בננות - בלוגים / / מִרְצֶפֶת
מטפחת כחולה הופכת לעומק באר
  • ליאור גרנות

    נולדתי ב-1981. כשהייתי בת 6 כתבתי את השיר הראשון שלי, ומאז אני כותבת- על פתקים, במחברות, על כרטיסי רכבת, על קבלות מהמכולת. מדי כמה זמן אני עושה סדר בתיקים שלי ומגלה שם ניירות עם ראשיתן של שורות, עם מחיקות. לפעמים אני מגלה בהן את עצמי מחדש. השורות האלו התגבשו, התעצבו והפכו לשירים, שראו אור בספרי: "והשמש-שמש" (הליקון, 2010), ו"שׂמה והולכת" (קשב לשירה, 2012). ב-2015 ראה אור ספרי "ננינה" שהוא ספר בפרוזה פיוטית, המורכב מדיאלוג מתמשך בין נני ונינה, בנות זוג, היכולות להוות גם חלקים נפשיים של דמות אחת. בין שיר לשיר ובין קריאה לכתיבה, למדתי לתואר ראשון בפסיכולוגיה ואחר כך לתואר שני בספרות עברית, שניהם באוניברסיטת בן- גוריון. במקביל השתתפתי בסדנת הכשרה למנחי סדנאות כתיבה של מתא"ן, ומ-2007 אני מנחה סדנאות כתיבה לילדים, נוער ומבוגרים. המפגש עם המשתתפים בקבוצות שלי מעשיר ומרתק אותי ופותח בפניי עולמות: אני מבקשת לכתוב- והם כותבים בריכוז והתלהבות; לפתע אני מבחינה בניצוץ בעיניים של אחד המשתתפים; למישהי יש תובנה נהדרת לגבי פרט בשיר; שירים וסיפורים נולדים לנגד עיני.  בהמשך, למדתי לתואר שני בביבליותרפיה באונ' חיפה, והיום אני מטפלת באמצעות ביבליותרפיה בקליניקה פרטית בתל-אביב, מנחה קבוצות וסדנאות ביבליותרפיה, מלמדת ביבליותרפיה לאנשי טיפול באונ' בן גוריון וביבליותרפיה לאנשי חינוך במכללת אחוה. בנוסף, אני לומדת לדוקטורט בתכנית לפסיכואנליזה ופרשנות באונ' בר אילן. אני מתגוררת ברמת-גן, ומעבר לבתים הנשקפים ממרפסת ביתי אני יודעת שישנו הים, תמיד הים, על הכחול שבו, על תנועתו בין סער ורוגע, הים שמעורר בי תמיד תקווה ותחושה של אין-סוף ושל חוף, וגם מוליד בי שורות חדשות, ורשרוש, ומלים. מחשבות שלי על ספרות וטיפול אפשר לקרוא כאן: www.bibliotherapy.co.il וגם בבלוג שבאתר פסיכולוגיה עברית: http://www.hebpsy.net/blog.asp?id=36 הרשימות שבבלוג שכאן נכתבו בשנים 2008-2010.

מִרְצֶפֶת

                     מִרְצֶפֶת           
  
זה יתחיל מחוסר נוחות מסוים:
מרצפת או שתיים יזועו מעט
למרגלות המיטה.
במהירות שאי אפשר לאמוד
חוסר הנוחות ייהפךְ רעד
שיהיה טלטלה.
מנורת הניאון לא תפסיק
לקרוץ הבהובים
כשומרת סוד מבשרת
רע.
התריסים יִשְׁלחו אצבעות רופפות ודקות
למנוע מן החושך לפלוש.
הסדקים במִצְחֵי הקירות יעמיקו,
מקיר לקיר ייחפר האוויר
מִנְהרות אדירות.
אי אפשר להאמין
שאחרי כל זה
יישאר בית.
ואיפה הייתי אני?
איפה הייתי אני?
איפה הייתי?
אינני זוכרת דבר
מלבד שתי ידיי
האוחזות בָּוִילון
ומלבד שפתיי
המסמנות צְעָקָה לחישה:
בּואִי. 

12 תגובות

  1. שיר יפהפה, ליאור. אהבתי

  2. "הסדקים במצחי הקירות יעמיקו"
    כואב ויפה שירך.

  3. ליאור, אהבתי את שירך

  4. איריס קובליו

    שיר רגיש ונוגע, ליאור. שמרתי

  5. אני אוהב את השיר.
    אֲחַרֵי המבול.
    הבית וכל העולם קושרים מטפורית נגד המשוררת.

  6. רונית בר-לביא

    אהבתי, מאד.

    אני מאד אוהבת שירים שמתארים חפצים ודברים שקורים להם ואיתם, האנשה שלהם,
    יחסים שלך איתם.

    סרט אימה ממש.

    לי אישית זה נשמע כמו משהו שעוברת הדמות האנושית בשיר אצלה פנימה.

    • ליאור גרנות

      חנה, חני, איריס, גיורא, רונית-
      תודה לכם. התגובות שלכם עוזרות לי לצבוע את הקירות המתקלפים, או אולי עדיין לא לצבוע- אבל לפחות לחשוב על צבע… שזה כבר לא מעט.
      גיורא- אהבתי את מה שכתבת על קשירת קשר… זה בכלל מכניס מימד פרנואידי לכל העניין, מוסיף לסרט האימה שרונית דיברה עליו נדבך נוסף…

  7. רעידת אדמה מטלטלת נפש.ההאחזות בוילון מסמלת לי הרבה פחד, כמו הקרש לטובע.

השאר תגובה ל ליאור גרנות ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לליאור גרנות