בננות - בלוגים / / צוואתו של אפרים
גילגול איטי
  • אהוד פדרמן

        דברי ימים אבודים  " וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים, שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים וְהָיוּ לְך יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים, תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה."     וּבִשְׁנַת הַחֲמִשִּׁים, הָעֳלוּ בָּאוֹב עַצְמוֹת אָבִי שֶׁכִּמְעַט נָמוֹג בַּעֲנַן עָשָׁן שֶׁל דּוּבֶּק 10 וְהוּא בֵּן אַרְבָּעִים וְתֵּשַׁע   עַצְמוֹת הַשָׁנִים בָּהֵן מִלּוֹתי עָבְדוּ אֶת הַמִּסְפָּרִים                   עֲצוּמוֹת עֵינַיִם וְלֹא הִשְׁמִיטוּ וְלוּ חוֹב אֶחָד   הַשּׁוּמָן שֶׁצָּבַרְתִּי עַל בְּשָׂרִי לְכַסּוֹת אֶת שְׁרִירוּת הַלֵּב עַד-לֹא-יָדַע שֶׁאַהֲבָה וּכְאֵב תְּחוּשׁוֹת נִרְדָפוֹת הֵן   וְעוֹד בְּעֹצֶם מֶחְדָלֵי יָמַי,       רִבְבוֹת שָׁעוֹת אֲרוּרוֹת שֶׁעֻכְּלוּ בְּשֵׁרוּתָיו שֶׁל מֹלֶךְ הַמִלְחָמוֹת, יֵשׁ/יֵשׁ בְּרֵירָה   שְׁנוֹת שִׁירָה עֲצוּרָה שֶׁבִּלִיתִּי בְּמוֹסָד הַצַּעַר 'נְעוּרִים מְאֻשָּׁרִים' עֲצָמוֹת רַכּוֹת שֶׁל שְׂפַת אֵם, סְחוּטָה מִשִׂפְתֵי אָב עָיֵף, קְפוּצוֹת בֶּאֱמוּנָה שֶׁמִּלּוֹתָיו שֶׁל אָדָם קְצוּבוֹת, שְׁאוּבָה מִפְּטָמוֹת בּוּרוֹת   שׁוֹפְעוֹת אַהֲבָה מְפֻטְפֶּטֶת הַיּוֹנֶקֶת אֶת אִיד קִיוּמִי.   וּבִשְׁנַת הַיּוֹבֵל   קָרְמוּ עוֹר מְצֻלָּק מַצַּע לְדִבְרֵי    יָמִים אֲבוּדִים. בוגר התכנית לכתיבה יוצרת באוניברסיטת חיפה. ספר השירים , ' רחיפאי' ראה אור בהוצאת אבן חושן בשנת 2007   ספר השירים ' ויהי קול', ראה אור בהוצאת פרדס בשנת 2013 .    שירים רב-פסיגיים, חד-עונתיים, נטמנים פה ושם במטע הבננות

צוואתו של אפרים

 

 

 

מתוך קובץ סיפורים : אפרים כותב עצמו לדעת

אחרי מותי, שירו ככה לי

ביקור חודשי בבית קברות מעורר באפרים רצון לחיות. חיים תוססים, כאלה הנלגמים בלגימות גדולות המאיימות להטביעו  מבפנים ולהמיתו עם חיוך על הפנים.
באחד האתמולים הלך אפרים עם רְעות לטכס האזכרה וגילוי המצבה של ליהוא. ליהוא היה מכר, אבא של חבר של בן-דוד, מבוגר מאפרים בעשר שנים ובעשרים שנה מרעות שצעירה מאפרים בחודשיים . ליהוא היה יקיר היצירה, התעשייה והמסחר בעוד אפרים תקוע בשירותים, קורא וכותב שם למרות שזה לא טוב לטחורים. העובדה שליהוא לא היה ממש חבר או חלילה קרוב משפחה, מאפשרת לאפרים לעגל פינות בשרטוט הקווים לדמותו. אפרים יתחיל מהסוף כי אם הסוף טוב, סימן שההתחלה גרועה . המצבה של ליהוא צנועה עשויה בטוב טעם וחורגת בכך מהסביבה השֵׁישִׁית הקרה ומנקרת העיניים בה היא נמצאת. אבן מקומית חוּמה אדמדמה מונחת במקביל למנוח ואינה מעובדת עד לסוף. שום פרט לא מזדקר ומתריס כנגד " עפר אתה ואל עפר תשוב", הכיתוב מאוזן כך שצריך להתקרב ולהרכין ראש כדי לקראו . ואפרים קורא מצבות מיומן. כשהוא מתעיף מלקרוא שלטי דרכים ומודעות אֵבֶל בעיתונים הוא הולך לבתי קברות . נוח לאפרים לכתוב אודות המתים שכן הם לא נעלבים, לא עונים למכתבים ואינם מגישים תביעות לשון הרע. ואפרים הוא רע שלא תדעו מצרה שכמוהו, עדיף ליפול לג"ורה מליפול בפה שלו. לצד המצבה המוֹנעת מליהוא כל אפשרות לחלץ את עצמותיו, נֶעֱרְגָה ערוגה מוגבהת מלאה פרחים רעננים ומעבר לערוגה, קבר טרי של אחת, דיצה אלמני, פלונית שמתה באמצע השלושים של ליהוא.
כשראה אפרים בסמוך לקבר את מערכת ההגברה ומנגד לא ראה כיסאות וסככה, הבין שהנאה גדולה לא תהיה לו מהאזכרה של ליהוא. ואכן, היה מנחה בכובע סומבררו ומכנסיים קצרים שלא בער לו כלום וגברים ונשים ניצלו הזדמנות של פעם בחיים שהִיקרה להם המנוח כדי לספר על עצמם. רק בנו של ליהוא, זה שהוא חבר של הבן-דוד, דיבר דברים בטעם מלוח וסיפר שהתלבט, חשב להתיחס לניגוד שבין פריחת הערוגה לבין האבן הדוממת, להגיד שהמוות הוא חלק בלתי נפרד מהחיים והנה הם מונחים זה לצד זה ושמוטב למות כך ולא אחרת ולפי סדר מסוים ועוד מיני נחמות שאומרים באזכרות של הורים. לבסוף החליט לספר שכשהיה ילד, אביו היה לוקח אותו למשחקי כדורסל בהיכל הספורט המקומי וכשבית"ר ניצחה, אביו היה יוצא איתו לפּוֹפּוֹלוֹ ושם ירדו ביחד על פיצה יוונית . וכשבית"ר הפסידה ,אז לא. ופעם, בית"ר ניצחה את פנתנאיקוס אתונה ואז ליהוא הזמין שתי יווניות שירדו להם .
המקומיים הבינו מה זה אומר וחייכו מתוך הדמעות. אלה שהגיעו מחוץ לעיירה שאלו, מה זה פופולו ? וכשסיפרו להם , פרצו בבכי .
אפשר להניח שבערוגה שבין ליהוא לבין דיצה אלמני תנוח, אחרי מאה ועשרים פחות הנחת חסד שיעשה עימה גורלה הטוב, רְננה אלמנתו השמורה של ליהוא שכן לפי ההלכה לא קוברים אישה ליד גבר שאינו בעלה, למנוע נאפופים בעת תחיית המתים. אך עד אז אין ספק שיצטרכו לטפח את הערוגה, מה שיחייב ביקורים תכופים בבית העלמין וקיום תורנות השקייה לפחות בחדשי הקיץ . עם קצת יותר מחשבה היה ניתן להעתיק את הלוויה של ליהוא לאחד מבתי העלמין האזרחיים המספקים טפטפות built in ואם ליהוא היה מת מיתת נשיקה בעוד עשרים שנה ובחורף , זה היה יכול להיות מוות מושלם .
ליהוא, לא רק שמת באמצע הקיץ הקשה ורצוף הפיגועים של 2003 ולא טרח להגיע לאזכרה שלו הוא גם לא תכנן אותה כמו שצריך. זה אופיני לאנשים מלאי חיים שהמוות מפתיעם בעודם עומדים על סולם בגינת ביתם וגוזמים ענפים גבוהים. ליהוא חשב גבוה ותמיד רצה לטפס עוד ועוד ולהגיע לשמים כך שזה לא מקרי שהמוות תפס אותו בדרכו לשם . ליהוא נולד בעיירה נידחת בתחתית השפלה הפנימית למשפחה מעוטת אמצעים . ילדותו עברה עליו בצריף. אט אט טיפס במעלה ההר והגיע, אייזן בטון שכמוהו, לגור בפנטהאוז הנמצא בטופּ של המדרג הסוציו-אקונומי של בירת הפלך . גם בדרכו העיסקית הוא טיפס מהיותו נגרצ"יק מאובק בנסורת עץ המתגורר שתיים עשרה שעות ביממה בנגריה קטנה ועד הפיכתו לתעשיין עץ מוערך, מחונן, יצירתי ועטור פרסים המתגורר שתים עשרה שעות ביממה במפעל חייו רחב הידיים ובשאר הזמן רק מחשבותיו דרות שם בעוד גופו מתפנה לעיסוקים אחרים . האזכרה היתה במתכונת חברים מספרים על ליהוא . כל אחד והליהוא שלו. והיו שם המונים. התברר שבנעוריו היה שובב לא קטן. בהמשך הוא אהב סקי ואת אישתו וילדיו וכל מה שלקח בידיו לא עזב ופעם, כמו שאומרים, הוא רכב על הסוס ופעם שלא כמקובל, הסוס רכב עליו ובהזדמנות אחרת כאב לו הגב אך הוא המשיך וסחב. תמיד מעורב, מטפס משלב לשלב, למעט בסקי שאין ברירה ואחרי העליה צריך להחליק במורד ובסוף היום נשארים למטה כי המעליות מפסיקות לפעול. תמיד תכנן וחשב עשרה צעדים קדימה, מעולם לא הסתכל מאחוריו ומצדדיו ולא היה העומד ולא עשה דבר כבדרך אגב. שתי נשים ציטטו משירים שלא ליהוא כתב והיה חזן שבין שירת אל מלא רחמים לבין קריאה בתהילים קי"ט שיש בו מאה שבעים ושישה פסוקים מסודרים לפי סדר האלף בית, שמונה פסוקים לכל אות ונהוג לקרוא באזכרה אותיות נשמה ואותיות שמו של המנוח, אז בין לבין, תוך שהוא מרגיע את הקהל שלא יקרא עכשיו את כל מאה שבעים ושישה הפסוקים, תחב החזן סיפורי מעשיות מהמקורות והגדיל עשות וסחט בתואנת שוא את זכות המילה האחרונה באזכרה וזאת מול קהל שומעים אנוס, הרוס ועמוס עומס יתר במילים מיותרות עד שכאבו הגבות ודאבו הרגליים וַיִּשׁחו הראשים ויכרעו האבלים תחת נטל ההבלים. ואיך שחשבו שהרע מכל כבר אחריהם, חטף את הרמקול איש קטן, משופם, שזוף וחבוש כיפה סרוגה וזעק במבטא של מתוסכלים: " ליההוא! למה הלכת ממני נשמה שלי, מה אני אעשה בלעדיך?"
השאלה ריחפה באוויר, אך אף מת לא השיב עליה למרות שבית הקברות מלא בכל עת, אנשים שחשבו שאי אפשר יהיה בלעדיהם .
בגמר הטכס אמר אפרים לרעות, מזכירתו לענין אזכרות עתידיות, תרשמי לפנייך כמה דברים. קודם כל אצל אפרים (אפרים אהב להופיע בכתובים בגוף שלישי) זה יהיה בלי הספדים ואם יהיו מוכרחים להיזכר באפרים בחודש אוגוסט , זה יהיה בביתו, עם כסאות, כיבוד, שתייה קלה ומזגן כך שאם ירגישו אנשים צורך לבלף לגבי הטוב שעשה להם טרם מותו, לפחות שזה יהיה בכיף. חוץ מזה אפרים רוצה להיות נוכח באזכרות שלו ובכלל להמשיך להיות מעורב ולהשפיע, לכן הוא מצווה בזאת, חגיגית, לשרוף את גופתו ואת אפרו לשים בכד שיונח בחדר השינה של מזכירתו כדי שזו לא תשכח אותו בשוכבה עם אחרים ובקומה .
רעות אמרה, הו אפרים, אני אמות לפניך, כך שאין טעם לַתזכיר הזה.
את מוכנה להתחייב? שאל אפרים.
רעות נעלבה. אפרים כלב בן כלב! כתבה בשוליים. ומחקה באופן סמלי.
אחר כך תפסה פרופורציות, נשטפה בגל של אסטרוגן וסלחה לו שהוא מעז לפקפק בכוונותיה הטהורות לשחרר לו קצת רצועה אחרי מותה והיתה מספיק הגונה להודות שבכל מקרה , אם אלוהים יטעה ויסטה מתוכניתהּ ואפרים ימות לפניה, היא תעשה בגופתו בדיוק מה בראש שלה ועוד תציג זאת כאילו היא ממלאה את רצונו.
זה מה שאפרים אוהב אצלה, את הכנות המחסלת כל שמץ רומנטיקה מהענין הזה של לדבוק זה בזו עד שהמוות יפריד וְגוֹ".
ואכן , חילופי המהלומות המילוליות והלחות המדביקה ששררה בבית הקברות עוררו בהם רצון לדבוק זה בזו עד גֶּמֶר . רעות ואפרים חיכו שאחרוני האבלים יסתלקו ואז מימשו את הבטחותיהם מלפני שלושים שנה למות זה בזרועות זו, זה על זו ולהפך. ואת כל האקרובטיקה הנ"ל עשו על אחד מקברי השיש של זוג ז"ל ששידר חמימות ממקור לא ברור הישר לישבניהם העירומים .
גופו של אפרים עוד לא הספיק להתקרר ורעות הוציאה אותו מתוכה והתישבה על קבר שחור ויפהפה מעוטר בתמונת צעיר שמת בטרם ידע אישה.
בסיוע נר נשמה שקרץ אליו בהשתתפות בצער מתוך גומחה שבקבר ממול, הֵצית אפרים סיגריה של אחרֵי והחל מפזם קטע מ "אחרי מותי" של ח.נ. ביאליק בעיבוד לקולו :

הָיָה אִישׁ – וּרְאוּ: אֵינֶנּוּ עוֹד;
בְּדִיוּק בַּזְמַן מֵת הָאִישׁ הַזֶּה,
וּמִסְפֵּד חַיָּיו בְּעִתּוֹ פָּסַק.
                                                     ת.נ.צ.ב.ה

 

 

 

2 תגובות

  1. סרט שחור שהופך לכחול
    אלללה איסתור אהוד
    הספור קל לקריאה (כתוב מצוין) וקשה לעיכול 🙂

    • אהוד פדרמן

      תודה ריקי. אני יודע שלעתים תוכן כתיבתי קשה לעיכול והמדד לכך הוא מיעוט התגובות לפוסטים מסוימים. מה שברור זה שאיני יודע להתחנף ואיני חושב על הקוראים/קוראות או מתחשב בהם/ן בשעת הכתיבה. רשמתי לך חיסור בהדלקת נר ראשון של חנוכה

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאהוד פדרמן