הגוף והנפש לעת זקנה, תארת סיטואציה זו יפה בסיפורך

      • אהוד פדרמן

        תודה חנה על התגובה. אכן עצובה בגידת הגוף והנפש לעת זיקנה, אך לעתים יש תחושה שהמערכת הרפואית מאריכה את סבלם של מי שאיבדו טעם בחייהם, שלא לצורך ( אמירה זו אינה קשורה לסיפור שכן בו לא מבוטא רצון ברור של הנוגעות בדבר למות)

    • אהוד פדרמן

      משה – תודה על השיתוף ברגע כל כך אינטימי ונוגע ללב

  11. הי אהוד. את הסיפור הזה קראתי אתמול בסמוך מאוד לשעת העלותך אותו. פשוט בכיתי ולא הצלחתי להגיב. היום אני יושבת חזק על הכסא וכבר יכולה לספר לך על אתמול. מעבר לזאת כל מילה שאפתח בה משפט המשך, תפתח סכר.
    אז אסתפק בזאת ובחיבוק.

    • אהוד פדרמן

      סיגל, אני מניח שאת מתחברת למשהו בסיפור שקשור בחייך ולכן התגובה הרגשית החזקה

      • הי אהוד. הייתי כותבת: לגמרי, אבל אז אואשם בקמצנות מילית
        :0)
        ולכן אסביר, שבין עיסוקיי הרבים והמשתנים, יצא לי ללטף נשמות כאלה, (רק שלא במגדלי זהב), ומה שראיתי וחוויתי היה יותר מידי בשבילי, וחוסר האונים הזה מול מערכת שבה קשישים לא זוכים לסיים בכבוד לו הם ראויים, ולאו דווקא בגלל שאנשים לא היו טובים מספיק אלא בגלל שעיניי היו מאוד ביקורתיות ודרישותיי מאוד גבוהות, עד כי חשבתי לפתוח מקום מתאים לפחות לכמה מאות קשישים, שיטופלו בהתאם לדרך שבה אני מאמינה, אולם כמובן שהרעיון נפל על מימון ועל רגישות גבוהה מידי שלי להתמודדות עם סופי החיים.
        אתה כתבת מרגש על אמך, על דרך ההתמודדות של בן, אהבתי את החזרתיות המתעצמת במשפט אחרי משפט שמתחיל באימי, אני קראתי בנוסף כאן על הזיקנה, ועל מה שמצפה שם בערוב הימים לכל אחד ואחד.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאהוד פדרמן