מִרְצֶפֶת
זה יתחיל מחוסר נוחות מסוים:
מרצפת או שתיים יזועו מעט
למרגלות המיטה.
במהירות שאי אפשר לאמוד
חוסר הנוחות ייהפךְ רעד
שיהיה טלטלה.
מנורת הניאון לא תפסיק
לקרוץ הבהובים
כשומרת סוד מבשרת
רע.
התריסים יִשְׁלחו אצבעות רופפות ודקות
למנוע מן החושך לפלוש.
הסדקים במִצְחֵי הקירות יעמיקו,
מקיר לקיר ייחפר האוויר
מִנְהרות אדירות.
אי אפשר להאמין
שאחרי כל זה
יישאר בית.
ואיפה הייתי אני?
איפה הייתי אני?
איפה הייתי?
אינני זוכרת דבר
מלבד שתי ידיי
האוחזות בָּוִילון
ומלבד שפתיי
המסמנות צְעָקָה לחישה:
בּואִי.
שיר יפהפה, ליאור. אהבתי
עודד,
תודה רבה!
"הסדקים במצחי הקירות יעמיקו"
כואב ויפה שירך.
אין שיר כואב-הראש כואב
אין שיר נוגע-האדם נוגע
השיר הוא טוב או לא
למה לבכיין את השירה?
תודה רבה, תמי, וברוכה הבאה!
שיר יפה,ליאור, מעניק משמעות מיוחדת למושג בית
ליאור, אהבתי את שירך
שיר רגיש ונוגע, ליאור. שמרתי
אני אוהב את השיר.
אֲחַרֵי המבול.
הבית וכל העולם קושרים מטפורית נגד המשוררת.
אהבתי, מאד.
אני מאד אוהבת שירים שמתארים חפצים ודברים שקורים להם ואיתם, האנשה שלהם,
יחסים שלך איתם.
סרט אימה ממש.
לי אישית זה נשמע כמו משהו שעוברת הדמות האנושית בשיר אצלה פנימה.
חנה, חני, איריס, גיורא, רונית-
תודה לכם. התגובות שלכם עוזרות לי לצבוע את הקירות המתקלפים, או אולי עדיין לא לצבוע- אבל לפחות לחשוב על צבע… שזה כבר לא מעט.
גיורא- אהבתי את מה שכתבת על קשירת קשר… זה בכלל מכניס מימד פרנואידי לכל העניין, מוסיף לסרט האימה שרונית דיברה עליו נדבך נוסף…
רעידת אדמה מטלטלת נפש.ההאחזות בוילון מסמלת לי הרבה פחד, כמו הקרש לטובע.